ההר האדום: הקרב ששינה את חיי הרמטכ"ל, גבי אשכנזי

למעלה משנות דור לחמתי ופיקדתי בפיקוד הצפון. לבנון, הארץ היפה והמקוללת הזו, הספוגה בדמי חבריי ובני דורי. אך את הקרב על הבופור אני זוכר באופן מיוחד

רא''ל גבי אשכנזי | 27/9/2009 14:46 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ממה מורכבים הזיכרונות הבלתי נשכחים של אדם? מה מבדיל פיסות חיים אחדות מיתר ההוויה היומיומית וממקם אותן בארכיון הקטן של האירועים שיישארו שם לכל אורך הדרך? אולי מקומות סמליים, המכילים שילוב נדיר של תחושות, שעלו רק שם? אולי מפגשים מיוחדים עם אנשים, שהפכו ללא התראה לשותפי גורל? או אולי אירועים יוצאי דופן, שבהם עמדו למבחן הערכים החשובים באמת?את כל אלה, ועוד הרבה יותר, ביטא עבורי הקרב על הבופור. הקרב העיקש על ההר הרם והמאיים, שסימל במידה רבה את מלחמת שלום הגליל.

זה היה ביום ראשון ט"ו בסיוון התשמ"ב (שישה ביוני 1982). כסגן טרי למפקד חטיבת גולני דאז, אלוף משנה ארווין לביא (לימים מפקד אוגדה ונספח צה"ל בסינגפור)‬ הוטלה עליי המשימה לפקד על כוחות משולבים של סיירת גולני וגדוד 51 של החטיבה. המטרה – לכבוש את מוצב הבופור ואת יעדי המחבלים השולטים בסביבתו, ולאחר מכן לטהר את מרחב נבטייה.

הבשורה הזו הכניסה את כל לוחמי הסיירת והחטיבה לדריכות מיוחדת. גם אותי. חודשים ארוכים התאמנו לרגע הזה, שבו תישמע הפקודה ונישלח לעבר הבופור, שהיה בעת ההיא נקודת מפתח לפעילות הטרור של אש"ף. החשיבות האסטרטגית וההיסטורית של המקום הזה הפכה את הדחף ואת ההתרגשות הרגילים, שהיינו חווים לקראת כל משימה, לחזקים במיוחד.

למרות ההכנות המוקדמות, הציוד והמידע שאספנו מבב עוד מועד, דבר לא הכין אותנו לעוצמתו של המוצב שנגלתה לנו ולקרב הקשה כל כך שציפה לנו לכיבושו. זה היה מאבק עיקש ועקוב מדם, שכאילו סימל את השנים הארוכות שנישאר שם, בארץ הארזים.

בתום שעות ארוכות של לחיב מה ממושכת, חלקה פנים אל פנים, חוסלו עשרות ממחבלי האויב, הבופור נכבש, ודגל ישראל הונף מעל המבצר הצלבני. ואולם, שמחה לא הייתה אחרי הניצחון
הזה. שישה לוחמים קיפחו את חייהם בקרב זה, בהם רב-סרן גוני הרניק ז"ל, מפקדה היוצא של סיירת גולני, שהשתחרר מהצבא רק ימים אחדים קודם לכן, אבל התעקש למרות זאת להצטרף ללחימה במקומו של ידידי, משה קפלינסקי, שנפצע מחילופי אש עת החלו הקרבות. גוני ז"ל החל את הקרבות איתי בנגמ"ש, ונפילתו הכתה אותנו בתדהמה. כשליווינו אותו ואת פקודיו בדרכם האחרונה, חשנו כמה כבד הוא מחיר הדמים שנדרש מאיתנו לשלם בעבור המצודה הענקית הזו. מחיר שעוד נידרש לו רבות במשך 18 השנה שבהן ייוותר צה"ל בלבנון.

עם הזמן נהפך הבופור מחוויה אישית לזירת לחימה מרכזית בין צה"ל לארגוני המחבלים, ובראשם חיזבאללה. זירה השזורה היטב בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. בתודעת כולנו הפך הקרב על הבופור לשם נרדף לגבורה, לנחישות ולהקרבה. אותנו, "דור לבנון‭,"‬ שלחמנו על כיבוש הבופור, ואת כל אותם לוחמים שניצבו על משמרתם לאורך הדרך, ילוו תמיד הזיכרונות מהיישובים הלבנוניים ומהכפרים הסמוכים, מהבולדרים ומהצמחייה, שמאחוריהם בילינו ליב לות ארוכים ומורטי עצבים. הזיכרונות האלה ילוו את כולנו עד יומנו האחרון.

למעלה משנות דור לחמתי ופיקדתי בגזרת פיקוד הצפון. לבנון, הארץ היפה והמקוללת הזו, הספוגה בדמי חבריי ובני דורי, הציבה אותי בקרבות ובאירועים רבים, אך את הקרב על הבופור אני זוכר באופן מיוחד. אינני יודע למה דווקא אותו. אולי בגלל החשיבות האסטרטגית, אולי בגלל הגבורה, אולי בגלל המחלוקת שפרצה אחרי כיבושו. תהא הסיבה אשר תהא, גם היום, בסיוריי השונים בצפון ובעשייתי השוטפת, אני מוצא עצמי נזכר לא אחת בשישה ביוני ‭.1982‬ כזה הוא הבופור. גם שנים ארוכות לאחר שעזבת אותו, הוא מלווה אותך. גבוה, עוצמתי בנוכחותו, לא מרפה.
איור: רות גווילי
גם היום, אני מוצא עצמי נזכר לא אחת בשישה ביוני איור: רות גווילי
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

צילום: .

nrg מעריב מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים