הרמבו של צה"ל: טל רוסו עושה חשבון נפש
ראש אגף המבצעים הוא רווק תל אביבי והאלוף היחיד שלא עשה קורס קצינים. "לא צריך ליחצן את הצבא", טוען, "לתת למדינה לחיות באופן נורמלי"
סרן אסף רמון היה טייס בטייסת נשר הזהב. בשפה המדוברת של חיל האוויר, טייסת מטוסי הנץ. "השפיץ של חוד החנית", קורא רוסו לאנשיה. הוא עצמו מכיר את הטייסת הזאת היטב.
אחיו הבכור משרת בתפקיד בכיר בטייסת. בן 54. אחרי הפתק התחילו להגיע גם הטלפונים. הרמטכ"ל, אבל גם אחיו של האלוף. רוסו התחיל לעבוד. הרבה יותר נוח לו, הוא אומר, לתפקד תחת לחץ. אז הוא "מתנקה" מהסביבה. מפוקס, חד. פעם היה צייד. עסק בזה כתחביב. החדות אולי נשארה לו משם.
חיל האוויר עשה את החיפוש האווירי והיה צריך לחבר אליו כוחות קרקעיים. פעולות טכניות. הצבא כולו, אומר רוסו, היה עסוק במשימה אחת. למצוא את הטייס שאבד בשמים. "לשים שמיכה" (זה הביטוי המקצועי), ו"לעשות כל דבר אפשרי". " אבל", אמר לי רוסו שלושה ימים אחר כך, הוא ידע מיד שמשהו רע קרה. בשנייה שהגיע הפתק. "כי ברגע שמטוס נעלם מהמסך ועובר זמן", אמר, "וגם לא הייתה שום קריאה קודם, אתה מבין שפה, עכשיו, רק נס יציל. אני הבנתי שאנחנו חייבים שיקרה נס".
חצי שעה אחר כך, הגיע גם השם. אסף רמון, הבן של אילן. אז, אומר רוסו, קלט את גודל הטרגדיה, שמדובר ב"משהו בסדר גודל לאומי". אחיו של האלוף נסע לטייסת. לדבר עם חבריו של אסף. רוסו נשאר בלשכה שלו, אבל התעדכן כל הזמן. ביום שני בצהריים גם נסע ללוויה של אסף. זה צעד יוצא דופן. רוסו התלבט. הוא לא מכיר את רונה רמון אישית. גם את אסף לא הכיר. בסופו של דבר, מצא את עצמו מעל הקבר הפתוח בנהלל. הלב משך. "צורך אישי שלי", הוא אומר.
לאורך השנים איבד לא מעט חברים. גם פקודים. הוא היה בהרבה לוויות. ובכל זאת, אמר, הלוויה הזאת, של אסף רמון, השבוע, הייתה הקשה מכולן. "הלוויה הכי קשה שהייתי בה", אמר לי. "ריכוז מטורף של שכול ושל כאב. הכל התנקז למקום אחד. המון עצב".
הוא לא ניגש לרונה רמון. בא והלך. כשרמון אמרה שהבטיחו לשמור לה על הבן והיא כועסת, הבטן שלו התכווצה. הוא לא אבא ומעולם לא היה נשוי, אבל מאז שהיה בעצמו חייל צעיר, הוא מתעסק בזה. יתומי צה"ל או אחים שכולים שרוצים לשרת בקרבי. מדבר עם הורים וילדים. רק לאחרונה נדרש ל"פתרון ייחודי" לחייל, אח שכול שרצה לשרת בסיירת מטכ"ל. מצא לו מקום ב"מעגל שליד הלחימה". כי הצבא, מעבר לסכנה, הוא גם 'משהו מעצב'.
"אני מבין את האמירה של רונה רמון", אמר. "אבל אני חושב שברגע שאתה
אלה ימים של חשבון נפש לרוסו. בערב יום כיפור יהיה בן 50. מכל אלופי המטה, הוא היחיד שלא עשה מעולם קורס קצינים. שלוש פעמים עזב את הצבא. יותר מכולם. "משחק משבת לשבת", צחקו עליו פעם. שלוש פעמים חזר. רווק יחיד בפורום שלם של אלופים נשואים. תל אביבי שגר במרכז העיר, אבל גדל בקיבוץ בעמק החולה. מפקד נערץ. חיית שטח. ברקורד שלו יש הרבה מבצעי איכות. רוסו הוביל, רוסו טיהר. הרבה פעמים לבד. יש הרבה אגדות שקשורות בחוסנו הפיזי.
