מקסיקו: אנרכיה של רציחות, אונס וסמים
בשנת 2009 נרצחו 1,800 בני אדם בחוארז, העיר הכי מסוכנת בעולם, בה איש כבר לא יודע עבור איזה קרטל הוא רוצח או מוכר סמים
פלוגת המוות עברה מהר ליד אזור המגורים הראשי, לשם חזר פציינט לשעבר כדי לאסוף ציוד ונעליים שהשאיר ערב קודם. "ישנתי שם", הוא סיפר. "צפינו באגרוף בטלוויזיה. שמענו את הפיצוץ, ואז יריות, והתחבאנו מתחת למזרונים. כל העסק נמשך לא יותר משתי דקות".
מחוץ לאנפרמריה, המרפאה, יש עוד שלולית דם. הקיר מנוקב חורים. בפנים, דם שהותיר אחריו מי שניסה נואשות לצאת. דמו ניתז לאורך הקיר המנוקב. הוא ניסה לדדות החוצה, עד שמת בנקודה שעכשיו מכונה קוארפו F (גופה F). מאחורי חדר הקבלה של המרפאה מיטות קומתיים, עוד דם ותווית האומרת קוארפו H. לא היה שום רישום של גופות E ,D ,C ,B ,A ו- G.
רציחתם של בין עשרה ל-13 בני אדם (המספר משתנה לפי המקור) בלילה ההוא העלה את מספר החיסולים בחוארז בחודש ספטמבר ליותר מ-300. הקו המחריד הזה נחצה גם באוגוסט, מה שהפך את החודשיים לקטלניים ביותר בתולדות העיר: יותר מ-1,800 רציחות ב-2009 לעומת 1,600 רציחות ב-2008. עוד 12 איש מתו ביום הראשון של אוקטובר, חמישה מהם בהתקפת אחת.
באפריל האחרון הבטיח ראש עיריית חוארז, חוזה רייס פריז, שהעיר תהפוך ל"דוגמה לאומית" במאבקה נגד אלימות הסמים. בשבוע שעבר, בעת כנס באל פאסו, מעבר לריו גרנדה בטקסס, הוא התעקש שהוא עוקר את השחיתות משורשיה ועוצר את הרוצחים.
חוארז הייתה אמורה להיות מקרה מבחן להכרזת המלחמה של נשיא מקסיקו פיליפה קלדרון על קרטלי הסמים. בעיר מוצבים כיום 10,000 חיילים וליגיונות של המשטרה הפדרלית הצבאית למחצה, יחד עם עם עוד כוחות של המדינה ושל הרשות המקומית. אולם מתברר שהטבח רק החריף. אז מה לכל הרוחות קורה בעיר הזו?
גוסטבו דה לה רוסה הוא חבר מוביל בצוות חוקרים שעובדים בחוארז מטעם ועידת זכויות האדם במדינת צ'יוואווה במקסיקו. בשבוע שעבר הפך לעובד המדינה הבכיר ביותר שנאלץ לברוח לארצות הברית, בעקבות איומים על חייו. אנשים רבים לפניו ברחו ממלחמת הסמים במקסיקו כדי למצוא מקלט בארצות
בלילה השני שלו בגלות, דה לה רוסה אכל עם בנו ובתו לפני שנפרד מהם לשלום כאשר חצו את הגשר. "תודה לאל שהם לא איימו על בני משפחתי", נאנח. כעת הוא מתכנן את המהלכים הבאים שלו, מחוץ לחוארז. "עליי לשקול את הסיכונים", הוא אומר, "אם לשוב או להשלים עם העובדה שהעבודה שלי תיעלם". ה"עבודה" כוללת מקרים שבהם לדעתו הצבא המקסיקני אחראי לחלק מאינספור ההיעלמויות והרציחות.
איש קשר בחוארז, המתווך בין דה לה רוסה למפקד האזור, גנרל ג'ורג' חוארז לוארה, האיץ בו להישאר מחוץ לעיר. "האיום הוא ישיר", אומר דה לה רוסה. "בעת שעצרתי ברמזור אמרו לי חיילים שאם לא אעזוב, יהרגו אותי. מאוחר יותר למדתי שהגנרל אמר לבוס שלי, 'תוציא את האיש הזה מצ'יוואווה'".
בריחתו של דה לה רוסה רק מקשה עוד יותר על הניסיון להבין מי נגד מי במלחמת הסמים במקסיקו, שהחלה ב-2006, לאחר שקלדרון שלח את הצבא לנסות לשבור את הקרטלים - מלחמה שגבתה מאז את חייהם של כ-15 אלף איש.
חוארז כבר מזמן משמשת כמעבדה לתסבוכת של שווקים חוקיים ולא חוקיים. היא הייתה העיר הראשונה שהקימו מפעלי מקילדורס לאורך הגבול - מפעלים שמעסיקים עובדים בשכר זעום ומייצרים מוצרים עבור חברות אמריקאיות מטקסס. לפני כעשר שנים עלתה לכותרות בעקבות הפרסומים על כך שמאות נשים, רבות מהן עבדו במקילדורס, נפלו קורבן לחטיפות, תקיפות, קטיעת איברים ורציחות.
העיר היא גם מבצרו של תאגיד בינלאומי חדש: הקרטל של חוארז, שבמהלך שנות התשעים, לפי המינהל לאכיפת חוקי הסמים בארצות הברית, היה ארגון סחר הסמים הגדול ביותר בעולם. לאחרונה השתנו שני השווקים האלה באופן דרמטי. כמות הסמים שהוברחה מעבר לגבול פחתה, כי את הסמים היה צריך להפנות לשוק המקומי, שההתמכרות בו הגיעה לממדים קטסטרופליים.
לפיכך, הקרטל של חוארז התפצל והפך לפדרציית פשע שנקראת "לה ליניאה", המפעילה כנופיות רחוב, "אצטקס". התוצאה היא חוסר סדר קטלני, אפילו במונחים של חוארז. אנטוניו בריונס, חבר לשעבר בכנופיית "קלה ג'ון", המנסה כיום להפנות את האנרגיה הפלילית שלו לפעילות חברתית, אומר: "אף אחד לא יודע בשביל מי הוא מוכר סמים, את מי הוא מחסל, ועבור איזה קרטל".
השוק המפוצל הזה מגדיל עוד יותר את מספר הנרקומנים שמוכרים סמים כדי לספק את ההתמכרות האישית שלהם. העיתונאי יליד חוארז איגנציו אלברדו נעזר בהומור שחור: "קריסת פירמידת הסמים הישנה הפכה את עסקי הסמים להרבה יותר דמוקרטיים, מנקודת מבט קפיטליסטית. השוק עבר תהליך של דה-מונופוליזציה, בוצע מיקור חוץ לרחובות וניתנו תמריצים ליצירת שוק חופשי".
בינתיים , בתעשייה, המנהלים שניצבו בפני המיתון העמוק והתחרות עם אסיה נזקקו לפחות כוח עבודה ופלטו את העובדים המיותרים לתוך כלכלת הסמים וה"אפשרויות" שהיא מציעה לרציחות, סחיטות וחטיפות.
ממקום המסתור שלו, במוטל סמוך לגבול, מנסה דה לה רוסה להסביר מי הן פלוגות המוות ומי קורבנותיהן. "רוב האנשים שנרצחו או נחטפו הם 'מלאנדרוס' - חסרי כל, פרחחים, פושעים קטנים ונרקומנים. אנשים שאין להם ערך במלחמה הזו, שלמותם אין שום הסבר, חוץ מאחד: 'לימפיה סוסיאל', טיהור חברתי, השמדת האנשים בתחתית של התחתית".
בחודש אפריל האחרון, הגנרל חוארז לוארה, מפקד המחוז הצבאי ה-11, הכולל בתוכו את חוארז, אישר למעשה את האבחנה של דה לה רוסה כשאמר במסיבת עיתונאים: "הייתי רוצה שהכתבים ישנו את הדיווחים שלהם, ובמקום לכתוב 'עוד בן אדם נרצח', יכתבו 'פושע אחד פחות'". דה לה רוסה ערך מיפוי של הנפשות הפועלות לדעתו במסע החיסולים בחוארז.
