החייל הפשוט: איש העשור בביטחון. פרשנות
מאז ומתמיד היה החייל הפשוט גיבור מלחמה שמתנדב לעמוד בחזית ולעיתים גם משלם בחייו כדי לבצע פקודה מהנהגה כושלת
חיילי צה''ל יוצאים מרצועת עזה לאחר מבצע ''עופרת יצוקה'' צילום: רויטרס
הדברים האלה נכונים פי כמה בישראל, שצבאה הוא צבא עם מיליציוני. כך למשל החיילים הפשוטים (והתואר הזה מוצמד בישראל לכל נושא דרגה ותפקיד עד רמת מפקד גדוד ואפילו מפקד וחטיבה) הצילו את עם ישראל במלחמת יום הכיפורים.
הם אלה ששילמו בחייהם על המחדל, הם אלה שהועלו על מזבח מלחמות הגנרלים וחוסר המקצועיות שלהם. כמו במדינות אחרות, גם אצלנו הפך המושג "קרב גבורה" למילה נרדפת לקרב שבו המנהיגות כשלה והאבדות היו חמורות (בקנה מידה ישראלי). מי מכם יודע משהו על קרב תל שמס, קרב גדודי
מנוהל להפליא ממלחמת יום הכיפורים, שבו נכבש תל מאיים במחיר מינימלי? אבל מי לא מכיר את תל פאחר והחרמון, קרבות שבהם התפורר הכח בתוך זמן קצר לחיילים בודדים ופשוטים שהשלימו את המשימה במחיר נורא?
"שלחתי את בני לצבא"
שני תהליכים הפכו את המצב הטבעי הזה למובהק עוד יותר בעשורים האחרונים. ראשית, המלחמה הקונבנציונלית הישנה, שהיו בה מהלכים גדולים של כוחות גדולים - ולכן גם החלטות מזהירות או כושלות של מפקדים בכירים - פינתה כמעט כליל את מקומה לעימותים לא סימטריים, שבהם ישראל משתמשת או בכח אווירי ובחימוש מדויק שאין להם פנים או בכוחות קטנים שגם מפקדיהם הם בגדר "חיילים פשוטים".
הניצחונות הסוחפים מפעם, שהיה אפשר לתאר אותם כפרי של גאונות צבאית או מנהיגות מופלאה בקרב, התחלפו ברובם במצבים של אפור, שבהם היחיד שיוצא ללא רבב הוא האיש שמעשיו ברורים ופשוטים והלב ממילא יוצא אליו.
במקביל, התרחשה בציבור הישראלי הפרטה נפשית ורגשית.
כשאהוד ברק אמר לאחרונה שבמלחמת לבנון השנייה "החיילים גילו אומץ והקרבה, חיפו על שגיאות המפקדים והכריעו את המערכה", הוא בסך הכל ביקש להתחבר לרגש הפופולרי הזה. ברק אמנם בחר במערכה הלא נכונה, משהו כנראה התבלבל לו עם הקלישאה על יום כיפור, אבל הוא ואחרים ימשיכו לומר אותו דבר. ורבים ממפקדי צה"ל ימשיכו לחוש שהם נמצאים בתפקיד כפוי טובה, שבו אתה יכול רק להיכשל ולהתגעגע לימים עטורי התהילה של החשופים בצריח מפעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם