תקרה רעועה: ארה"ב לפני משבר
גם אם משבר תקרת החוב של ארה"ב אכן יבוא על פתרונו, הוא מבשר על משבר פוליטי-כלכלי עמוק בהרבה. מהמדינה הכי יצרנית, יצירתית וחוסכת, הפכה ארה"ב למפלצת צרכנות חסרת אחריות, לבור אשראי ללא כיסוי. בסופו של דבר, כמו בישראל, הפוליטיקה אשמה בכל
שמונה חברי קונגרס מדוכאים וציניים הסבירו לי שאני מסתכן בהערכה שארה"ב לא תהיה חדלת פירעון. משבר תקרת החוב - בהנחה שיבוא על פתרונו בשתי היממות הקרובות סביב הגבהת התקרה בתמורה לשלושה טריליון דולר קיצוץ בהוצאות - מבשר משבר פוליטי-כלכלי עמוק בהרבה.
ארה"ב מרוויחה ביושר את התואר הבלתי רשמי של חדלת פירעון פוליטי. בזה הם מודים, ומודים גם אזרחי ארה"ב הנחשפים מדי יום לשעות של דיונים לא ברורים, פריצות דרך והכחשות מיידיות מדי כמה שעות, כולל במשך הלילה, הצעות והצעות נגד לא מובנות, והצגות כביכול רציניות ומהותיות של פוליטיקאים מתחסדים או "זועמים".
כאשר ממוצע התמיכה בנשיא הוא 44 אחוז (40 אחוז עלפי סקר של גאלופ משבת) ויעור התמיכה בקונגרס הוא 19 אחוז, ישנו חלל מנהיגותי מסוכן. זה מסוכן בישראל, מסוכן באיטליה, ומסוכן ביפן. זה הרבה יותר משמעותי כאשר זה בארה"ב, עדיין מעצמת העל היחידה בעולם.
חשבתם שהמערכת השלטונית האמריקאית מתפקדת. חשבתם גם שהמערכת הישראלית לא יעילה וחסרת כושר ויכולת תפקוד סביר לעומת האמריקאית. חשבתם שתפארת היצירה הפוליטית בהיסטוריה: מערכת האיזונים ובלמים שניסוחו האבות המייסדים בחוקה האמריקאית, מתפקדת. אז חשבתם.
חשבתם שגם מערכת דיספונקציונלית (שתפקודה לקוי) וקטבית כמו המערכת הפוליטית האמריקאית, אמורה הייתה לפתור את הבעיה הרבה לפני הדרמה של "עוד יומיים העולם נגמר", ולא להגיע למצב שבו ארה"ב נמצאת על סיפה של תהום חדלות פירעון. טעות.
למצבה של ארה"ב תרמו יסודות כלכליים מבניים, שווקים בינלאומיים, יקום המערכת הפיננסי ששיעבד דורות של פוליטיקאים, תרבות צרכנית פרועה שפסקה מלחסוך (בניגוד לערכי היסוד הבסיסיים ביותר של התרבות הקפיטליסטית-פרוטסטנטית האמריקאית).
אבל הסיבה העיקרית היא המערכת הפוליטית עצמה - חקיקה חסרת אחריות ורסן, מדיניות חסרת אחריות של ממשלים, בעיקר ממשל ג' ורג' וו. בוש, וויכוח אידיאולוגי אמיתי על מקומה וגודלה הרצוי של הממשלה בחיי המדינה ואזרחיה. בסוף, כמו בישראל, זו הפוליטיקה, טמבל.
תקרת החוב היא מגבלה חוקית על כמות הכסף שממשלת ארה"ב יכולה ללוות למימון פעולותיה, לשלם את התחייבויותיה ולעמוד בחובותיה. נושא "החוב" כה העסיק את הרפובליקה האמריקאית, עד ששתי מערכות בחירות במאה ה-18 עסקו בה ותיקון לחוקה - התיקון ה-14 התייחס מפורשות לחוב ומי מוסמך להעמיקו או להגביל אותו, הנשיא או הקונגרס?
הנחת היסוד של האבות המייסדים של אמריקה הייתה פשוטה: אמינותה של ממשלה ושל מדינה נמדדת לפני הכל ביכולתה לפרוע את חובותיה. בוודאי של אמריקה, העיר הנוצצת על הגבעה, הרפובליקה שקמה נגד כיוון ההיסטוריה ומתוך רצון לשמש מופת ודוגמה לממשל נציגים דמוקרטי.
לכן, אם אגרות החוב של אמריקה המודרנית הן חדלות פירעון, העולם, כפי שהוא מוכר ב-100 השנים האחרונות, נגמר.
לפני 1917 הקונגרס פשוט אישר למחלקת האוצר ללוות או לצבור חובות על פי הנושא ובנפרד. כדי לממן את מלחמת העולם הראשונה ולייעל את ההליך הבירוקרטי נקבעו "תקרות". ערב מלחמת העולם השנייה, ועל רקע הניו-דיל של הנשיא רוזוולט - לאחר המיתון של שנות ה-30 - נקבע גג אחד כללי, והוא המושג אליו אנו מתייחסים היום.
בין 1940 ל-2010 הגביהה ארה"ב את תקרת החוב יותר מ-74 פעמים. בין 1979 ל-1995 הגבהת התקרה הייתה אוטומטית ברגע שהקונגרס אישר הקצאת כספים ותקציבים לנושא כלשהו. המשבר הנוכחי נובע מהתנגדות הרפובליקאים להגבהה נוספת, מעבר ל-14.3 הטריליון, בין השאר כדי לממן את החובות שנצברו בשמונה
הנתון המדהים והקובע הוא שסך ההוצאות עולה על ההכנסות ב-45 אחוז. תנסו לנהל משק בית או עסק קטן על פי ההגיון הזה. מצד שני, אתם לא מקצצים במסים ויוצאים לשתי מלחמות בערך כולל של 3 טריליון דולר עם האישה והילדים. ארה"ב של בוש, כן. מי שעקב אחרי העימות הפוליטי והמשבר הפיננסי הפוטנציאלי, נחשף מאות פעמים למושג "חדלות פירעון".
הנה מספר נתונים למקרה בו לא יושג הסכם עד ה-2 באוגוסט: כבר ב-3 באוגוסט הוצאות הממשלה יעמדו על 32 מיליארד דולר (לאותו יום) בשל תשלומי העברה של 23 מיליארד דולר לביטוח לאומי. כלומר, משלוח צ'קים לזכאים. אנשים שעבדו, שילמו מסים והיו הגונים וישרים כל חייהם. ההכנסות הפדרליות באותו יום: 12 מיליארד דולר. כך יגדל לו הפער בממוצע של 2:1 להוצאות עד ה-15 באוגוסט: באותו יום, בעוד שבועיים, צריכה הממשלה הפדרלית לשלם 41 מיליארד דולר, מתוכם 29 מיליארד תשלומי ריבית שפרעונה פוקע. ההכנסות באותו יום: 22 מיליארד דולר.
עד ה-15 באוגוסט ארה"ב יכולה לשלם, אבל מסתכנת במשבר פיננסי, הורדת דירוג האשראי שלה ומשבר חוקתי סביב כוונת הנשיא להפעיל את התיקון ה-14 המעניק לו את הזכות לקבוע את רמת החוב. למעשה, ארה"ב לא תוכל לשלם את הסכומים הללו במקרה שלא יושג הסכם על הגבהת התקרה.
במשך 40 שנים הפכה ארה"ב מהמדינה הכי יצרנית, מייצרת התפוקה התעשייתית והעליונות הטכנולוגית הגדולה מאז ראשית ההיסטוריה האנושית, הכי יצירתית, הכי חוסכת, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", למפלצת צרכנות חסרת מידה, פרופורציה ואחריות, לבור אשראי ללא כיסוי, ליצירת הון מדומה באמצעות לוליינות פיננסית ותעלולי בורסה, "נגזרות", "אג"ח משכנתאות" וכו', תוך כדי הקטנת השירותים, קיצוץ במסים ומלחמות יקרות.
במשך עשרות שנים נחשב "החוב הסוברני" של ארה"ב - החוב הלאומי או האגרות שממשלת ארה"ב מנפיקה - לחוב נטול סיכון. ארה"ב תמיד תשלם. אמון העולם והשווקים בקביעה הזו התערער סביב ימי ממשל בוש ובמיוחד במפולת הפיננסית והתמוטטות המושג "וול סטריט" ב-2008.
עד כדי כך, שמחיר הזהב, המקלט הבטוח של המשקיעים, מגיע ל-1,627 דולר לאונקיה. לפני שש שנים המחיר היה 650 דולר. כאשר בוש נכנס לבית הלבן ב-2001 מחיר הזהב היה מתחת ל-300 דולר האונקיה.