"ראשית, יש את 'הסיקריוז', מחסלים שעובדים עבור הקרטלים - אלו שיורים כמה כדורים מבעד חור קטן, לעבר מטרה ספציפית". ואז ישנם הרוצחים חברי הכנופיות, שנלחמים זה בזה מטעם הקרטלים. אבל אז, אומר דה לה רוסה, "יש גם פלוגות המוות, שחבריה מחסלים את המלאנדרוס, רוצחים את אלו שאיש לא צריך, בשיטות הריגה שלומדים מהאימונים בצבא ובמשטרה.
"אני לא חושב שהרציחות האלה הן עבודה של סיקריוז, כי אני לא חושב שמישהו יהיה מוכן לשלם את הסכומים שדורשים הסיקריוז רק בשביל לחסל מלאנדרוס", אומר דה לה רוסה. "סיקריוז רוצחים חברים בקרטל יריב; אתה לא צריך סיקריוז כדי לחסל מלאנדרוס במרכז שיקום או אחד שלוקח סמים בבית נטוש".
למעשה , דה לה רוסה פוטר. הוא פתח בחקירות מפורטות של עשרה מקרי רצח שלדעתו בוצעו על ידי הצבא ושל 14 מקרי חטיפה והיעלמויות. "המקרים האלה", הוא אומר, לפחות בתיאוריה, עברו ממשרדי תובע המדינה, "משם לרשויות הצבאיות בעיר ולמשרד חקירות פנימי של הצבא במצטלן, סינלואה. משם, אף תיק לא הגיע לשופט החוקר".
במשך היום חוארז אינה נראית כמו סרייבו או גרוזני. בחלונות ראווה מתכוננים לליל כל הקדושים, קבוצת הפוטבול המקומית נאבקת נגד הירידה וילדים צוהלים ביריד מקומי. בלילה, העיר הייתה תמיד מקום של שובבות ובחורות מרקדות. אלא שכיום הן פחות או יותר רוקדות אחת בשביל השנייה. כי העיר הכניסה את עצמה לעוצר.
שבועיים לפני הטבח באנקסו דה וידה, חוסלו עוד 17 נרקומנים במרכז הגמילה "אליביאנה". שבוע לפני כן נרצחו 40 בתוך שלושה ימים. קטיעת האיברים והעינויים שעוברים הנחטפים במלחמת הסמים - אשר כבר לא ברור בין מי למי היא ניטשת - הופכים יצירתיים יותר ויותר. עריפת ראשים, למשל, הפכה כבר עניין שבשגרה.
כשהשמש המדברית זורחת ומאירה את קירות מרכז השיקום "ויסיון אנאסיון", קורבנות ופליטי העיר המסוכנת ביותר בעולם מתחילים יום נוסף. מריסול הייתה מלצרית בטופלס בר, לפני שהסמים צלו לה את המוח. בקי הייתה אחות, על אף שנאנסה בגיל 14, לפני שהרגה מישהו ונכלאה.
כיום הוא מנסה להשתקם באמצעות עניין באיגרוף תאילנדי. כששאלתי אותו אם יום אחד יסגור חשבון עם מיסטר בון, הוא השיב: "כן, אבל קודם אני רוצה לזיין את המכשפות הקטנות. הן גרינגאס, בלונדיניות ומאוד מתוקות".
המרכז הזה, שפועל נגד כל הסיכויים, נוסד על ידי הכומר חוזה אנטוניו גלבן, פעם חבר בכנופיית רחוב באל פאסו. על הפעילות במקום מפקח אדם יוצא דופן, ג'ושוע רוזלס, מכור להרואין לשעבר שכמעט מצא את מותו והפך למנהל.
אלה סוג האנשים - לא הפוליטיקאים ונושאי הנאומים שנאבקים להציל את חוארז. האנשים האלה חיים בחשש מתמיד ממי שעלול להגיע בלילה, כפי שכבר קרה במקומות אחרים, מוסתר מאחורי מסכות הסקי והירי האוטומטי שקורע לגזרים את העיר שהייתה פעם חזקה, כריזמטית ושוקקת.
ספר של אד ווליאמי, "אמריקה: מלחמה לאורך הגבול", יראה אור בשנה הבאה
נא להמתין לטעינת התגובות
