למה השוטרים נתנו לו להרוג לנו את ההורים?
אב ובנו רבו. השוטרים באו, מזגו לעצמם תה וצפו בבן דוקר את הוריו למוות. רק לאחר מכן הם ירו בו. כעת האחים תובעים את המשטרה
"ביום מן הימים ייעלם הכאב, אך הזיכרון יישאר לעולם", כתב ארתור סי קלארק רק ב"שירת הארץ הרחוקה". הכאב של יעל לא מתעמעם. רק עולה על גדותיו משנה לשנה. לפעמים היא מרשה לדמעות לזלוג, לסדוק את השריון שעוטף אותה כבר שבע שנים. זה מה שעשתה באזכרה לפני כשבועיים.
בקול שקט עמדה מול קברי הוריה, אברהם ואן מארי, וסיפרה על האח הגדול שהתחק תן, על האח שמעון שהפך לאחרונה לאב ועל תום שמתגייס לצה"ל. יעל דיברה גם על התביעה האזרחית שהגישה עם אחיה נגד משטרת ישראל ועל חשיפת הפצעים. "אבא סיפר לי פעם שיש לו מלאך שומר שיושב על ענן, מסתכל עליו ודואג לו", קולה נחנק. "לנו יש שלושה מלאכים שמתבוננים בנו ושומרים שנישאר יחד".
הזיכרונות אינם מרפים מיעל. למתבונן מבחוץ נראה כאילו רגשותיה קפאו בזמן. אלא שהחוסן החיצוני מאיים להתרסק מבק פנים. לעתים, היא מודה, הייתה רוצה לרחם קצת על עצמה. את גיל הטיפש עשרה התזזיתי היא צלחה ללא הורים.
התפקיד הוטל על כתפי שני אחיה הגדולים, שהיו אז בני 20 ו-24. הם אלה שהבינו את הידרדרותה המהירה בלימודים, את איק יכולתה לקום מהמיטה בבוקר. להם סיפרה על האהבה הראשונה, איתם חוותה את סיום הלימודים ואת הגיוס ליחידת מודיעין מובחרת.
"אולי משום שהייתי ילדה למדתי להתרגל לעובדה שאין לי אבא ואמא", היא מספרת, "זה המצב שלי כבר שבע שנים. תמיד הייתי פתוחה עם האחים שלי. המצב שנכפה עלינו רק קירב אותנו. לעולם לא אוכל להראות לילדים שלי את סבא וסבתא שלהם, אבל לפחות יהיו להם דודים מגניבים. זה לא שהפסקתי להתגעגע להורים, זה לא עוזב לעולם, אבל לפעמים אני באמת רוצה לשחרר קצת, להפסיק להיות כזו חזקה".
כשחושבים על העובדה שהרצח רודף אותה כל השנים האלה, בחלומות, בזיכרונות, מבינים מה המשמעות של חוסן נפשי. "מדי פעם אני חולמת על ההורים, כאילו החיים ממשיכים. אני חולמת שאני נכנסת הביתה. אמא במטבח כרגיל ואבא יושב על הכורסה עם יד אחת על המשענת. האחים שלי לא יודעים, אבל כששיפצנו את הבית לפני שנתיים והחלטנו לחלק את הבגדים של ההורים, החבאתי בצד ארגז עם דברים של אמא. אני לא יכולה ללבוש את הבגדים שלה, אבל בכמה מהצעיפים אני משתמשת עד היום".
מתי יש לך בכל זאת שקט נפשי?
"לפעמים עם המשפחה, עם החבר. זה מה שתומך בי. חבר טוב אמר לנו פעם שהגענו לתחתית ושממנה רק אפשר להתרומם. אבל אני יודעת שיש נמוך עוד יותר. הפחד הגדול שלי היום הוא לאבד עוד אחד מהאחים שלי. רק מהמחשבה הזו יש לי סיוטים. אלו החלומות שלי בהקיץ. זה לא מפסיק
בית משפחת פרידלנדר בירושלים. 12 בספטמבר 2002. אחר הצהריים. יעל בת ה-14 נחה בחדרה, מאזינה למוזיקה. היא התעוררה מתנומת הצהריים לקול צעקות מבחוץ, הסירה את האוזניות, פתחה את הדלת. בין חדרי הילדים בקומה השלישית עמדו אהרון והאב אברהם והתקוטטו. "שמעתי את אהרון אומר לאבא דברים מוזרים, לא הגיוניים", היא משחזרת, "תוך כדי המכות הוא שאל את אבא כמה שפות יש בעולם. ההערות שלו העידו שמשהו אצלו לא בסדר.
"ראיתי את אהרון מנסה לחנוק את אבא ומנסה לשלוף לו את האקדח שהיה על החגורה - אבא היה מתנדב במשטרה ונשא עמו אקדח - נבהלתי, רציתי לעזור, אבל אהרון דחף אותי, רצה שאתרחק. אני זוכרת שאבא התעצבן שהוא דחף אותי. זה היה מפחיד, לא הבנתי מה קורה. אבא כל הזמן ניסה להרגיע אותו. אמר לו'אהרון די', אבל זה לא עזר.
"הוא לא היה מחובר לכלום, נראה בקריז. היה ברור שלא צריך שום טריגר כדי להדליק אותו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי ואת אהרון רבים, אבל זו הייתה פעם ראשונה שהם הלכו מכות. פתאום אהרון עזב את אבא ורץ לכיוון שוק מחנה יהודה שנמצא קרוב לבית. אבא שלי רץ אחריו והחזיר אותו. אני מניחה שהוא חשב שאהרון מסוכן לעצמו ולאחרים. ידענו שאהרון נוטה להתווכח, כל ראיית העולם שלו שונה, אבל מעולם לא היו מכות. רצתי להעיר את אמא וניסיתי להתקשר למשטרה, אבל אף אחד לא ענה".
כששוטרי משמר הגבול הגיעו לבית, הם מצאו את אברהם ואהרון יושבים על המדרגות בכניסה. "אין לי שליטה על הבן שלי", נאנח אברהם, "הוא תחת השפעה של סמים. אנחנו כל הזמן רבים. הבן שלי חולה נפש ואתם חייבים להרחיק אותו מהבית".
בחקירה שנערכה לאחר הרצח סיפר המג"בניק כי הבחין שאברהם ואהרון אוחזים ידיים בכעס. "אמרתי להם שלא ייגעו אחד בשני", טען . "האב אמר שאהרון דקר אותו עם סכין ושרט אותו בצוואר. הוא הראה לי את הסימנים". השוטר הבהיר לאברהם שאין בסמכותו לעצור את אהרון או להרחיקו ויצא להזעיק את השוטר הקבוע שמסייר בשוק מחנה יהודה, יוסף בן יוסף.
תוך כמה דקות נכחו בבית ארבעה שוטרים - שלושה ממג"ב ובן יוסף. כולם הסבו לשולחן האוכל הגדול, אן מארי הגישה קנקן תה. יעל ותום, אז בן עשר, ישבו בשקט על הספה ובהו בסקרנות במתרחש. רק אהרון נותר חסר מנוחה. "הבן שלי מסוכן", אמר אברהם בצער, "צריך לאשפז אותו".
אוזניה הכרויות של יעל לא פספסו מילה. עיניה עקבו אחרי אהרון. הוא הרים כוס מים והניח אותה. הרים אותה שוב והניחה שנית. השוטרים המשיכו לגמוע מכוסות התה. אהרון ביקש לשתות. אף אחד לא ענה. הוא ניגש למטבח, מבטה של יעל דבק בו. ראתה אותו מנתק מהקיר סכין מטבח גדולה. מזווית העין הבחינה במאה עולה לכיוונו מהקומה התחתונה. "צעקתי, צרחתי", היא מספרת בדמעות", אבל זו היתה חצי שניה בין הסכין לבין אמא שלי. ראיתי את אהרון דוקר אותה בבטר ובצוואר. גם תום ראה את הכל. כיסיתי לו את העיניים ולא אמרתי כלום, רק צעקתי.
"אבא שלי קם ראשון מהשולחן, השוטרים נשארו לשבת. ראיתי את אבא שלי רץ למדרגות, הכל היה עם דם. הסתכלתי עליו מתנפל על אהרון וראיתי שהם מתגלגלים במדרגות למטה. יותר מזה לא ראיתי כלום. לקחו אותנו לשכנים. אחר כך הבנתי שאהרון הצליח לדקור גם את אבא". המראה של ששת הכדורים שירה השוטר בן יוסף בחזהו של אהרון, נחסך מהילדים. רק הד פליטתם מהקנה נשמע למרחוק.
אברהם, בן 55, בן למשפחת ניצולי שואה, ואן מארי, בת 51, היו מוכרים בירושלים בזכות מעורבותם בחיי הלילה של העיר. הם החזיקו את המועדון "לילה" ברחוב הנביאים, ולצדו פתחו את פאב ה"לולו" לקהילה ההומו-לסבית. טרם הרצח תכננו לפתוח מועדון נוסף בשם "בוליווד". הם עלו לארץ מגרמניה בשנת 1995 עם שני ילדיהם הקטנים. אברהם השאיר מאחוריו שלושה בנים מנישואים קודמים - שמעון, היום בן 27, אהרון, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, ואח גדול בן 31, במתקשה כיום לחזור לפרשה ומתעקש ששמו לא יוזכר בכתבה.
משפחת פרידלנדר נחשבה עוד בגרמניה לאמידה. בתחילה עבד אברהם בתעשיית הקולנוע הגרמני ואף השתתף בצילומי הסרט "קברט" עם לייזה מינלי. בהמשך זכה בפרס בפסטיבל קאן על הפקת הסרט "המאה ה-21 שלי". לאחר שפרש מעולם הסרטים שימש אברהם כאיש עסקים בתחום הנדל"ן.
המשפחה חיה ברמת חיים גבוהה והחזיקה מטוס פרטי, מכוניות פאר ונהג. אן מארי, דוקטור לתולדות האמנות ובעלת גלריה, עבדה כאוצרת תערוכות. היא נשמה אמנותית. במסגרת פעילותה האמנותית הכירה אן מארי את עליזה אולמרט ושתי המשפחות שמרו על קשר קרוב.
החיים בישראל קסמו גם לאח שמעון. הוא החליט לעלות לארץ ומיד אחריו הגיע גם האח הגדול. אהרון נותר מאחור עם אמו. כבר אז הרגישו האחים שהוא חריג. מגיל 12 החל לעשן גראס ושתה אלכוהול. הוא דילג בין גרמניה לישראל, לא מצא את מקומו. בשיחות היה מתמקד בנושאים הטפלים, בעיני האחים זה היה לפעמים מקסים.
אהרון, צעיר גבוה ורחב כתפיים, היה פציפיסט, התעניין בזכויות אדם ונפשו יצאה אל האמנות, כמו הוריו. הוא צייר, פיסל, כתב שירים והתאמן בקפוארה. יופיו העדין הוביל אותו לסוכנות דוגמנות, אולם מהר מאוד פרש בנימוק שתקתוקי המצלמות מעצבנים אותו.
"אהרון תמיד היה אאוטסיידר, אבל היום אני יכול להבין אותו", אומר שמעון במבטא גרמני קל. "אני מאמין שהמערכת אינה בנויה לאנשים כמוהו, קשה היה לה לעזור לו. מה שנותר לנו הוא רק אשפוז בכפייה ואבא התייסר בגלל זה. אהרון לא היה צריך בית משוגעים, הוא היה צריך כפר רגוע לאנשים אמנותיים כמוהו. הלחץ והמחויבות שיגעו אותו, לא הסתדר עם מסגרות מגיל קטן, ובעיקר היה רגיש ובעל חוש צדק. הוא תמיד שמר עליי, כמו מלאך".
המלאך השומר מעד בעבר. בפברואר 2002, זמן קצר לפני גיוסו לצנחנים, הגיע שמעון לביקור אצל אמו בגרמניה ונתקל לראשונה בהתפרצות זעם של אהרון. "בין אמא לאחי התפרץ ויכוח ואהרון רצה לנעול אותנו בחדר השינה", מספר שמעון, עובד משרד החוץ וסטודנט ללימודי רפואה סינית. "התנגדתי, ואהרון הלך למטבח וחזר עם סכין. הוא איים שיחתוך לעצמו את הוורידים.
כארבעה חודשים לאחר מכן, ביולי 2002, הגיע אהרון לישראל. הוא שוחח רבות עם אברהם והתלבט אם להירשם ללימודי אמנות באוניברסיטה. בינתיים הסתובב עם חברים. "לא היה דבר מיוחד שהצביע על מה שעתיד לקרות", אומרת יעל ושוב עיניה לחות. "אני זוכרת רק שאהרון בילה המון. כמה ימים לפני המקרה - כך אנחנו קוראים לאותו יום - הוא ביקש ממני שאשים לו לק שחור על הציפורניים. זה התאים להופעה שלו עם הצבעים בשיער. הוא באמת היה מיוחד".
הוא עדיין זה שרצח את הורייך.
"מעולם לא התייחסנו לאהרון כאל רוצח. לכל אדם יכולות להיות בעיות נפשיות, זו לא עבירה. בשביל זה יש בתי חולים ופסיכולוגים. המשטרה היא האשמה שלא הרחיקה אותו מאבא שלי, שלא שמה עליו אזיקים, שלא חשבה לרגע לעצור אותו. בסוף ירו בו".
את מאמינה שאפשר היה להימנע מהירי באהרון?
"לא היינו צריכים להגיע לנקודה הזו. הם יכלו לירות באוויר כבר בהתחלה. אולי גם המוות של הוריי היה נמנע. מדוע אבא שלי היה צריך להיות זה שניסה להרגיע אותו? בשביל מה השוטרים היו שם? בשביל לשתות תה? ".
איך ילדה בת 14 מגיבה כשהיא רואה את אמה נדקרת לנגד עיניה?
יעל פורצת בבכי. "לא ידעתי שאמא שלי מתה. שעות אחר כך חשבתי שהיא עוד בחיים".
את מאמינה שהסמים גרמו לאהרון לדקור אותה ואת אביך?
"אם היו מרחיקים אותו הוא לא היה שומע שאבא שלי מבקש שירחיקו אותו. דיבכ רו עליו כאילו הוא לא שם בכלל. זה נורא לבקש שירחיקו את הבן שלך. אהרון התכ מלא פחד, זה לא היה הוא. משהו השתלט עליו. אם אהרון היה בחיים הוא היה מתייסר עד מאוד על מה שקרה".
כבר למחרת הרצח הבינו בני משפחת פרידלנדר שחייהם השתנו. עוד באותו יום פרש האח הגדול משירות קבע בחיל האוויר, שמעון נאלץ לוותר על חלומו להיות קצין בצנחנים. שירותו הצבאי נעשה במשטרת מחוז ירושלים, שם שימש כשוטר סיור. במהלך השבעה התנהגו הילדים בגבורה, בעיקר חששו ששירותי הרווחה יבקשו להפריד ביניהם.
האחים הגדולים לא התלבטו. ביקשו מאמם בגרמניה לא להגיע לארץ, החליטו לגדל את יעל ותום בעצכ מם. את ההורים הם קברו בהר המנוחות, את גופתו של אהרון הטיסו לגרמניה, לבקשת אמו. שמעון הפך לאבא ולאמא של המשפחה בגיל 20.
"אני חושב שהשאלה אם לעשות זאת או לא מעולם לא עלתה אצלנו. בהתחלה יעל הייתה בחרדות וחשבה שייקחו אותה ואת תום למשפחה מאמצת, אבל אצלנו זו לא הייתה אופציה. כבר בגיל 14 עבדתי כמגהץ מפיות במועדון של אבא שלי ואחר כך הפכתי לדורמן. ידענו איך לפרנס את עצמנו".
ומה עם חינוך האחים? תשלום מסים? עבודה מסודרת?
"חילקנו בינינו את התפקידים. אחי היה אחראי על התשלומים והכנת הסנדוויצ'ים בבוקר, אני הייתי מלווה לטיולי בית הספר והולך לאספות הורים. ידעתי כמה דמי כיס יעל מקבלת ואיזה סיפור להקריא לתום לפני השינה ושנינו עזרנו בשיעורי הבית. היו תורנויות קבועות של כביסה, כלים וניקיון, ואפילו התלוויתי ליעל כשהלכה לרופאת נשים כדי לקבל מרשם לגלולות. זה היה נראה לי טבעי".
איך ידעת כיצד לחנך אותם?
"זה משהו שקרה אינסטינקטיבית. היינו פעילים בחיי הילדים גם כשההורים היו בחיים. הקפדנו שיכינו שיעורים, שיעל לא תשב יותר מדי מול האיי-סי-קיו, דאגנו שתמיד יהיה בבית אוכל חם".
"זה לא היה פשוט בכלל, אבל אני לא מצטער על ההחלטה. אמנם עובדת סוציאלית הגיעה אלינו כל שבוע, אבל אנחנו אלה שהתמודדנו עם הקושי של תום להירדם בלילות, עם החיפוש שלו אחר ההורים, עם חוסר הריכוז של יעל בלימודים. לא פעם קראו לי לבית הספר בגללה. והיינו גם אני ואחי הגדול. פספסתי את גיל 20 יחד איתו.
"במקום לבלות יחד הפכנו למעין זוג שנמצא במערכת נישואים מקרטעת. כמעט לא נפגשנו, העבודה שלנו הייתה במשמרות כי לא הסכמנו שמישהו אחר יישאר עם הילדים או יעשה להם בייביסיטר. לא רצינו ששום דמות תיקח את תפקיד ההורה, למעט שנינו. חוץ מזה לא יכולתי לעשות דברים טיפשיים. לא יכולתי להיכנס לחובות, לא יכולתי לטייל בעולם או לשתות אלכוהול. הייתי צריך להיות בוגר בשביל האחים שלי. עד היום אני מצטער שלא ביקרנו מספיק את יעל כשנשארה בשבתות בצבא.
"קשה לי עם זה, והיום אנחנו מתמודדים עם הרצון של תום לשרת בקרבי. גם היום לא קל לי לדבר על שבע השנים האחרונות, ואם הייתי יכול הייתי דוחה את הגשת התביעה בעוד 15 שנה. הבעיה שחוק ההתיישנות תכף נכנס לתוקף. מי קבע ששבע שנים מספיקות לאבל?".
ההחלטה להגיש את התביעה עוררה שוב את הזיכרונות המרים. על פי התביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים באג מצעות עו"ד עמוס מוקדי הם טוענים כי בעת שאהרון דקר את הוריהם עמדו השוטרים נדהמים מהצד.
לטענת האחים, השוטרים לא עשו דבר כדי לבודד את אהרון מהוריהם ולא צפו את הסיכון הנשקף ממנו. בתביעה, הנאמדת במיליוני שקלים, טוען עו"ד מוקדי כי המשטרה התרשלה בשמירה על ביטחונם ושלומם של ההורים ואהרון וכי האירוע שלשמו הוזעקו היה אמור לשמש עבורם נורת אזהרה. "ההשתהות שלהם הייתה קריטית", ציין עו"ד מוקדי.
"לו השוטרים היו מטפלים באירוע כראוי היו לי היום שני הורים ואח שנמצא בטיג פול", אומר שמעון בעצב. "הסמים הקצינו את צורת הראייה של אהרון ואין לי ספק שהוא הרגיש שמוסרים אותו ומוותרים עליו. הוא הגיב בפחד. זו מצוקה של רגע".
מתי הרגשת בחסרונם של ההורים?
"בעת ההכנות לחתונה. במקום להיות עם ההורים שלי הייתי עם ההורים של חני, אשתי. במקום אבא שלי, מתחת לחופה עמד אחי הגדול. גם הלידה והברית של בני הקצינו את הקושי".
מדוע בחרת לקרוא לבנך נועם אהרון ולא נועם אברהם?
"זה התחיל מהדמיון הפיזי לאהרון. הרגשתי שאהרון היה המסכן בסיפור הזה. אבא שלי קיבל כל חייו המון כבוד ואני מרגיש שבאהרון זלזלו. הוא היה קורבן לא פחות מהוריי. אם יהיה לי עוד בן אקרא לו על שם אבא שלי".
ביקרת בקבר של אהרון בגרמניה?
"הייתי שם, אבל אין לנו קטע עם קברים. גם לקבר של הוריי אני מגיע רק באזכרה. יש לי אחים שמזכירים לי אותם כל הזמן ויש את הבית שבו גרנו איתם. הבית הוא כמו מוזיאון. חוץ מלשפץ את קומת חדרי הילדים והמטבח הכל נשאר כפי שהיה. אני זוכר שיעל התנגדה לכל שינוי שהיה בבית.
כל הזמן היא בכתה. אבל כולנו היינו מתגנבים לחדר השינה של ההורים ומסניפים את המצעים. עד שהריח לא נעלם, לא כיבסנו אותם".
יעל , המתעתדת ללמוד פסיכולו ג גיה, שוב דומעת. "לעזוב את הבית הזה יהיה אסון מבחינתי, זה כמו לעזוב את ההורים. בגלל ששהיתי המון בחדר שלהם אני זו שגילתה את כדורי האקדח שאבא שלי החג ביא מאהרון".
אז מדוע גם את לא עולה לקבר שלהם יותר מפעם בשנה?
"בשביל מה? זה לא שאפגוש אותם שם".
בא כוח המשפחה, עו"ד עמוס מוקדי, מוסיף השבוע כי אברהם, אהרון ואן מארי היו בחיים כשהמשטרה הגיעה לבית ומצאו את מותם בנוכחות השוטרים: "מדובר במצוקה של משפחה המבינה שהיא בסכנת חיים ובאב המבין כי צריך להרחיק את בנו. למרות כל נורות האזהרה, האלימות, הסכין וחוסר המנוחה של אהרון, לא נעשה דבר כדי לרסנו או לאזוק אותו. לא ברור כיצד הוא תקף את האם בלי שהשוטרים מנעו את הגישה אליה ומדוע לא נטרלו את אהרון בירייה באוויר או לכיוון הרגליים. המשטרה כשלה בתפג קידה והרשלנות שלה זועקת לשמים".
דובר מחוז ירושלים, סגןגניצב שמוליק בן רובי, מסר בתגובה: "התביעה טרם התקבלה במשטרה. לכשתתקבל, תגיב המשטרה בבית המשפט".
נא להמתין לטעינת התגובות
