לתת לרונה להתאבל
אסף רמון, טייס מצטיין בחיל האוויר, בחור שכל מי שהכיר אותו גמר עליו את ההלל, הפך אתמול, לכמה שעות, לילד של כולנו. אך את המשא הכבד תישא בסופו של דבר המשפחה לבד
מה שהופך עבור כולנו את המכה האיומה שספגה משפחת רמון לטרגדיה ישראלית, היא הישראליות הכל כך בסיסית ושורשית של שני גיבוריה. לרגעים חזרנו אתמול, דווקא מתוך האבל הנורא, אל השורשים העבותים של חיינו פה, שלעתים נדמה היה שנעלמו.
כן, זה גם יופיים של אילן ואסף, גם ההישגים המדהימים, אבל לא רק. ככה נראים ומתנהגים בניה הטובים ביותר של הארץ הקשה הזו, ואם עדיין יש לנו צעירים כמו אסף רמון, יכול הלב להתרחב מגאווה.
צריך לתת להם להתאבל
אלא שלא הייתה זו הגאווה שמילאה אתמול את הלב, אלא עצב גדול. מה יהא על רונה? כיצד תכיל את הכאב הבלתי נגמר על ילדה שאיננו? היכן ימצאו לה נחמה? מהיכן תבוא לה עזרה? אולי בעוד זמן, כאשר תתחיל לחשוב על החיים שאחרי, תמצא נחמה מסוימת בידיעה שהילדים שגידלה, כל אחד בתורו, אכן היו הכי טובים שיש.
ואולי תסייע במשהו הידיעה שהאבל על אסף משותף למרבית חלקיו של הציבור. מין מועקה קולקטיבית שהתיישבה החל מאתמול אחר הצהריים בנשמה ומסרבת לעזוב. אנשים ביטלו תוכניות לבילוי, מתוך המכוניות ניבטו פנים חמורי סבר של נהגים שהקשיבו לחדשות וסירבו להאמין.
אסף רמון, טייס מצטיין בחיל
האוויר, בחור שכל מי שהכיר אותו גמר עליו את ההלל, הפך אתמול, לכמה שעות, לילד של כולנו. שוב ושוב הסתכלנו עליו מקבל חיבוק מהנשיא, צוחק את צחוקו המבויש, מצדיע ורץ חזרה אל חבריו מה? קורס. והלב יצא אליו.
את המשא הכבד של נפילתו יישאו רונה, שלושת הילדים הנותרים ושאר המשפחה הקרובה, לבדם. הלילות המסויטים יהיו רק שלהם, הימים שחולפים ללא אסף וללא אילן יצרבו רק את נפשם.
צריך לזכור זאת היטב. צריך לתת להם להתאבל ביחידות, אם זה יהיה רצונם, לאפשר להם להתכנס בתוך עצמם. כל שניתן לעשות כרגע כדי לסייע להם הוא לכבד עד הסוף את רצונם. הלוואי שיכולנו לעשות יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
