חי בסרט: אהוד ברק חולם להיות רה"מ הבא
מבחינה פוליטית ברק נחשב לסוס מת, אך הוא מצדו צוחק ובינתיים הופך להיות ליברמן. ומה איתו שואלים? הוא כאן להישאר, עם מזוז או בלעדיו
מפלגת העבודה בנתה את המדינה, הפכה את הרעיון הציוני לגן פורח, הובילה את ישראל למשובחים בהישגיה, ונמצאת עכשיו בתהליך התפוררות מואץ. במקום בו עמדו פעם כצנלסון, בן גוריון, פרס ורבין, נותרה שלולית עכורה, אפופת יתושים, מתייבשת.
הפת"ח, לעומת זאת, מוביל את המאבק הלאומי הפלסטיני כבר יותר מ-40 שנה, מביט על חלום המדינה הפלסטינית אך אינו מסוגל לגעת בו. במקום בן גוריון, שאמר "כן" להצעה גרועה ולקח אחריות, היה להם את ערפאת, טרוריסט בנשמתו שאמר כל חייו "לא", והחמיץ הזדמנויות. בינתיים חלפו על פת"ח השנים, בטרור ובנעימים, עד שפתאום צץ חמאס וגרף את כל הקופה. הפת"ח רקוב, מתפורר בתנועה, מנסה לחדש את ימיו כקדם, להוכיח שעודנו כאן.
מפלגת העבודה? בדיוק באותו מצב. אבו-מאזן ניצח השבוע בעצם כינוס הוועידה. אהוד ברק ניצח באישור החוקה. כאן, בעצם, נגמרת ההשוואה. אבו-מאזן נמצא בשלטון. איבד את עזה, אבל ממוצב מצוין בוושינגטון ובשאר העולם. מצבו, בסך הכל, לא רע. חמאס מאבד גובה, כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית צוברים תעוזה וניסיון, הפופולריות של אבו-מאזן בגדה בעלייה, מנהיגותו ברורה.
אהוד ברק, לעומת זאת, חולם. הסקרים מעניקים לו, נכון לעכשיו, בסביבות שישה מנדטים. מחצית ממה שהביא בבחירות. סיכוייו לחזור להגה השלטון מתישהו נראים אפסיים. אהוד ברק, במונחי הפוליטיקה הישראלית, הוא סוס מת. עץ שניצב עדיין על מקומו, אבל השורשים רקובים, הגזע חלול, פירות כבר לא נראה ממנו.
ובכן, הצחקנו אותו. ברק חושב רחוק. הוא יודע שבפוליטיקה הישראלית אין סוסים מתים. הוא זוכר את אריאל שרון, שהחליד במגרש הגרוטאות עד שפתאום מצא עצמו בלשכת ראש הממשלה. הוא מכיר את אהוד אולמרט, שכבר כמעט פרש מהחיים הפוליטיים, עד שהנסיבות שיגרו אותו לצמרת.
הוא מכיר מצוין את שמעון פרס, שהפסיד אינספור פעמים ופרש כל שני וחמישי, ועכשיו משייט על גג העולם. אפילו בנימין נתניהו, מבחינת ברק, הוא דוגמה ומופת. גם הוא שקע במצולות הים, גם הוא הביא 12 מנדטים (ברק קיבל את המנדט ה-13 בזכות הסכם עודפים), וגם הוא כבר הוספד ונקבר קבורת חמור, והנה הוא ראש הממשלה.
הוא, אגב, משוכנע. יש לו תוכנית גדולה, גראנד פלאן, והוא חותר אליה בכל כוחו. בדרך, הוא לא ייקח שבויים. מפלגת העבודה? מעניינת את סבתא שלו. החוקה החדשה אמורה לאפשר לו לנהל את המפלגה הזו כרצונו, לשחרר אותו מתלות בכל המוסדות והמזכ"לים והשטויות האלה, שממררים את חיי יו"ר המפלגה מאז בריאתה.
ובכן, לא עוד. מעכשיו, הוא הבוס היחיד, על פיו יישק דבר, וזהו. מפלגת העבודה היא, מבחינת ברק, שלד בורסאי. קודם כל, הוא השתלט עליה. אחר כך, רוקן אותה מנכסיה (בבחירות). ועכשיו, הוא מתכונן להנפקה. בצלמו, בדמותו, בזמן שהוא יבחר.
לאביגדור ליברמן, כשהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל נתניהו בסיבוב הראשון, היה עותק של חוקת מפלגת העבודה על השולחן. לליברמן היו לא מעט צרות (וגם חקירות) כבר אז, בין השנים 96' ל-98' אבל בכל פעם שרצה לצחוק קצת, היה מדפדף בספר החוקה של העבודה, ומתגלגל.
אחר כך נמאס לליברמן מנתניהו והוא שם את המפתחות על השולחן ונשבע לחזור לפוליטיקה בתור מנהיג, לא בתור פקיד. הוא בנה לעצמו מפלגה וניסח לה חוקה הפוכה בדיוק מחוקת העבודה. ברק מקנא בליברמן. בדיונים סגורים, כשהיו אומרים לו שהוא מגזים עם החוקה החדשה, היה ברק נותן את המפלגה של ליברמן כדוגמה.
בראיון לאיילה חסון ברשת ב' ביום חמישי, דיבר על המצב בקדימה, בליכוד, וגם אצל ליברמן ובש"ס. ברק חלם להיות ליברמן, ולפחות החלום הזה הוגשם. המפלגה עכשיו בידיו. נראה מה יעשה איתה. נראה אם יצליח להשתלט על המדינה באמצעותה. נראה אם יעשה אחר כך למדינה, מה שעשה לה.
ב-96', כששמעון פרס התמודד מול בנימין נתניהו לראשות הממשלה, היה ברק ראש המטה האישי של פרס. חיים רמון עמד בראש הקמפיין ולברק נותרה השפעה שולית. הוא המציא אז את תיאוריית "פריחת הדובדבן".
כך הזהיר מפני נתניהו: אתם מזלזלים בביבי, אמר ברק, אבל הוא מתגנב לשולחן של מרית דנון (מזכירת ראש הממשלה). זה כמו דובדבן, אמר ברק, הוא צריך כמה וכמה מכות קור כדי לפרוח בבת אחת. אחרי מכת הקור הראשונה לא יודעים כלום, אחרי השנייה לא רואים כלום, הכל נראה רגיל, ואז, יום אחד, הדובדבן פורח. ופתאום ביבי יהיה ראש הממשלה.
נבואתו של ברק בעניין הדובדבן התגשמה במלואה. ביבי ניצח את הבחירות ההן על הקשקש. עכשיו, מאמין ברק, הוא הדובדבן. הוא שר הביטחון, הוא נמצא שם, הוא מוביל עכשיו את הציר המדיני המתון, הוא מנהל את המגעים מול האמריקאים, הוא מטפל בסוגיה האיראנית. הציבור עוד לא עיכל את זה. אבל הוא יעכל. עוד כמה מכות קור, ויהיה בסדר.
ברק מאמין שביבי כבר יפרק את עצמו. בסוף, הוא הרי היה המפקד של ביבי בסיירת והוא מכיר אותו הכי טוב. ברק יהיה שם בזמן הנכון כדי להכניס את הסכין, כמו שהיה מאחורי הגב של אולמרט, וכל הקוביות ייפלו למקומן בפאזל. הציבור, בפאניקה מהפצצה האיראנית וכל שאר המרעין בישין שמרחפים מעלינו, יביט ימינה, יביט שמאלה, ויבין. ההארה הגדולה בוא תבוא. הדובדבן יפרח.
"אנחנו נחזור לשלטון", אמר ברק בוועידת העבודה השבוע, והתכוון לכל מילה. הצירים, מסביב, גיחכו. אבל ברק רציני. לאורך כל דרכו הפוליטית, מאמין ברק במיזוגים והשתלטויות. "בסוף נבלע אותם", אמר אינספור פעמים, בכל פעם התכוון ל"אותם" אחר.
כך תכנן לבלוע גופים שכנים כשהקים את ישראל אחת בזמנו, כך התכונן לבלוע את קדימה בתקופת אולמרט, כך גם הוא מתכנן עכשיו. כשהוא אומר "נבלע אותם", הוא עושה את זה תוך כדי הדגמת תנועת נגיסה ובליעה רעבתנית. כמו דג טורף שבולע דגיג שחולף בסמוך. העניין עם ברק הוא, שטרם הבין שהוא לא הבולע, אלא הנבלע. הוא לא כריש, הוא סרדין. הוא לא דובדבן. הוא יותר חרצן. ברק לעולם לא ישלים עם המצב הזה, ולכן ימשיך לחתור, ימשיך להאמין וימשיך לתכנן. לזכותו ייאמר שאצלנו באמת הכל אפשרי.
בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת השבוע, נרשמה אינטימיות מודגשת בין ברק לשאול מופז. כשדיבר על הרעיון ללכת למדינה פלסטינית בגבולות זמניים, מבית מדרשו של מופז, אמר ברק (והביט לעבר מופז) שזה רעיון מעניין, שצריך לחשוב עליו ברצינות. ברק ומופז דיברו על הרעיון הזה לא פעם. כפי שנחשף כאן, זוהי גם התוכנית הגדולה של שמעון פרס, לה שותף ברק. פרס מקדם את התוכנית הזו כמו שרק הוא יודע. מול העולם הערבי, העולם היהודי, העולם בכלל.
ברק אמר באותה ישיבה שהאמריקאים יגישו בקרוב את התוכנית המדינית הגדולה שלהם. מולה, מנסים ברק ופרס לגבש את השלום האיזורי המצומצם שלהם, שיכלול משא ומתן מואץ מול הסורים ומדינה פלסטינית בגבולות זמניים עם הפלסטינים, תוך דחיית הבעיות הקשות לאחר כך. גם כאן, אפשר להיזכר במאורעות עבר כדי להבין איך זה ייגמר.
שמעון פרס כבר היה בסרט הזה עם אריאל שרון. הוא הגיע להסכם חשאי עם אבו-עלא, שדיבר על מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. כששרון הבין, שרון ביטל. אבו-עלא דרש אז, כתנאי להסכמה, שתהיה ערבות אמריקאית שהגבולות הסופיים יהיו גבולות 67'. לא יקום ולא יהיה, אמר שרון, שהעדיף לצאת מעזה, להרוויח זמן, וסתם את הגולל על פרס. כפי שכבר למדנו, על פרס אי אפשר לסתום שום גולל. שרון כבר במקום אחר לגמרי, אבל פרס בשלו.
עכשיו, בתפקיד שרון מכהן בנימין נתניהו. הוא נותן לפרס להתרוצץ בעולם, הוא לא אומר לו "לא", אבל בטח שלא אומר "כן". הוא עלול לקום מחר בבוקר עם הסכם למדינה פלסטינית בגבולות זמניים בקונצנזוס של כל העולם, בלי שרצה. במצב כזה, ינסו ברק ופרס לפתות אותו גם עם מופז. הנה, אם תסכים, מופז יביא את קדימה לתוך הממשלה, או לחלופין יפרוש ויצטרף כחטיבה עצמאית לממשלה.
פרס ממשיך לפעול במרץ, כולל בפגישתו בשבוע שעבר עם היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית ג'ים ג'ונס. הבעיה העיקרית של פרס היא שהפלסטינים מתנגדים בתוקף לתוכנית הזו, ורוצים הסדר קבע כולל. אם הם יתנגדו, גם האמריקאים יתנגדו. ועל ביבי עוד לא דיברנו. וכך מתנהל לו "מרוץ תוכניות שלום" בינלאומי קדחתני מולנו, כולם רוצים להיות הראשונים שיניחו תוכנית סדורה על השולחן. האמריקאים, שמשלימים כעת גיבוש קונספציה (מיטשל עוד יגיע לסיבוב או שניים), בהמשך יניחו תוכנית, הישראלים, שמנסים להקדים עם הצעה משלהם, העולם הערבי והפלסטינים.
בארצות הברית מאמינים שסוריה בחרה במערב, אסד כבר הבטיח לסגור את הגבול עם עיראק ויש סימנים לכך שהסורים יקררו את הציר עם טהרן ויסגרו את הקווים לחיזבאללה תמורת עסקה כוללת. הסורים מסרבים להמשך התיווך הטורקי ודורשים מעורבות אמריקאית ישירה.
הם יודעים שאת הסחורה האמיתית יקבלו רק בוושינגטון. אמריקה מוכנה ללכת על זה. מצד שני, האמריקאים אמרו לסורים שלא יסכימו להמשך "המשחק הכפול" שלהם. מצד אחד מדברים על שלום, בדלת האחורית מתדלקים טרור. טענות על ה"משחק הכפול" יש לאמריקאים גם מול ישראל.
הפלסטינים יקבלו את השטיפה שלהם אחרי ועידת בית לחם. כך יאזנו האמריקאים את המשוואה. כל אחד מהצדדים יחטוף את שלו והקרקע תהיה מוכנה, לכאורה, לפריצת הדרך. מה יעשה נתניהו מול כל אלה? שאלה מצוינת. בינתיים, הוא מנסה לא לחשוב על זה. קודם נראה מה יחליט מני מזוז עם ליברמן.
אפרופו ליברמן: שר החוץ מסתובב בשבוע האחרון עם העתק של ניתוח פוליטי מבריק, לדבריו, על המצב בישראל. הניתוח נכתב על ידי העיתונאי הרוסי ולדימיר סקוביץ' והתפרסם באתר אינטרנט רוסי מרכזי (vek) הידוע בזיקתו לקרמלין. חבל, אומר ליברמן בשיחות סגורות, שהפרשנים בישראל לא מסוגלים להגיע לרמת ניתוח כזו.
כדוגמה, הוא מביא את הרכבה החדש של הוועדה למינוי שופטים: "בפעם הראשונה מאז ייסוד ישראל השמאל נותר במיעוט בוועדה למינוי שופטים, חמישה מתוך תשעת חבריה משויכים באופן ברור למחנה הלאומי ומזוהים באופן אישי עם אביגדור ליברמן".
הניתוח של סקוביץ' מצטט גם את פרופ' מני מאוטנר ה"מתאר בפירוט באחד ממחקריו את תהליך הפיכתו של בית המשפט העליון למועדון סגור של השמאל. . . ליברמן הצליח לפרק את המונופול של השמאל במערכת זו, ודריסת רגלו זו של ליברמן בקודש הקודשים של האליטה השמאלנית הביאה לגל ביקורת בשפה בוטה ומשתלחת, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת".
וזה לא הכל. סקוביץ' מונה את אנשיו ושלוחיו של ליברמן שמתפרסים כעת בשלטון הישראלי, כולל שר המשפטים יעקב נאמן, כולל נעמי בן עמי, הראש החדש של "נתיב", "יחידה חשאית של לשכת הקשר עם התפוצות של מדינות ברית המועצות לשעבר והאיזור הבלטי", בן עמי, לדברי סקוביץ', אף היא "אישה של ליברמן".
"אין ספק", קובע סקוביץ', "שאף אחד אינו מרוצה מכך שליברמן תפס את עמדות השלטון החזקות הללו, ואין הכוונה רק לאנשי השמאל, אלא אף לשותפים בצדה הימני של המפה. ליברמן כבש את עמדות השלטון בעוצמה רבה כל כך, שמאיימת גם על עמיתיו למחנה הלאומי".
המצב הזה, על פי סקוביץ', אינו שונה גם באירופה ואמריקה. גם שם מתקשים להסתגל לעצמאותו של ליברמן, את מדיניותו בנושא השלום, את ביקורו המוצלח ברוסיה. "אולם", כותב סקוביץ', "החשש הגדול ביותר שצריך להיות לאליטה הפוליטית של ישראל מתקרב. בחודש אוגוסט, החודש, צפויה חזרתו של בעל ברית הקרוב לליברמן, הלוא הוא אריה דרעי".
על פי סקוביץ', דרעי וליברמן מזכירים מאד אחד את השני. שניהם מאיימים על הממסד הקיים, שניהם צעירים, כריזמטיים וסוחפים אחריהם המונים. "דרעי הוא אחד המהפכנים הבולטים שבמידה רבה שינו את המפה הפוליטית של ישראל. . . בשנת 96' ניצח נתניהו הודות למאמצים המשותפים של ליברמן ודרעי. נציגי הממסד הישראלי הבינו אז, כי ציר ליברמן-דרעי מהווה עליהם איום. . . מיד לאחר הבחירות ב-96' אולץ דרעי לסגת מהזירה הפוליטית וליברמן נותר לבדו. עכשיו דרעי חוזר. נוכחות כה חזקה של שני מנהיגים אלה בפוליטיקה הישראלית חייבת להביא להתנגדות נואשת מצד אלה שממשיכים לחשוב על עצמם כאליטה של החברה. . . יש סיבה טובה להאמין כי בקרוב מאד יחל הממסד הישראלי לתקוף את מנהיג ישראל ביתנו על מנת להכריח אותו לסגת מהפוליטיקה".
סקוביץ' קובע כי אם ייאלץ ליברמן לסגת מהפוליטיקה, יגרום הדבר לחיזוק משמעותי בכוחו הפוליטי. גם ברמה האישית, וגם ברמה המפלגתית. בניגוד למצב בש"ס, ליברמן הוא גם המנהיג הפוליטי של מפלגתו, וגם המנהיג הרוחני שלה. במילים אחרות, הוא גם דרעי, וגם הרב עובדיה, מאוחדים בגוף (מגודל) אחד.
"גם אם כיו"ר המפלגה יעמוד בפועל צעיר כשר התיירות סטס מיסז'ניקוב", כותב סקוביץ', "כל ההחלטות המרכזיות ייעשו אך ורק על ידי ליברמן עצמו, כיוון שאין לו חלופה. מעמדו כה איתן ויציב, הן בקרב המחנה הלאומי והן בקרב דוברי הרוסית, כך שכל הדיבורים על הסגתו של ליברמן מהפוליטיקה הישראלית רק מגדילים את הפופולריות שלו. . . הממסד הישראלי מבין במדויק שבמקרה ולא יוכלו לעצור את ליברמן, ייחרץ גורלו של קמפיין הבחירות הבאות, ולאף אחד מהמועדון האליטיסטי הסגור הזה אין אשליות מה יקרה כאשר ייבחר ליברמן בבחירות הבאות לראשות הממשלה. בשביל מועדון סגור זה, השאלה 'להיות או לא להיות' היא השאלה המשמעותית שעל הפרק".
מכיוון שליברמן תרגם את סקוביץ' לעברית, ואולי גם הכתיב לסקוביץ' ברוסית, המסמך הזה שווה עיון. הסיבה שבעטיה נאלץ אריה דרעי "לסגת" מהפוליטיקה לשנים רבות נעדרת ממנו (הרשעה פלילית), וגם הסיבה שבגינה מרחף כעת ענן כבד מעל ליברמן לא ממש מוזכרת (חשדות לפלילים), אבל המטרה ברורה והמסר נוקב. ליברמן ודרעי כאן, כדי להשאר. עם מני מזוז, או בלעדיו.
ומה עם ציפי לבני? מנהיגת האופוזיציה מוצאת עצמה, עד כמה שזה נשמע מוזר, באותה סירה עם נתניהו. מדינה פלסטינית בגבולות זמניים? לא מתאים לה. גם לביבי לא. אצל נתניהו, הסיבות אחרות לגמרי.
הוא יודע שיש לו רק מהלך שלום אחד לתת, לפני שיופל, ואין לו כוונה לתת את זה בלי תמורה. לבני, לעומת זאת, חושבת שהסיפור של גבולות זמניים הוא ניסיון לרבע את המעגל. נסיון מצדם של אלה שלא מסוגלים לקבל החלטה. היא חושבת שרק משא ומתן אמיתי על הסדר קבע, עם כל המשתמע, יביא פתרון.
אהוד ברק, היא מזכירה, התנגד בזמנו לאוסלו בגלל שהבעיות העיקריות נדחות לסוף, ומי שדוחה את הקץ סופו שהקץ יתפוצץ עליו. היא חושבת שצריך להתמודד עם כל הסוגיות, בשיטת הזיקה של "תן וקח".
רוצים מדינה? סבבה. תנו לנו את הפליטים. חייבים סידורי ביטחון. ירושלים? נושא בפני עצמו. מה ההיגיון לתת לפלסטינים את הדבר שהם הכי רוצים, את המדינה, בלי לקבל תמורה? מה ייצא מזה? שבעוד שנה וחצי הם ידרשו שוב את הפליטים ואת ירושלים, כשאת המדינה כבר קיבלו. אם ייתנו לה, אומרת לבני, לחזור לנקודה בה נפסקו השיחות שלה עם אבו-עלא, אפשר יהיה להתקדם.
כל העולם תמך בתהליך אנאפוליס, היא אומרת, וזה התהליך האמיתי, היחיד, שיכול להוביל באמת לסוף הסכסוך. וסוף הסכסוך, על פי לבני, הוא אינטרס ישראלי מובהק, אסטרטגי וקיומי. עד שתגיע לשם, יהיה לה לנהל סכסוך קשה לא פחות עם שאול מופז.
נא להמתין לטעינת התגובות