הגישה השלטת בארה"ב עד שנות ה-80 הייתה שהשוק בונה ומייצר הון ומקומות עבודה והממשלה מווסתת, מעניקה שירותים כמו בריאות, תשתיות, ביטוח לאומי. מטבעה ובהגדרתה. רונלד רייגן, הנשיא והמהפכה התודעתית, הפך את הסדר. "בצע זה טוב", אמר גורדון גקו, מייקל דאגלס בסרט "וול סטריט", ורייגן וידא במדיניות ובחקיקה שכל הגורדון גקואים של אמריקה ישלטו וימלכו.
ומי ישלם כאשר דור ילדי מלחמת העולם השנייה, הבייבי-בום, יפרוש? מי שיהיה נשיא סביב 2012-2010. כמו שאמר גראוצ'ו מרקס: "למה שאדאג לעתיד דורות העתיד? מה הם עשו בשבילי?".
הטרגדיה של ארה"ב ב-20 עד 30 השנים האחרונות היא התרסקותו של המרכז הפוליטי. אמריקה המציאה את המרכז הפוליטי, את הפשרה הפוליטית, את המתינות ככלי שלטוני ומשילותי הכרחי.
מבחינת משילותה, אמריקה הייתה במשך שנים נטולת אידיאולוגיה ועוינת את הפוליטיקה האידיאולוגית. ארה"ב תמיד נחלקה לשמרנים וליברלים, צפון ודרום ומלחמת אזרחים, ממשל גדול, מעניק שירותים, אחראי ומתערב - ובזבזן להחריד - מול ממשל קטן, וחסר אחריות לאזרח להחריד, שמאפשר לפרט, לעסק הקטן, לשוק הפיננסי, לפלס את הנתיבים לעתיד.
כאשר זה הגיע למשברים, תמיד נמצאה דרך האמצע. הרבה מאמרים נכתבו בשבועות האחרונים על ימי רייגן הרפובליקאי בבית הלבן ותומאס "טיפ" אוניל, הדמוקרט כיו"ר בית הנבחרים. הרבה מאמרים נכתבו על אמנות "עשיית עסקים" בין שתי המפלגות, אמנות שמעולם לא היה בה יופי חזותי או ריח נעים, אבל הייתה בה יעילות ומשילות סבירה.
עשרות שנים בהן האגף המתון הרפובליאי והאגף השמרני הדמוקרטי היוו 60 עד 70 אחוז מבית הנבחרים והסנאט. כיום שולטים הקיטוב, הכיעור, המרירות, הרעילות. המפלגה הרפובליקאית ויתרה מזמן על האגף המתון שלה. האחרון שמנסה, רודי ג'וליאני, לא מסוגל להיבחר בפריימריז הרפובליקאים שנשלטים בידי "מסיבות התה", שמרנים קיצוניים ושאר מחזיקי רובים, מתנגדי הפלות ונוצרים אדוקים.
אצל הדמוקרטים התמונה דומה, בכיוון ההפוך. האחרון שניסה, והצליח, היה ביל קלינטון, אבל גם הוא עמד בפני קונגרס רפובליקאי עוין.
אין ספק שהקונגרס ה-112 (קונגרס מוגדר על-פי מספר המושב הדו-שנתי החופף לבחירות לבית הנבחרים) הוא הגרוע, הבלתי יעיל והשנוא בתולדות ארה"ב. אולי רק הקונגרס ה-37
בין 1861 ל-1863היה גרוע ממנו, וזה רק בגלל מלחמת אזרחים אחת עקובה מדם. במצב כזה, לא פלא שיש משבר תקרת תקציב.
אובמה בצרות פוליטיות, אבל רחוקות מלהיות סופניות. סממני "נשיא של כהונה אחת" מתאזנים עם מספר לא מבוטל של מאפייני בחירה מחדש, אבל מנהיגותו עומדת בסימן שאלה.
הציבור לא רואה בו אשם ואחראי למשבר, אלא בקונגרס. מצד שני, זו הנשיאות שלו, המשמרת שלו, המנהיגות שלו. עתידו של אובמה לא ייקבע ביממה הקרובה, ממש כשם שחיסול בן לאדן לא הבטיח לו מאומה, זולת פופולאריות לשבועיים וחצי.
בחירתו של אובמה תלויה בכלכלת ארה"ב בקיץ הבא, קיץ 2012, ובזהות המועמד הרפובליקאי. הכלכלה לא באמת תשתפר, במיוחד לא נתוני התעסוקה. מצד שני, הסלידה מהרפובליקאים ומתפקודם במשבר תקרת החוב תועיל לנשיא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם