חרדות לעתיד: שרה יודעת לשחק אותה
סרט הטלוויזיה סוררת מביא את סיפורן של שרה שעזבה את העולם החרדי ושל צלמת בשם שולמית שמתעדת את קווי האוטובוס הנפרדים
הסרט הוצג לשופטים ולציבור בצורה הבאה: "שרה ושולמית הן שתי צעירות חרדיות שנדחו על ידי החברה החרדית. הסרט מביא את הניסיון הנדיר שלהן לתעד את החברה שממנה ברחו". לרוע המזל - המשפט הראשון הוא שטות מוחלטת ועדות לבורות - בסרט אין סימן קלוש לכך ששתי הצעירות הדעתניות והמקסימות הללו נדחו על ידי החרדים.
הן עצמן מאסו בעולם החרדי, על שלל חוקיו, הגבלותיו ודרישות הצניעות המחמירות והולכות. אדרבא, החברה החרדית מוכנה להמשיך ולאסוף לחיקה גם פושעים שעברו עבירות חמורות, כל זמן שהם ומשפחתם דבקים באורח החיים החרדי. הניסיון להציג את השתיים כמי שנדחו על ידי החברה החרדית, הוא מעשה חמור שנועד להשחיר את פניה של החברה החרדית.
אבל שיהיה ברור כאן ועכשיו, הסרט זכאי לפרס ולשלל מחמאות חמות, כי כהגדרת יוצריו הוא אכן "מביא את הניסיון הנדיר שלהן לתעד את החברה שממנה ברחו". שולמית, היא צלמת צעירה, שהסרט החל לתעד אותה ממש בחודש שבו היא עזבה את העולם החרדי. היא עצמה מתעדת בעזרת מצלמת קאנון את קווי האוטובוס בהם יש הפרדה בין גברים לנשים.
הגיבורה השנייה של הסרט היא שרה, שכותבת את הבלוג חור בסדין ומתארת את עולמם של חסידי גור הקנאים ואת המעבר שלה לעולם החילוני. אגב, בחודש האחרון היא החליטה להיחשף באופן מלא - מדובר בשרה איינפלד, גרושה + שתי ילדות קטנות שמצליחה לחשוף את הצדדים הקשים בעולמה אל אשה חרדית שהיתה חלק מחסידות קיצונית - בה לאשה אפילו אסור ללכת ברחוב לצד בעלה (הוא, הזכר השליט, הולך מלפנים והיא, העזר כנגדו, אמורה להיגרר מאחור).
לסרט שלל מגרעות - ראשית הוא מנסה להכיל חומרים שהיו מספיקים לשלושה סרטים נפרדים - איינפלד בעלת הבלוג וחייה כגרושה עם שתי ילדות בעולם חילוני שבו נשים חד-הוריות ללא מקצוע רווחי במיוחד, פשוט מתקשות לשרוד. הסרט השני יכול היה לתעד את המעבר של שלומית הצלמת, מהחצאית אל המכנסיים,
סרט שלישי ואחרון היה צריך לדון בסוגיית ההפרדה בקווי האוטובוס. הניסיון להציג את ההפרדה בין גברים לנשים כטירוף של השנים האחרונות, הוא אמת חלקית בלבד. כבר בגמרא מתוארת אזכרה שבה הונחו כדי מים בין הגברים לנשים כי שלא ייווצר ערבוב בין המינים. מצד שני, לא היה ניסיון רציני לבחון את השאלה מי בעולם החרדי באמת דוחפים להקצנה של השנים האחרונות, שבמסגרתה על נשים (שחלקן בהיריון או לאחר לידה), להידחס כסרדינים, לעיתים בעמידה, בשליש האחרון של האוטובוס. זאת בשעה שהגברים מתרווחים להם בנוחות, בחלקו הקדמי של האוטובוס, כשלידם מקומות פנויים.
ולמרות הכל, מדובר בסרט חשוב, מטלטל, מרתק, מדהים ומעורר מחשבה. יוצרי הסרט לכדו בו מספר רגעים קורעי לב. שולמית הבטוחה בעצמה כשהיא חמושה במצלמה, מתעדת את קווי הפרדה ומתעמתת עם נשים בשאלה למה הן מוכנות להסכים לאפלייה נגדן.
אלא שאז מזהים אותה. היא נכנסת לפאניקה, מאבדת ביטחון במהירות, טוענת (בצדק), כי מרגע שהיא זוהתה, תוך שניות הוריה יקבלו עדכון, הם יכעסו, על אחיותיה ירכלו מאחורי הגב בגלל האחות "השיקסע". בקטע אחר שולמית מסתכלת על התמונות שהיא צילמה והדמעות זולגות באיטיות, מעיניה הכחולות, אל פניה המנומשות, עד שהן מטפטפות על השולחן שעליו מצטופף הכלב שלה (עוד טאבו חרדי).
גם התיעוד של שרה איינפלד לכד קטעים מרתקים - כמו הרגע שבו אחת מבנותיה שואלת אותה, למה הם לא יכולים לחבקר את הסבתא. האם מנסה להסביר לבת שסבתא לא רוצה לראות אותם ואילו הבת שבה ומקשה למה הן אינן יכולות לבקר אותה. יש גם קטעי תיעוד מהפנטים על קווי ההפרדה כולל עימות קולני עם חרדים שמנסים להסביר מדוע כשאשה עוברת לחלקו הקדמי של האוטובוס היא מבצעת חטא נורא.
בשורה התחתונה ולמרות מגרעותיו, "סוררת" הוא אחד הסרטים התיעודיים החשובים של השנים האחרונות. כעת יש לצפות ולקוות כי בעוד חמש שנים יוכנו סרטי המשך שיתעדו את חייהן של שרה, שולמית ושל קווי ההפרדה החרדיים.
"סוררת", בימוי: ענת צוריה, צילום: רוני כצנלסון, עריכה: ערה לפיד, סאונד: אלכס קלוד. הסרט הופק במימון נגה תקשורת - ערוץ 8 וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות
נא להמתין לטעינת התגובות
