אוגוסט ברצועת עזה: לא רק טרור וקסאמים
למרות המלחמה בחורף, עזה משדרת נורמליות. התושבים בים, הילדים בקייטנות של חמאס, ומי שיש לו כסף הולך למסעדה. קיץ 2009 ברצועה
תנועת ההברחה פחתה בגלל הצעדים שנוקט שירות הביטחון המצרי נגד המנהרות. הסיכונים רבים יותר מהרווחים. רבים מעובדי המנהרות נהרגו בגלל התמוטטות קרקע.
לפני שנה ראיינתי את סעיד ממחנה הפליטים ג'באליה. הוא סיים כיתה י"א והגיע לעבוד במנהרות בתקופת החופש. פגשתי אותו גם הקיץ, אך הפעם זה היה שונה. הוא סיים את לימודי התיכון וחזר לרפיח כדי לחפש עבודה. הוא הופתע לגלות שאלפי פועלים, בני גילו, נותרו מובטלים בגלל הירידה במספר המנהרות הפעילות. אלו שעדיין עובדות מבריחות דלק מצרי בגלל המחסור בדלק ישראלי.
"לפני שנה הגעתי לכאן כדי לעשות קצת כסף כי לא היה מה לעשות בחופשה", אומר סעיד ומדליק סיגריה, "עכשיו סיימתי תיכון, אבל אין לי כסף לממן לימודים באוניברסיטה. החלטתי לעבוד שוב במנהרות כדי להשיג כסף, אבל נדהמתי. בשנה שעברה הרווחתי מאה דולר ליום, אבל בגלל שעכשיו יש מעט עבודה והרבה פועלים, מקבלים 70 שקל ליום. ועדיין אין הרבה הצעות".
במרחק מטרים ספורים מסעיד עומדת קבוצה של עשרה אנשים סביב מנהרה. אבו אל-עבד, אחד מבעלי המנהרה, נעלם לפני כמה ימים והשאיר את שותפו, אבו מחמוד, להתמודד עם הנושים. המנהרה הזו הופצצה כמה פעמים על ידי המטוסים הישראליים.
אבו אל-עבד לקח עשרות אלפי דולרים מסוחרים והבטיח להביא להם סחורה במהירות, אך בגלל הפגיעה במנהרות הפסיד את הכסף ונאלץ להתחבא ולברוח.
מראות הקיץ בעזה אכן שונים מבעבר. אבל למרות המלחמה בחורף, עזה מנסה להראות נורמליות. בחרנו ארבע תחנות: מועדון הרכיבה פייסל, מסעדת האוריינט האוס, הכרם של אבו חסן והים. הים הוא הים, למרות הזיהום. האזרח העזתי ממשיך להתלונן על המצור והשפעותיו, אך למרות זאת החיים ממשיכים. גם הסבל נמשך. כאילו יש תחרות בין העזתי לבין הסבל מי מהם בסופו של דבר ינצח.
מכוניות חדשות וג'יפים חונים ליד מועדון הרכיבה פייסל, שם אפשר ללמוד רכיבה על סוסים. "בקיץ הזה אנחנו משגשגים", אומר מדריך הרכיבה אבו אחמד, "אלפים מביאים את הילדים. זה אמנם לא דבר חדש, אבל השנה זה יותר מבעבר". הסיבה לכך, לדברי אבו אחמד, היא שהמשפחות העשירות לא נסעו השנה לחו"ל בחופשת הקיץ. "רק מעטים מהם הצליחו לצאת מעזה", הוא אומר, "המועדון שלנו הוא אלטרנטיבה בשבילם להעביר את הקיץ".
קורס בן עשרה שיעורים עולה 250 שקל. אבו סאמי, אחד מסוחרי הבגדים בעזה, מגיע למועדון הרכיבה בג'יפ מפואר. יחד איתו מגיעים גם ילדיו, בגילאי 6 עד .17 אני שואל אותו מדוע בחר במקום הזה. "הים של עזה מזוהם בגלל הביוב והמעברים הסגורים", הוא משיב.
רכיבה על סוסים זו גם דרך לא רעה להסתובב ברחובות עזה בשעות הצהריים. התנועה בכבישים זוחלת בגלל הפקקים, שמתמשכים כל שעות היום. כולם שואלים את עצמם לאן כל המכוניות האלה נוסעות, הרי מרבית האנשים מובטלים.
כשמגיעים למרכז המסחרי של העיר אפשר לראות אנשים רבים שמנסים לקנות תלבושות בית ספר, כי שנת הלימודים עומדת להתחיל. מחוץ לחנויות נמצאים הגנרטורים, שמשמיעים את קולם לכל אורך הרחוב. יתר האנשים ממלאים את חנויות המזון והשווקים, קונים תמרים, גבינות, חמוצים. מחפשים דברים שקשורים לצום חודש רמדאן, שיחל בשבוע הבא.
מרחק 20 מטר מהמקום שבו יושב אבו אל-עבד נמצאת מסעדת האוריינט האוס, אחת המסעדות המפוארות בעזה. המסעדה שייכת למלון הביץ.' גם הם סובלים ממיעוט מבקרים. למרות זאת, המלצרים, במדים האחידים שלהם, מתרוצצים במרץ.
אחד מחזיק נרגילה ופחמים. שני מגיש סינייה. אחר מביא משקאות קרים. בין האורחים אפשר לראות זוג צעיר, בעל ואישה. אחר הגיע עם אשתו והילדים, התיישב בחלק שמיועד למשפחות. אפשר לראות שמדובר באנשים עשירים. יודעים את זה לפי הבגדים וגם כי הם מסוגלים לשלם את החשבון במסעדה. המחירים שם גבוהים ביחס למה שאבו אל-עבד, שיושב על החול בחוף הים, משלם.
אבו ג'מאל, הבעלים והמנהל של האוריינט האוס, מפקח בעצמו על העובדים כדי להבטיח את רמת השירות. המסעדה נפתחה לא מזמן. הצבע החדש עדיין בולט על הקירות וכך גם הריהוט היקר. אני שואל אותו אם הוא מרוצה מכמות הלקוחות.
"כשפתחתי את המקום, לפני כחודשיים, הייתי מודאג בגלל המצב הכלכלי הקשה", הוא משיב, "אבל הופתעתי מכמות המבקרים, שעלתה על ציפיותיי. אנשים בעלי יכולת מחפשים היום מקום נקי, אוכל טוב ושירות מצוין. אני מנסה לספק להם את כל זה".
עזה מתנקזת לים בקיץ. שיירות אוטובוסים מגיעות מדי בוקר. עשרות ילדים. אפשר להבחין בהם לפי הדגלים. הנה הדגל הכחול של קייטנת אונר"א, שמטיסים עפיפונים, ושם הדגל הירוק של ילדי החמאס. דגל הג'יהאד השחור מצומצם יותר, אך גם אותו רואים בבירור.
סוג של פסיכיאטר, הים. מפלט אדיר שהעזתים הולכים אליו כדי להשליך את מכאובי המצור, את צלקות המלחמה. מאות נהרגו בה, אלפים נפצעו. אלפי בתים נהרסו ורבים נותרו ללא קורת גג. אבל תושבי עזה מצאו דרך לחיות עם אסונות. גם בחום של אוגוסט. זרם החשמל מנותק לשעות ארוכות. חם, קשה למצוא צל בשכונות ההרוסות. אין איך להתקרר. אז הים הופך למצרך בסיסי.
האוטובוסים מתמקמים. הילדים רצים אל המים. לכל גוף שמארגן קייטנה יש הדרך שלו והיעדים שלו בים. המכנה המשותף: ילדים שמחפשים תרפיה. כולם רוצים להעביר את הקיץ בכיף, כולם רוצים לשכוח את המלחמה. אחרי שטובלים במים נכנסים לאוהלים. ילדים בגילאים שונים, עוסקים בפעילויות ספורט מגוונות: שחייה, כדורגל, משחקי חברה.
כל ילד בקייטנות הללו סוחב עמו סיפור. מוחמד, בן עשר, משתתף בקייטנה של אונר"א. אחיו נהרג במלחמה האחרונה. ביתו נהרס. הוא ומשפחתו שוכרים בית באמצעות הפיצויים ששילמה להם ממשלת חמאס בעזה וממשלת פיאד ברמאללה. הכסף הזה עומד להיגמר.
"בקיץ הקודם אני ואחי עלי השתתפנו בקייטנה", הוא אומר, "אבל הוא נהרג". כשהשמש מתחילה לשקוע, המשפחות יוצאות לכיוון חופי עזה. אנשים נושאים עמם תרמוסים של קפה ותה, אבטיחים ופיסטוקים. משתרעים על החול עד שעות הלילה המאוחרות. כאלה הם אבו אל-עבד, אשתו וששת ילדיו. מהרגע שהתיישבו התנפלו עליהם הרוכלים שמסתובבים בחוף, רובם ילדים. הם מסתובבים בחופים, חורשים אותם מצפון לדרום, מוכרים ממתקים.
"כבר שנתיים שאני מובטל", אומר אבו אל-עבד, "עבדתי בבניין והצלחתי לשרוד, אבל מרגע שהישראלים מנעו כניסה של חומרי בנייה, אני חי על תלושי מזון". הוא מרים את התרמוס ומכבד אותי בתה נענע שהכין בבית. כמוהו אפשר לראות משפחות על החוף, שרועות על שמיכה, עד האופק.
אני עוזב את החוף, עושה את דרכי אל עבר העיר עזה. הדרך שזורה מחנות פליטים. פליטי "עופרת יצוקה". יש כאב, אבל יש גם חיים. במרחק של כ-200 מטר מהחוף עובדים בני משפחת שמלח, עסוקים בבציר הענבים המפורסם של המקום.
בשעות הבוקר המוקדמות אבו חסן שמלח יוצא עם ששת ילדיו אל אדמתו כדי לבצור את הענבים. משם הוא ממשיך אל השווקים למכור את יבולו.
"העונה סבלנו מאד, הן במכירה והן בקנייה", אומר אבו חסן, "המחירים בשמים בגלל ההרס שנגרם לאדמתנו במהלך התקיפה הישראלית האחרונה. מן העבר השני, מחיר הדשנים הכימיים עלה כי צריך להבריח אותם מהמנהרות. ישראל לא מתירה לייבא דשנים לעזה. אנחנו עניים, אבל לא פושטי יד, חמדאללה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם