עולם הולך ונעלם
רונה רמון היתה צריכה להחליט אתמול האם לוותר על חלקת הקבר שלה, לטובת בנה. למה אי אפשר לדלל את סאת הצער?
איך אפשר להתמודד עם דבר כזה. מה האישה הזו, שאספה את השברים וקמה מהקרשים, החזיקה בשיניים ארבעה יתומים, אמורה להרגיש עכשיו, כשנותרו שלושה. מה אפשר להגיד לה, איך אפשר לנחם אותה, מה אפשר להסביר לה על התעתוע הנבזי והמרושע הזה של הגורל, שמפיל עליה את השמים, פעמיים. ככה סתם, באמצע היום, בסוף הקיץ, והלב צועק, והעולם שותק.
אין ישראלי שלא יזכור איפה היה ומה עשה באותו יום בפברואר 2003, כששמי יוסטון הבהירים מלאו רצועות אור בוהקות, מרוסקות, שהיו פעם מעבורת חלל, שישב בה אילן רמון. האסטרונאוט הישראלי הראשון-וגם האחרון, צעיר הטייסים שתקפו והרסו את הכור העיראקי, איש מקסים עם בלורית כהה ועיניים בהירות, גיבור ישראלי שהמחיש בנפילתו את האמרה הנכונה כל כך שהכי טובים נופלים ראשונים. תקווה שהתנפצה לרסיסים ושברה, באותה הזדמנות, גם משהו אצל כולנו.
ועכשיו? האם יש מישהו שישכח איפה היה כשהתברר שהבן שלו, נער יפהפה, מוכשר ומצטיין, שהתנדב לקורס טיס למרות היותו בן שכול, שאמא חתמה לו למרות היותה אם שכולה, ששבה את לב כולם, שהיה חניך מצטיין, שניצל לפני חצי שנה מתאונת אימונים, שדווקא הוא יתרסק לנו ככה? מה, אין חלוקת נטל? אי אפשר לדלל קצת את סאת הצער?
כמה נורא ומופלא
כמה נורא יכול להיות המקום הזה, וכמה מופלא, באותו הזמן? נורא, על שום הרגעים האיומים האלה. מופלא, בגלל שיש, עדיין, אנשים כאלה. מתמעטים והולכים, נעלמים ומתפוגגים, אבל מדי פעם אתה נתקל בהם, בחיוך האופטימי שלהם, ושואל את עצמך מה היה באנשים האלה, שהפך אותם לכאלה. במה זכינו שהם מגיעים לנו.
העולם הזה הולך ונעלם, אבל מדי פעם מתברר שהוא עדיין כאן. איפה נמצא עוד אנשים כמו האיש ההוא? במקום המתבקש: אצלו בבית. הבן שלו. עכשיו, שניהם אינם. איך קמים ממצב כזה? בקושי, ולאט.
ראיתי אתמול את מתיה פורז, אלמנתו של טייס חיל האויר שנפל ביום כיפור, ואמו השכולה של ניר פורז, שנפל בניסיון חילוצו של נחשון וקסמן. ראיתי אותה בטלוויזיה, והנה חיה היא. אמיצה
ונוקבת, עצובה ואוהבת, אבל כאן, איתנו. תמיד יכול להיות רע יותר, על אף שקשה היום לדמיין רע יותר.
אולי צריך לקפוץ להר הרצל, לחלקת הקרויה "נצר אחרון", ולפקוד שם את עשרות הקברים של נערים אלמונים שהיו הניצולים האחרונים למשפחות מפוארות ממחנות ההשמדה, שהעפילו הנה אחרי המלחמה וההשמדה, כל עוד רוחם בהם, ובחופי הארץ הלוחמת על חייה נמסר להם קראבין חלוד והם נשלחו להגן על גבולותיה.
הם נפלו במלחמה ההיא, ויחד איתם נמחקה סופית גם המשפחה מעל פני האדמה. בלוויות עלומות הם נטמנו באדמת מולדת אותה לא זכו להכיר. לא היה זמן להתאבל, הייתה כאן מדינה להקים. הם מתו, המדינה קמה. אבל סאת הסבל, מתברר, לא הושלמה עדיין. כמה נורא ומופלא הוא המקום הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
