"כאן נקבר עמי": סיפור חייו של מארק אדלמן
מארק אדלמן נשאר בפולין גם לאחר שיהודים רבים עזבו, בדיוק כפי שהמשיך להוביל את מרד גטו וארשה גם אחרי שמרדכי אנילביץ' התאבד
למארק אדלמן, כך אמר לי בהפסקה בדיונים, מעולם לא היו מחשבות אובדניות והוא מעולם לא הצטער על כך שבמשך כל חייו הארוכים ניהל מאבקים שלא היה להם סיכוי לנצח. "מה שחשוב באמת זו האמונה הבלתי מעורערת שאתה צועד בדרך שבה בחרת, כיוון שאתה מאמין שהיא הנכונה". האתוס של מצדה מעולם לא היה הסיפור שלו, כפי שהרעיון הציוני תמיד היה רחוק ממנו כמזרח מן המערב.
אדלמן נמנה עם חניכי תנועת ה"בונד" הסוציאליסטית, שדגלה בזכות היהודים לחיות חיים חופשיים בארצות מוצאם. הוא לא שינה את דעתו כאשר במו ידיו פירק את הבונד בפולין עת ניסו השלטונות, בתום מלחמת העולם השנייה, לרתום את מפלגתו לעגלת הקומוניזם. הוא עמד איתן מאחורי הרעיונות שעליהם התחנך גם כאשר המזכיר הראשון של מפלגת השלטון, ולדיסלב גומולקה, הגדיר את שארית הפליטה בפולין כ"גיס חמישי של הציונות".
במארס 1967 נפתח ברחבי פולין מסע אנטישמי מאורגן. מארק אדלמן, שסיים את לימודי הרפואה 15 שנה לפני כן, היה באותה עת מנהל המחלקה הקרדיולוגית בבית החולים הממשלתי בלודז'. יום אחד, עת הופיע בשער בית החולים, חסם את דרכו שומר הסף ואמר: אולי אינך יודע זאת דוקטור, אבל אתה כבר לא עובד כאן.
הודעות ברוח זו קיבלו אז אלפי יהודים פולנים, גם כאלה שקשרו את גורלם עם המפלגה הקומוניסטית. רובם עזבו אז את המדינה. אחדים מרצונם, רובם מכורח המציאות. חלקם עלו ארצה, חלקם מצאו מקלט בארצות סקנדינביות. אשתו ובתו לא עמדו בלחץ והיגרו לצרפת. לא כן מארק אדלמן.
הוא נשאר איש קשוח בכל הנסיבות ותמיד נאמן לאידיאולוגיה שלו, גם כאשר פשטה את הרגל וגם כאשר ירקו לו בפנים. יש הרואים בכך סיבה להערצה. כעבור שנים זכה אדלמן באות ההצטיינות הגבוה ביותר של פולין החופשית, זאת שקמה אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי. נשיא צרפת ניקולא סארקוזי העניק לו את אות לגיון הכבוד.
לימים, כאשר נשאל מדוע החליט את אשר החליט, ענה: "כאן נקבר עמי; נשארתי כדי לשמור על בית העלמין של היהודים". הייתה זאת תשובה נאה, אך מליצית. לאמיתו של דבר, ברגע הקריטי ההוא לא נותרו לו ברירות רבות. הוא
הוא לא ראה עצמו חי בניכר, ואילו העלייה הייתה לגבי דידו בגדר כפירה בעיקר. אל הקמת מדינת ישראל התייחס כאל משגה היסטורי - ולדעתו זו נתן פומבי לעתים קרובות. שנים רבות לפני פרסומו של דוח גולדסטון, היה מותח ביקורת חריפה על יחסה של ישראל למיעוטים ועל כיבוש השטחים הפלסטיניים.
אין פלא שעמדתו זו לא זיכתה אותו בחיבה יתרה בארץ. למרות חלקו המוכח בפיקוד על מורדי גטו ורשה, הוא מעולם לא הוכנס כאן לפנתיאון הגיבורים, כמו מרדכי אנילביץ', צביה לובטקין או יצחק צוקרמן. על כך הצטער אפילו משה ארנס, יריבו הפוליטי. ארנס רכש טינה לאדלמן על שהמעיט בחלקם של הלוחמים הרביזיוניסטים, שהקימו בגטו את הארגון הצבאי הלאומי בפיקודו של פאוול פרנקל ו"לא זכר" את הקרבות שניהלו בהניפם דגלים כחולים-לבנים ודגלי פולין לבנים-אדומים גם יחד.
בהזדמנויות אחדות כינה אדלמן את לוחמי אצ"י (ארגון צבאי יהודי) "חבורת גנבים ומבריחים פאשיסטים". אדלמן נהג לעתים להשתמש בלשון בוטה ומעליבה, גם בחייו הציבוריים וגם בחייו הפרטיים. ואף על פי כן, פרסם משה ארנס בדברי ההספד שלו כי בהחרמתו של אדלמן "עשו הישראלים משגה חמור, שהרי הגיעה לו הערכה רבה על אומץ לבו ועל תפקידו במרד גטו ורשה".
עבודת הדוקטור שלו עסקה בהתקפי לב ובמניעתם, אך דווקא התקף לב פתאומי שם קץ לחייו ב-2 באוקטובר, בבית ידידתו בורשה, שם התגורר בשנתיים האחרונות. בשנות עבודתו בבית החולים נהג לומר שמלאכת הרפואה מאפשרת לו ליטול אחריות לחיי אדם, ושנעשה רופא בתגובה למוות שהיה מנת חלקם של אלפים מיושבי הגטו. הוא הרבה לדבר על המירוץ התמידי נגד השכינה. "אלוהים רוצה לכבות את הנר ועליי לגונן על הלהבה כדי שתדלוק זמן רב יותר", היה אומר.
איש לא ידע לקבוע בוודאות בן כמה היה במותו. חיפוש אחר תעודת הלידה המקורית של מארק אדלמן, בנם של נתן ושל סציליה לבית פרקובסקי, לא נשא פרי. סבורים שנולד בעיר הומל אשר בביילרוס ב-1 בינואר 1919. הוא עצמו טען שיצא לאוויר העולם בוורשה, ב-2 באוקטובר 1922. רק דבר אחד אינו מוטל בספק: את השקפת עולמו ינק מאמו, פעילה בתנועת הנשים של הבונד.
כבר בגיל רך הצטרף לארגון ילדים סוציאליסטים (סוציאליסטי-שער קינדער פערבאנד) שבו שפת הדיבור הייתה יידיש. אביו נפטר ב-1924, אמו הלכה לעולמה בשנת 1934, ומאז נאלץ לדאוג לפרנסתו. לחבר מלא במפלגת הבונד היה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובשנת 1942 נמנה עם מייסדי הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. תמיד טען כי אינו אדם מאמין, אך ידידיו טוענים שתמיד חי על פי עשרת הדיברות של אדם הגון. אלה תולדות חייו על רגל אחת.
זמן מה אחרי התקרית המבישה בשערי בית החולים בלודז' הורשה אדלמן לשוב לעבודתו כרופא, אם כי בתפקיד זוטר יותר. הוא מעולם לא הרבה לדבר על הדבר. אפילו לפני חנה קראל, מחברת ביוגרפיה שהחמיאה לו לא מעט ("להקדים את אלוהים", הוצאת עם עובד), לא פתח בעניין זה את סגור לבו. כאשר שאלתי אותו על כך בעת מפגשנו בורשה, ענה ביבושת: "מה כבר אפשר היה לצפות מהקומוניסטים".
לעולם לא נדע באיזו מידה השפיע הדבר על החלטתו להצטרף בשנות השמונים לתנועת ה"סולידריות". התנועה במחתרת הוציאה לאור את ספרו "הגטו לוחם - חלקו של הבונד בהגנה על גטו ורשה", וכן את המסה "סולידריות לוחמת". בפתח ספרו על המרד כתב: "ביסודו של דבר, העיקר הם החיים. וכשאתה חי, הדבר הנעלה ביותר הוא חופש. ולבסוף קורה שלמען החופש הזה אתה מקריב את חייך. ואז אין כבר לדעת מה הדבר החשוב באמת".
בשנת 1988 התמנה ליושב ראש הוועדה לעניין המיעוטים הלאומיים, שהוקמה על ידי מנהיג סולידריות לך ואלנסה, ואף השתתף באחד הגופים שהכינו את הטיוטה של רפורמה בשירותי הבריאות הכלליים, אחד המסמכים שהוצגו בעת דיוני השולחן העגול שסיים את ההגמוניה הקומוניסטית בפולין. עם התבססות המשטר הדמוקרטי נסוג בהדרגה מכל פעילות פוליטית והתרכז בעבודתו כרופא. עם זאת, רכש לו מוניטין כבעל סמכות מוסרית, ופולנים רבים (אך לא יהודים) היו פונים אליו כאל גורו שפוסק הלכות וקובע סדרי עדיפויות גם בחיים הפרטיים.
בשבילי היה ונותר דמות חיובית אך שנויה במחלוקת. לא עלה בידי לפענח את צופן נפשו. גם כאשר ישבנו זה ליד זה בוועידה יהודית-פולנית-גרמנית בורשה לא חשתי את פעימות לבו. הוא היה לי זר. ביטוי לתחושה זו מצאתי גם בכתב ההספד שנשלח מירושלים לורשה: "ממשלת ישראל שולחת לממשלת פולין את תנחומיה על האבדה הגדולה, ושבה ומדגישה את הציווי המוסרי לזכור את אימי השואה ואת עוצמת הגבורה. לזכור, ולעולם לא לשכוח".
לגבי דידי, היה בדברים אלה עוד מסר לכך שמארק אדלמן שייך היה לשם, לא לכאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