בכל זאת, ספק גדול אם יהיה רמטכ"ל. בסבבי המינויים האחרונים שהיו, הוא לא קודם. רגיש, אבל לא רגשן, אמרו עליו השבוע. איש של חברים שמובך בקלות. ישר דרך. אין לו לובי. אידיאולוג, לא אינטלקטואל. קצין מעולה ופוליטיקאי גרוע. מלא סתירות. חשוב לו, למשל, אורח חיים בריא. בחודש יולי, עשה לאנשים שלו באמ"צ "יום אורחות חיים". לעורר מודעות.
מצד שני, הוא עצמו מעשן כבר שנים. "אני מתמיד", הוא צוחק, על הסיגריות. פעם סיים במקום הראשון בוחן כושר של הקצח"ר (קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי). הוא היה אז מג"ד. נעצר על קו הסיום, הוציא סיגריה, עמד מול כולם ועישן. בתמונה שמצניעות בנות משרדו הוא נראה רץ בלי חולצה. "ראש אמ"צ ומשמר המפרץ" כתבו הבנות על התמונה. סמל לניגודים. הוא לא ראה את התמונה הזאת אף פעם."אני ציוד של המדינה", אמר , כשנשאל על חשבון הנפש. "אני באמת מרגיש בתוך שליחות".
הקרובים מכנים אותו "טלו". כך גם בקיבוץ. אף על פי שמזמן עבר כבר לעיר, עמק החולה הוא עדיין הבית. כשהיה ילד עוד היו הפגזות של הסורים. כבר אז, הוא אומר, "הרגשתי נהדר", ו"אהבתי את המקלט". ביום כיפור עלה לסילו, מגדל התחמיץ, של חולתה, ישב והסתכל. מטוסים נופלים ופגזים מתפוצצים ובעיקר חוסר אונים. זה מה שהוא זוכר. אנשי הגליל שרוצים ממנו משהו, "פרוטקציה", מגיעים עד היום לאמא שלו, נועה. "זה כדי להיות קרבי יותר או לא?" שואלת אמו של האלוף. מי שאומר "אני רוצה להיות ג'ובניק", היא עונה לו "בזה הבן שלי לא מטפל".
גם פרוטקציה הוא לא עושה, אבל לתת הזדמנות שנייה למי שמגיע, כדי להגיע לחוד החנית - ייתן. "הלוחמים הצעירים היום", הוא אומר, "שואלים הרבה יותר שאלות ממה שאנחנו שאלנו. מרגע שהם מקבלים את התשובות, אין ירידה במוטיבציה. אחוזי הגיוסים? אני לא חושב שהמצב כל כך רע. יש מקומות שצריך להשקיע בהם יותר, אבל זה עסק של מערכת החינוך". נדהם מהידע הכללי של הצעירים. גם מהבורות. "לפעמים", הוא אומר, "אני נוסע עם צעירים. כל מיני דברים בסיסיים:'מה שם ההר הזה'? 'מה שם היישוב הזה?' אתה נוסע, והם לא יודעים. זה כואב לי".
שחקן נשמה. כשהיה צעיר שיחק כדורסל בהפועל כפר גלעדי (היום גליל עליון) ועזר להעלותה לליגה הלאומית. ככדורסלן, לא היה כישרון גדול. כלוחם, לא היה שני לו בכל המגרש. לקח ריבאונדים אפילו מכאלה שהיו גבוהים ממנו בראש. מפני שהוא שונא להפסיד, הסביר פעם. מה קרה לשנאה הזאת, שאלתי אותו השבוע, בהקשר לסבבים האחרונים של המינויים, אותה תאוות ניצחון שהריצה אותו על מגרשי הכדורסל. "זה היה בספורט", ענה.
אחרי שנת שירות בקן של מחנות העולים בקריית ביאליק התגייס ליחידת שלדג. הוא היה בסך הכל סמל שסיים מסלול כשמפקד הצוות שלו, בדרגת קצין, סולק. מפקד היחידה, שזיהה את המנהיגות הטבעית של רוסו, מינה אותו למפקד הצוות. אצל אף אחד זה לא היה עובר טוב, אבל את רוסו העריצו. משך שבועיים ניסה לפקד על הצוות מתוך הצוות. גר עם החברים שלו והתנהג כאילו לא השתנה כלום. אחר כך הבין שזה בלתי אפשרי. ארז את הדברים ועבר למגורי הקצינים.
שנים אחר כך, כשקיבל דרגת אלוף, "צוות רוסו" חיבר לו שיר על משקל "מה הוא עושה לה". "יש לו חושים של בדווי ונתונים של רמבו", כתבו עליו, "ולכולם ברור, שהוא גם אחלה בחור". הצוות סיים והשתחרר, ומרוסו ביקשו לצאת לקורס קצינים. הוא סירב. אין לו אמון, אמר, בקורס שאותו סיימו בהצלחה, בין השאר, אנשים שהוא הדיח.
