חיי נועה: אמא קראה לה מצחיקונת, אבא חנק
סוף שבוע אחד בבצרה: נועה גולדרינג רצתה אחים קטנים, היא אהבה לצייר. הוריה,ליזה ואסף, ליוו אותה כל בוקר לגן. יחד, תמיד יחד. עד הסוף
בכיים נשמע בחדר הדומם. ליזה הרימה מעט את נועה, אימצה אותה בחוזקה אל לבה והטביעה את ראשה בתוך שיערה. היא נשקה לילדה על פניה ומלמלה מילות אהבה. "ילדה שלי, את כל חיי", זלגו דמעותיה ונגעו קלות בעורה הקר של הפעוטה.
רק לאחר דקות ארוכות ניאותה להיפרד מבתה היחידה ונסעה בניידת המשטרתית לכיוון רמלה, למשרדי היחידה המרכזית במשטרת מחוז מרכז. היא ישבה בחדר החקירות, ומסביבה ניסו השוטרים למצוא מילות נחמה.
"למה הוא עשה את זה", בכתה, ונותרה ללא מענה. "היה באסף משהו מוזר שאני לא יכולה להסביר אותו", אמרה על הבחור ממנו נפרדה לפני כשנה, "לא הייתי צריכה לתת לו לקחת את הילדה". מאז מתקשה ליזה לישון בלילות. את מעט האנרגיה שנותרה בגופה היא מקדישה לשיחות על נועה.
את חברותיה המגיעות לנחם היא מכניסה לחדרה הצבעוני של בתה, עתיר הבובות והפרפרים שאהבה, מראה להן תמונות של הילדה. מדי פעם פורשת לחדרה ממול, שנותר מינימליסטי וקודר. "תתפללו בשביל נועה", היא מבקשת ללא הפסקה. "איזו מתוקה הבת שלי, ילדה יפה וטובה. השם ייקום את דמה. אני לא מבינה איך עושים דבר כזה. מי מסוגל להרוג ילדה כזאת, ועוד אבא שלה? אני כל כך מתגעגעת לנועה".
איזה ציור של נועה ביום חמישי שעבר נכנסה ליזה למשרדי הנהלת "רמי לוי שיווק שקמה" בשכונת תלפיות בירושלים, מקום עבודתה בשלושת החודשים האחרונים, ובידה דף נייר. ליזה, פרויקטורית בחברה, הדביקה את הנייר ליד המחשב שלה וקראה לחברותיה.
"תראו מה הבת שלי עשתה לי", אמרה והציגה ציור מעוטר בקווים צבעוניים כמו קשת בענן. השבוע אצו חברותיה לעבודה להביא לה את הציור לשבעה, אולם ליזה נאנחה ואמרה "אל תסירו את הציור ממקומו, יש לי המון ציורים של נועה, תשאירו אחד גם לכן".
הקשר בין ליזה לנועה היה מיוחד. בשנה האחרונה, עם המעבר לירושלים והבקיעים במערכת היחסים עם אסף, השקיעה את כל כולה בילדה. גם במשרד, כאשר קמה לחתוך לעצמה סלט ולהציע לחברותיה לאכול עימה, סיפרה בעיקר על מעלליה של בתה. "מצחיקונת", קראה לה. היא לא עזבה את הילדה גם כאשר הגיעה לראיון עבודה במשרדי החברה. ליזה הושיבה את נועה על הכיסא לידה והילדה לא הוציאה הגה.
לפני כחודש הסתובבו ליזה ונועה ברחובות ירושלים, הסתכלו על קבוצת אנשים
רק דבר אחד העיב על אושרן, העובדה שנועה היתה בת יחידה. באחד הימים ניגשה הילדה לאמה ושאלה: "איפה כל האחים שלי?". נועה חלמה בלילה שיש לה כמה אחים, אולם בבוקר לא הבינה לאן הם נעלמו. השבוע, עם סיום שנת הלימודים בגן, החליטה ליזה לקחת חופש כדי לטייל עם בתה ביישוב ענתות, להראות לה את הבריכות והנחלים.
סדר היום שתכננה נשאר על הנייר. כך גם טיול שתכננה לתקופה הקרובה. ליזה, שבחצי השנה האחרונה החלה תהליך של חזרה בתשובה, רצתה לנסוע עם נועה לאומן שבאוקראינה ולעלות לקברו של הרבי נחמן מברסלב.
קצת בובות, קצת קוביות
ספטמבר 2007. נועה בת השנה וחצי מגיעה לגן צילה בבצרה, הגן הוותיק ביותר במושב. ידה האחת של נועה אוחזת בידה של ליזה, וידה האחרת מונחת בכף ידו של אסף. ההורים נכנסים בשער הבית, חוצים את הדשא המטופח ועומדים בכניסה לגן. הם רוכנים אל הילדה, מחבקים אותה, נושקים לה ומנפנפים בידם לשלום. בכל יום חזר הריטואל על עצמו. תמיד שני ההורים, מעולם לא אחד מהם. לשאר ההורים הם נראו זוג מאושר ויפה. גם נועה הייתה מאושרת, אהבה לשחק בבובות וגם קצת בקוביות. היה לה אפילו חבר טוב, שאיתו שיחקה גם בשעות אחר הצהריים.
לקראת חג פסח חגגו לנועה בגן יום הולדת שנתיים. בשש מלה וזר פרחים על הראש ישבה נועה בין חבריה ושרה עמם שירים. לאחר מכן קיבלה מהם מתנה אלבום ציורים. לרגע לא הפסיקה לחייך. דבר לא רמז על הצעד המפתיע של ההורים לאחר חופשת החג הפסיקה נועה להגיע אל הגן.
הגננת התקשרה, גם הסייעת. אפילו כמה הורים התעניינו. אסף וליזה מילאו את פיהם מים. רק לאחת מחברותיה סיפרה ליזה כי היא חושבת שהילדה קיבלה מכה במצח וזה לא מצא חן בעיניה. ללא היסוס העבירה את הילדה לגן ילדים ברעננה. תמונת המחזור מאותה שנה עדיין תלויה במרפסת הפנימית של הגן. קבוצת ילדים היושבת סביב שולחן עגול קטן ומחייכת באושר למצלמה. רק נועה חסרה.
מכין לינזר פאי
ינואר 2001. לאחר ששירת במודיעין, עבר ליחידת המחשבים ממר"ם וחתם חמש שנות קבע אסף החליט שנמאס לו. הוא ביקש להשתחרר והצבא נעתר. "חוסר מוטיבציה", קראו לזה. בהמשך חתם אסף על עצומה בעד הסרבנות נגד השירות בשטחים.
"אסף היה פדנט", הוא נזכר. "הוא היה חותך את רצועות הבצק בזהירות ומניח אותן מעל הריבה ברווחים שווים. הוא כל הזמן הכין את העוגה הזו. כולנו צחקנו על זה".
את העוגה האהובה נהג אסף להכין כמעט מדי שישי לסבתו המבוגרת בת ה-90 ולאמו. הקפדנות של אסף, זוכר חברו, באה לידי ביטוי גם במבחנים העיוניים. כשאחד התלמידים ניסה ללמד אותו כיצד להעתיק, הסה אותו אסף ואמר לו, "מה שיהיה, יהיה". תמיד הלך לפי הספר. את סיום הקורס זוכרים כולם. אסף התעקש ש-20 התלמידים יגיעו לביתו שבבצרה, שם חיכה להם שולחן ענק עמוס פסטות וסלטים שהכין. בסיום הארוחה הניח על השולחן לינזר פאי, לקול צחוקם של חבריו.
אמא אמרה שזה לא טוב
בצהרי שישי שעבר התייצבו אסף ואחיו בגן רינה במתנ"ס בקריית יובל. נועה יצאה עם אביה, נכנסה לרכב והשלושה עשו את דרכם לבצרה. בשעות הערב הושיב אסף את נועה ליד השולחן וניסה לשכנע אותה לאכול. נועה סירבה. בכל פעם אמרה לאביה שאמא אמרה לה לא לקחת כלום כדי שלא יקרה לה משהו רע. "אמא אמרה שזה לא טוב", דקלמה.
כשהבחין שהיא אינה זזה יותר, הרכין את ראשו לחזה. אין דופק. מישש את צווארה. אין דופק. הרים את ידה הקטנה למעלה, היד צנחה בכבדות על המיטה. אסף הפך את בתו לקורבן של הסכסוך בינו ובין אשתו.
הוא ניגש לשולחן וכתב מכתב לליזה. עמוד אחד המכוסה בכתב יד ברור וצפוף, מהול בקנאה עיוורת. דיבר על מערכת היחסים ביניהם, על המשבר, התקשה לקבל את הדחייה. מדי פעם הביע כעס, טען שנפגע מליזה, אחר כך קיווה שישובו להיות משפחה.
"מדוע הונית אותי, חשבתי שאת אוהבת אותי", כתב. "ניצלת את תום לבי. קשה לי שאת מסיתה את הילדה נגדי. לא אסלח לך". לאחר שסיים ניקה את נועה והסיר את בגדיה. הוא הוציא מהתיק חליפה חגיגית והלביש את גופה הרפוי של בתו. לאחר מכן ניגש למטבח, לקח סכין משוננת וחתך קלות את פרקי ידיו. אסף נשכב מדמם לצדה של נועה. בשבת בצהריים התקשר אביו והעיר אותו. אסף נשמע מבולבל והאב מיהר להגיע לביתו.
תנו לי למות, אני הולך לתקוף אתכם
רפ"ק מיכה לוין, ראש מחלק רצח בימ"ר מרכז, לא יכול לשכוח את המראה של נועה חסרת החיים. רק יומיים קודם לכן לקח את שוטריו לסדנת חוסן, היה בטוח שהוא עמיד, בשבת האחרונה הבין שטעה.
בעודו שוכב על המיטה החליט הכט לחקור את אסף והופתע מקור הרוח שהפגין ומהתיאורים המדויקים. אסף התעקש שבלע תערובת של כדורים. "רציתי לנקום בליזה ובבני משפחתה בגלל שהם המרידו את נועה נגדי". לאחר מכן סיפר שחנק את בתו כי רצה שתישאר יפה, לא רצה שעל גופה יהיו סימנים. העדות הייתה מפורטת, בכל דבר שעשה האשים את ליזה. סיפר שניסה כמה פעמים להתאבד אבל לא הצליח, בשום שלב לא התנצל. "אם נועה לא תהיה איתי כאן למטה, אז היא תהיה איתי למעלה בשמים", חזר על דבריו שוב ושוב תוך שהוא פורץ בבכי.
החוקרים המשיכו בחקירה. "אתה קולט שחנקת את ילדתך היחידה במו ידיך?", הרעימו . אסף השתולל, לא היה מוכן שישאלו אותו שאלות, רצה לדבר בדרכו שלו. הוא שפשף את פרקי ידיו באזיקים כדי לפתוח את פצעיו, בעט בשוטרים וניסה לנשוך אותם.
במקביל ניסה להתקרב לחלונות, רצה לקפוץ למטה. "אני הולך לתקוף אחד מכם", איים כאשר תפסו אותו, "הלוואי שהשני יירה בי". שוב הוזעק הפסיכיאטר והפעם קיבל אסף זריקת הרגעה. רק אז יכול היה להיפגש עם סנגורו, עורך הדין גדי זילברשלג.
בבוקר שוב השתולל. כשקצין הבילוש אדי גיללף הגיע לקחתו לחקירה התעקש אסף לדפוק את ראשו בקיר. רק כשהגיע למשרדי הימ"ר היה רגוע. עורך הדין זילברשלג המתין לו בחוץ. בחקירתו זו התעקש אסף כי אינו זוכר דבר, רמז לאי שפיות. ביום שלישי השבוע הועבר לבדיקה במרכז לבריאות הנפש בפרדסיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