הוא השתחרר מהצבא. חזר שוב במלחמת שלום הגליל. במלחמה תפקד כמפקד פלוגה, על אף שהיה רק סמל ראשון. הכוח שלו פעל בציר החוף. מספרים שבחלקים גדולים טיהר מקומות לגמרי לבד. "מלחמה מעניינת", אומר רוסו על המלחמה ההיא, בלי להסגיר פרטים. בסופה, מונה לסרן. לימים, אמר שזה לא תקין שקצין לא יעבור דרך בה"ד 1. "העולם שלי היה כולו שחור ולבן", הוא אומר על התקופה הראשונה שלו בצבא, כשסירב לצאת לקורס והשתחרר. "לא ידעתי שיש גם אמצע. התבגרתי מאז".
את הסדרה על בה"ד 1 לא ראה. "קשה לי הקטע של השיווק האגרסיבי של הצבא", הוא אומר. "אני לא אוהב אותו. אני חושב שזאת לא הדרך, ליחצן, לא צריך לעשות שטיפת מוח. גם הקמפיין של פיקוד העורף. אני אומר 'לעשות הסברה, אבל במינון'. צריך לתת למדינה לחיות בצורה נורמלית. אי אפשר כל יומיים להתאמן בירידה למקלטים. צריך לתת את הידע, אבל במינון נכון. לא להפוך את זה למדינה שעוסקת כל הזמן באיך היא מתמגנת. לא ליצור היסטריה".
הסיפורים על רוסו תפסו תאוצה. סיפרו שהוא מסוגל להיכנס מתחת לג'יפ ולהרים אותו עם שתי רגליים. תיארו שהגיע לאירוע בשטחים ונתקל בנהג ב.מ.וו מקומי. הנהג ניסה לנסוע במהירות ולפגוע בכוח. רוסו עט על הרכב. מעוצמת ההתנפלות הרכב נהרס. לרוסו נשברה רק אצבע. הוא עצמו נהנה מההילה, אבל לא מפרט.
כששואלים אותו הוא מזכיר תמיד את ג'יבלי הקטן, שהיה מגיע לסיירת מטכ"ל לספר על השבי שלו. "מה היה שם בדיוק אני לא זוכר", נהג ג'יבלי לומר, "אבל יש לי בשבילכם סיפור נהדר". "היסטוריה", אומר רוסו, "באופן כללי, כל הזמן משתפרת. זה הדבר הכי דינמי שקיים". מה בעניין הג'יפ? "הג'יפים נעשו היום יותר כבדים", הוא צוחק. "פעם, הג'יפים פשוט היו קלים".
בכל פעם שהשתחרר מהצבא, עסק במשהו אחר. עבד בחברת הובלות בניו יורק, נסע לצרפת ליוזמה עסקית קצרה בתחום האופנה, פתח בארץ ספריית וידיאו ונקודת מכירה של מכשירים להסרת שיער. הוא גם התמחה בשיאצו. פעם אחת, אחרי מלחמת לבנון, היה כמעט שלוש שנים מחוץ לצבא. בכל זאת חזר. "כל פעם היה אירוע, או מבצע, או מלחמה, שבאים, עושים את זה והולכים", הוא אומר. "אף פעם לא הסתכלתי על הצבא כדרך חיים, עד שפתאום שמעתי שאומרים לי'אתה איש צבא'. אני כל שנה מתלבט מחדש".
בין השאר, היה סגן מפקד סיירת מטכ"ל, פיקד על מגלן, היה מפקד עוצבת האש ועוצבת הפלדה. אין כמוהו בניהול מבצעים מיוחדים, אבל גם ביצירת גאוות יחידה. כשהיה מח"ט הנח"ל, שבר יד. את הגבס, צבע בצבע הכומתה החג טיבתית. ירוק. לצד הדימוי של קצין מקצוען, לוחם ללא חת, יצא לו דימוי של בליין. ציר חברתי במסיבות שנהגו לעשות חבריו בחוות רונית. אהוב הבנות. פעם נקשר שמו בשמה של יעל אבקסיס. מאז עברו שנים. היום רוסו הוא האיש הכי זהיר בממלכה. סדר היום שלו הוא פחות או יותר מהמשרד הביתה ובחזרה.
בשבתות הוא שט בקייאקים בים, או נוהג באופנועי שטח. "אתה קורבן בעצם זה שיש לך טייטל של 'רווק'", הוא אומר. "זה מושך אש. אני לא מרשה לעצמי היום לצאת לשום מקום, אבל התדמית מתפתחת. בליין? איזה בליין? מקסימום אני יכול ללכת למסעדה. גם לא תמיד. יש אירוע בצבא, מישהו נפגע, מישהו נהרג, אני לא יכול לצאת החוצה. אני שם על עצמי מגבלות קשות".
איש של אנשים. ברשימת האירועים הקשים שהיו לו מאז שהתגייס הוא מציין תמיד את ההתנתקות. רוסו היה אז מפקד אוגדה 162, אחראי על ביצוע ההתנתקות בצפון השומרון. אחר כך גם מונה לפרויקטור מטעם הרמטכ"ל בנושא הקשר בין הצבא לציבור הדתי לאומי. חרש את השטח. עבר מישיבה לישיבה. הקשיב ודיבר.
זאת הייתה עבודה סיזיפית שראה בה שליחות. באחת הפעמים יצא החוצה בתום מפגש כזה ומצא שארבעת גלגלי הג'יפ שלו חתוכים. מפקד הישיבה התבייש. רוסו, כדי להקטין את המבוכה, הוציא פק"ל קפה מהאוטו, התיישב על שפת הכביש והכין לכולם קפה. "לא היו לי מספיק 'ספיירים' כדי להחליף את כל הגלגלים ולנסוע", הוא מקטין.
"את ההתנתקות", אמר השבוע, "עשיתי הכי טוב שאפשר, אבל זה היה בשבילי אירוע קשה. הוא דרש ממני דברים שלא נדרשתי להם אף פעם. עם מלחמות אני מסתדר טוב. אבל להתמודד עם מישהו כמוני, שאני צריך לעשות משהו בניגוד לרצונו? אנחנו לא שוטרים. היום ברור לי שמי שצריך להוביל אירוע כזה בעתיד, של פינוי, זה משטרה. חייל לא יכול".
הג'וב הזה היה "בין תפקידים". על רוסו אמרו אז שהוא כנראה כבר בשלהי הקריירה הצבאית שלו. אלא שאז באה מלחמת לבנון השנייה וטרפה את הקלפים. מכל המלחמות, אומר רוסו, זאת הייתה המלחמה עם הכי הרבה מבצעים. הוא היה אז עוזר ראש אמ"צ למבצעים מיוחדים. שוב יכול היה להתעסק במה שהוא הכי טוב בו. "אני חושב שהייתה פה החמצה", הוא אומר על מלחמת לבנון השנייה. "יכולנו לעשות את זה הרבה יותר טוב. אבל אני חושב שנעשו בה הרבה דברים מוצלחים".
אחר כך מונה לראש אמ"צ. בתפקיד הזה כיהן בתקופת עופרת יצוקה. "מבצע מאוד מוצלח", הוא אומר עליו. "הופתעתי ממיעוט הפגיעות בבלתי מעורבים". לדוח שפרסמה השבוע ועדת החקירה של האו"ם סירב להתייחס, אך התייחס לדוח שפרסמו חברי "שוברים שתיקה". "יש לנו הרבה מקורות לבדיקת אירועים חריגים", הוא אומר. "אבל שוברים שתיקה הוא ארגון מגמתי. אני מרגיש שאלה עוכרי ישראל".
אגף המבצעים נושא באחריות המטה לתכנון והפעלת כוחו המבצעי של צה"ל. מדובר באגף שאחראי, בין השאר, על הכנת הצבא למלחמה, למצבי חירום וביטחון שוטף. רוסו אומר שהוא מוטרד, אבל ישן בשקט. "לא אגיד שההרתעה של ישראל נמצאת במקום הכי טוב שהיה", הוא אומר, "אבל היא במקום מצוין. יש לנו מענה לכל איום שקיים במזרח התיכון. ומענה טוב".
ויש כמובן, העניין של גלעד שליט. "אני עוסק בזה כל הזמן", אומר רוסו. "החל מכמה משאבים מקצים לזה, דרך כל מה שנדרש. זה עומד כל הזמן מול עינינו, אבל זה לא אומר שבכל מחיר.
הוא לא רוצה לחגוג יום הולדת. לא אוהב לקבל מתנות. "זה הדבר הכי מביך בשבילי, שמישהו יקנה לי מתנה", הוא אומר. גאה בדברים הקטנים שעשה עד היום. במה נכשל? אולי בזה שלא הקים משפחה. אבל גם זה, הוא מאמין, עוד יקרה.
"בסוף אתה ערכה לקבלת החלטות", הוא אומר. "כל יום יש הרבה החלטות שאתה צריך לקבל ואתה טועה לא מעט". פעם הסתכל על אנשים בני 50 כעל מבוגרים מאוד. "עכשיו, כשאני בתוך זה, אני מה שנקרא 'בשיאי'. מה התחושה? טובה. לא הייתי הולך שנה אחת אחורה. אפילו לא דקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
