פרשת בוחבוט: הסא"ל, החיכוך וכתם הזרע
לפני 7 שנים התחככה חיילת במכנסי סא"ל אלי בוחבוט. הוא זוכה מאונס, אך כעת הוא דורש פיצוי על החרבת חייו. המתלוננת עומדת על צדקתה
"אתם עושים טעות", אמר לפצ"ר ולתובעים מהפרקליטות הצבאית שמילאו את החדר. "יש בידי 'אקדח מעשן', מכנסיים עם כתם זרע. צריך לקחת דנ"א מבוחבוט". הפרקליט הצבאי הקשיב בסבלנות. כשסיים ציפורי את דבריו, סובב אליו הפצ"ר את צג המחשב. הייתה שם תמונה פסטורלית של קרחון המגיח מתוך ים כחול וצלול.
"אתה רואה את הקרחון הזה?", שאל הפצ"ר, "הפרשה הזו היא בדיוק כמוהו. כמו בקרחון, גם כאן אנחנו רואים רק עשרה אחוז מהתמונה הכוללת, השאר מתחת למים". במשפט אחד מיצה האלוף פינקלשטיין את הפרשה הסבוכה שמסרבת לגווע כבר שבע שנים.
אף על פי שההליכים הפליליים הסתיימו ב-2006 בזיכויו המוחלט של בוחבוט, החליט הקצין לשעבר להמשיך להילחם על שמו בטענה שלאורך החקירה נעשו מחדלים חמורים שהובילו את הפרקליטות הצבאית להגיש נגדו כתב אישום.
לפני כשבועיים הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת נזיקין בסך מיליוני שקלים נגד המדינה, שרית ורופאה מהמכון לרפואה משפטית, שסיפורה יובא בהמשך.
באמצעות עורכי הדין דרור ארד-איילון ושרון דניאלי טוען בוחבוט כי התלונה הכוזבת, החקירה הרשלנית בפרשה וכניעתה של הפרקליטות הצבאית ללחציה של שרית גרמו לו סבל בל יתואר שנמשך
תביעתו של בוחבוט, שנחשפה על ידי כתב nrg מעריב אמיר בוחבוט, חושפת את הזיגזג שעבר התיק. ההתלבטות של הפרקליטות הצבאית בטרם הגשת כתב האישום, המכנסיים המוכתמים בזרע שנשמרו בארון כמעט שנה, ההסתמכות על ראיה אחת חשובה שנזרקה לפח, עדויותיהם של אנשי מקצוע שניתחו במשך שעות מסלולים של זרימת זרע והגינוי יוצא הדופן בעוצמתו שהופנה כלפי שרית בהכרעת הדין.
גורם שהיה מעורב בחקירה מצדיק את הביקורת כלפי שרית עד היום, בנימוק שגרסתה הייתה בעייתית. הוא מתעקש כי הגשת כתב האישום הייתה טעות פטאלית של הפרקליטות הצבאית. אלא שנראה כי שני הקצינים לשעבר, ששילמו בקריירה הצבאית ובחיי המשפחה, יוצאים לסיבוב נוסף וקשה לא פחות סביב אירועי אותו יום שישי, 12 באפריל 2002.
בשנת 1993 היא נחשדה במרמה בנושא שכר דירה שקיבלה מהצבא ועמדה לדין משמעתי. במקרים אחרים התעמתה עם הכפופים לה או עם מפקדיה ונאלצה לסיים שני תפקידים בטרם עת - באחד, טענה כי אינה ממצה את סמכויותיה וביקשה לעזוב לאחר כשבעה חודשים; בשני, נקראה לשיחת הבהרה שבה צוין בפניה כי עליה לשנות את התנהגותה ואת סגנון דיבורה.
"לפי דעתי", ציין מפקד הבסיס עם סיום תפקידה לאחר כחודשיים בלבד, "הקצינה אינה מודעת לבעייתה ומנסה לתלות את האשם בגורמים אחרים. היא אינה נוטה לקבל ביקורת ומנסה בכל פעם להסביר שהבעיה אינה אצלה". שרית שובצה מחדש, והוחלט כי תשמש כראש מדור. בסיום הראיון עם מפקדת הבקו"ם החליטו שתיהן ששרית לא תתחיל את התפקיד החדש. "התרשמתי לא לטובה מהקצינה", ציינה המפקדת.
חבל ההצלה הגיע בדמותו של אלי בוחבוט, שזמן קצר לפני כן החל את תפקידו כראש ענף במפקדת חיל התחזוקה וחיפש אנשים חדשים. ההיכרות בין שרית לבוחבוט, נשוי ואב לשני ילדים, הייתה שטחית, אולם למרות זאת הציע לה תפקיד בכיר. שרית נענתה בחיוב. היא ידעה כי אם הפעם תיכשל, תומלץ לשחרור מצה"ל.
את תפקידה החלה בדצמבר 2001. היא השקיעה את עצמה בעבודה, מדי פעם התייצבה בבסיס גם בימי שישי, שם פגשה לא אחת את בוחבוט. מערכת היחסים ביניהם הייתה טובה. בוחבוט סמך על שרית והמליץ לאפשר לה לצאת ללימודים אקדמיים. שרית הפכה אותו לחבר. סיפרה לו על משפחתה, חשפה את קשריה הרומנטיים ואת מערכת יחסיה עם גבר נשוי המשרת בצה"ל. בוחבוט הקשיב, אך לא נידב מידע על חייו האישיים.
הבקיעים הראשונים ביחסיהם המקצועיים החלו לצוץ בתחילת אוגוסט 2002, לאחר דיון בנושא קיצוצים לשנת 2003. בוחבוט שינה בטעות סיכום של סגן קצין תחזוקה ראשי. בבירור הנושא טען בוחבוט כי שרית הטעתה אותו. היא ננזפה, אף שהתעקשה כי בוחבוט הוא שטעה.
באותו יום, סמוך לחצות, התקשרה לביתו של קצין תחזוקה ראשי והתלוננה על מפקדה. בוחבוט התרגז והוציא נגדה מכתב פנימי תחת הכותרת "התנהגויות שאינן מקובלות". בין היתר, טען כי שרית מאשימה אותו בקנוניה להרחקת קצינה מתפקידה.
הפיצוץ בין השניים היה בלתי נמנע. שרית חששה מהדחה, והרגישה שבוחבוט נוקם בה. הקרע הסופי אירע ב-27 באוגוסט 2002, אז פנו לעו"ד ציפורי שלוש קצינות מהבסיס, אחת מהן שרית, בנימוק שסגנון דיבורו והתנהלותו של בוחבוט משפילים אותן. שרית הייתה חשדנית, ביקשה להיפגש מחוץ למשרד. ציפורי הרגיש שהיא מסתירה משהו. כאשר שאל את הקצינות אם מאחורי התלונה מסתתר מניע נוסף, קפצה שרית ואמרה: "על זה לא נדבר".
בספטמבר היא התלוננה לראשונה על האונס. "ציפורי, אני חייבת לשוחח איתך על משהו שלא דיברתי בעבר. אני במצוקה. מאוגוסט אני בטיפול אצל פסיכיאטר". שרית עמדה מול דלת הזכוכית שבפתח חדרו ואמרה בבכי "נאנסתי". לדבריה, ביום שישי, 12 באפריל, היא הגיעה לבסיס לאחר שבוע שבו שכבה חולה בביתה עם וירוס בגרון.
"אחרי שעתיים של עבודה, אלי קרא לי למשרד שלו", סיפרה בדמעות. "נכנסתי עם הקלסר והתיישבתי מולו. הוא שאל אותי 'למה נפלו פנייך? למה את עצובה?'. אמרתי לו שאני מרגישה כמו סמרטוט. הזכרתי לו שהוא התעלל בי ביום ראשון. ואז הוא קם מסביב לשולחן, ניגש אלי מאחור והניח את הלחי שלו על הלחי שלי. אמרתי לו 'תעזוב אותי, אני חלשה', אבל הוא תפס אותי ומשך אותי לאחור. מעדתי. הוא החזיק אותי בחוזקה ביד אחת ובשנייה פתח את הכפתורים של מכנסי הקורדרוי שלי. פתאום הוא הניף אותי על השולחן ואנס אותי".
במקביל טענה שרית כי כחודש לפני כן הסיע אותה בוחבוט לביתה והיא הזמינה אותו להיכנס. "כשהראיתי לו את חדר השינה הוא הדף אותי על המיטה, רכן מעלי עם המשקל שלו וניסה לפתוח לי את החגורה. ניסיתי למנוע ממנו ושתי ציפורניים מלאכותיות שלי נשברו. בגלל הכאב הדפתי אותו בבת אחת".
ב-29 בספטמבר 2002 הגישה שרית תלונה במצ"ח בחשד לאונס ולביצוע מעשה מגונה בכוח. בוחבוט נדהם מהתלונה. בחקירתו הראשונה סירב לענות על השאלות וביקש להתייעץ עם עורך דין. למחרת הכס חיש את טענותיה של שרית וכינה אותה "קצינה מתוסבכת". גרסתו הייתה הפוכה לחלוטין משלה.
"החמאתי לה בחזרה. היא עשתה מין סיבוב כזה של דוגמנות ופתאום התיישבה לי על הברכיים. עטפתי את מותניה בידי והתנשקנו. היא התחככה בי והייתה לי זקפה, אבל לא הגעתי לסיפוק. אחר כך היא קמה ואמרה שעדיף שנדחה ליום אחר והמשכנו בפגישת העבודה".
לגבי האירוע בביתה, טען בוחבוט כי היא זו שיזמה את המגע ביניהם. לדבריו, שרית פתחה את רוכסן מכנסיו, העירה הערה מעליבה לגבי איבר מינו ולאחר מכן קמה מהמיטה. חוקרי מצ"ח התלבטו והחליטו לזמן את שרית לבדיקת פוליגרף. היא נמצאה דוברת שקר.
בוחבוט התחמק מהבדיקה. החוקרים זימנו את השניים לעימות, ובו הם צווחו אחד על השני. שרית טענה שהרס לה את החיים, בוחבוט האשים אותה בעלילה. קלטות העימות נבחנו בפרקליטות הצבאית והוחלט להאמין לבוחבוט. שרית הוזהרה שהיא עלולה לעמוד בפני כתב אישום על תלונת שווא. בתגובה היא יצאה למסע תקשורתי והשמיצה את הפרקליטות הצבאית. כדי לאשש את גרסתה פנתה לטיפול בהיפנוזה. גם קלטת זו הוצגה בתקשורת.
ואז, בפברואר 2003, הגיעה תפנית בסגנון מוניקה לוינסקי. שרית שלפה מארונה מכנסי קורדרוי וטענה כי לבשה אותם בעת שנאנסה. שכן של שרית, ניצב במשטרה, המליץ לקחת את המכנסיים לבדיקה פרטית במכון לרפואה משפטית באבו-כביר.
עם הדוח ניגשה שרית למצ"ח, והחקירה חודשה. בוחבוט, שפרש בינתיים מהצבא, טען שכנראה מדובר בנוזל קדם זרע שנגע במכנסיה של שרית בעת ההתחככות ביניהם, והסכים לתת דגימת רוק. בדיקת הדנ"א קבעה: יש התאמה.
ההתלבטות בפרקליטות הצבאית הייתה גדולה. התובעים קראו את החומר, למדו את הראיות, שוחחו עם שרית. בדיונים השתתפו, בין היתר, התובעת הצבאית הראשית עינת רון ואיש המילואים פרופ' רון שפירא, אז דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. כמה מהמעורבים האמינו כי ניתן להרשיע את בוחבוט, והתייחסו לחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי שרית נמצאת בפוסט-טראומה.
גורמים אחרים בפרקליטות, ביניהם פרופ' שפירא, התנגדו. "אין כאן מעל לכל ספק סביר", התעקשו. "בוחבוט יזוכה". לנגד עיני המתנגדים עמד תיאור האונס של שרית, שממנו השתמע כי לבוחבוט יש יכולות אתלטיות יוצאות דופן. בוחבוט נמוך ורזה, ואילו שרית גבוהה ממנו והתברכה בממדי גוף גדולים. המלצתו של פרופ' שפירא נדחתה. התיק הופקד בידיה של התובעת הצבאית עו"ד שרון זגגי-פנחס.
כתב האישום נגד בוחבוט הוגש ב-2 במרץ 2004. הוא הואשם באונס, במעשה מגונה ובהתנהגות בלתי הולמת. בוחבוט הרגיש שעולמו חרב. חברים נטשו אותו, המשפחה נקרעה. שירות של 26 שנה עלול היה להסתיים עם כתם מחפיר. בשימוע שנערך לו בטרם הגשת כתב האישום הביא בוחבוט מומחה להנדסת חומרים, ד"ר דרור סליקטר, שהסביר כי נוזל הזרע יכול להגיע עד לחלק החיצוני של המכנסיים שלבשה שרית, דבר המאשר את גרסת ההתחככות.
מאחר שרוזנגרטן נסמך על חוות דעתה של ד"ר פרוינד ונאמר לו שסימני הזרע נמצאו בתוך המכנסיים - פרט מהותי בבדיקה - נשללה גרסתו של בוחבוט ונקבע שהזרע הגיע למקום על ידי טפטוף, דבר המאשר את גרסת האונס.
המשפט החל בנובמבר 2004 בבית הדין הצבאי המיוחד. ההגנה התמקדה בשני תחומים: קעקוע עדותה של שרית תוך התמקדות במניע להגשת התלונה, ובחינת הראיה המדעית היחידה - סימני הזרע. לדיונים הגיע בוחבוט לבדו. אשתו וילדיו נעדרו. מדי פעם תלה מבט בסנגוריו, עורכי הדין תמי אולמן ופאדי סרוג'י.
שרית הגיעה לאולם מלווה בבני משפחתה. היא הגיבה לעדויות, לא היססה להביע את מחאתה בהעוויות בוז, הנהנה בראשה, לחשה ושלחה פתקים לתובעת שרון-זגגי. לפחות פעמיים העירו לה השופטים - כאשר פנתה לאחד מהם בשמו הפרטי, וכשהעזה לנזוף בתובעת.
הדיונים נפתחו בעדים המקצועיים שדשו בשרידים שעל המכנסיים. שתי נקודות היו על הפרק: מיקום סימני הזרע והדרך שבה הגיעו למכנסיים. ואז עלתה ד"ר פרוינד לעדות. כבר בהתחלה העידה הרופאה כי אינה יכולה לאשר אם מיקום שרידי הזרע הוא חיצוני או פנימי, מאחר שהסימנים אינם נראים לעין ומשום שהאיזור המוכתם הוטבע בחומרים כימיים שונים.
עו"ד אולמן נדהמה. "מסתבר שגזיר הבד עם הזרע איננו נמצא. אנו לא יכולים לעשות בדיקות מטעמנו, ובדיקת המכנסיים ללא הכתם אינה יעילה".
ד "ר פרוינד ניסתה להסביר. "נוהלי המעבדה הם כאלה שברגע שגוזרים גזיר ממוצג ומפיקים ממנו את הדנ"א - משליכים אותו", טענה. "אי אפשר לחזור על הבדיקה". כאשר עו"ד אולמן תהתה אם השמדת הראיה נועדה למנוע מעקב, ענתה ד"ר פרוינד כי היא מרגישה מותקפת. בעקבות עדותה החליט רפ"ק רוזנגרטן לשנות את חוות דעתו, וקבע כי גרסתו של בוחבוט אפשרית. לנושא זה מוקדש חלק נכבד בתביעת הפיצויים שהגיש עו"ד ארד-איילון.
בהמשך עלתה לדוכן העדים גם שרית. עדותה הייתה ארוכה ומפרכת. לפעמים פרצה בבכי, לא אחת ענתה לסנגורית בהתרסה. כשעו"ד אולמן התעקשה להבין מדוע אינה מהססת להתלונן נגד כל מי עומד בדרכה, אולם את התלונה על האונס השהתה כחצי שנה, תירצה שרית את התנהגותה בפחד משתק מבוחבוט. "ההסבר של זה הוא בנפש, קשה לי לענות על זה. אני לא יכולה להסביר לך הגיונית. את כל השאלות שקשורות בנפש את יכולה להפנות למומחים".
בהמשך הודתה שרית כי לא הייתה חושפת את פרשת האונס לולא תחושתה כי בוחבוט מתעלל בה מבחינה מילולית. בדיון השני החלה גרסתה לצלוע. שרית התעקשה כי לאחר האונס עזבה את הבסיס בסערת נפשות ונסעה לביתה, אלא שעו"ד אולמן הציגה בפניה את פלטי איכון הסלולרי שלה, ומהם עלה שנשארה בבסיס עוד כמה שעות אחר כך. שרית לא ויתרה, והתעקשה שיש טעות באיכון. בהמשך הפתיעה את הנוכחים כאשר פרצה בזעקות שבר והתחבאה מאחורי דוכן העדים.
ב-11 בספטמבר 2006, בדיוק ארבע שנים מאז שהוגשה תלונתה של שרית, החליט בית הדין לזכות את בוחבוט מכל אשמה. הרכב השופטים, אל"מ שלי טימן, אל"מ ענת כרמלי וסא"ל ארז פורת, כינו את הסבריה של שרית על השהיית תלונתה כ"נימוקים התלושים מהקרקע", שללו את טענותיה על פחד מבוחבוט וקבעו כי גרסתה על השתלשלות האונס "אבסורדית ובלתי אפשרית".
הפרקליטות הצבאית ערערה על ההחלטה לבית הדין לערעורים, אולם משכה בעצמה את הערעור וביקשה רק שמפסק הדין יימחקו התבטאויות קשות של השופטים על חוסר אמינותה של שרית, אופיה והתנהגותה. מאז פנה כל אחד מהצדדים לדרכו. בוחבוט, שהיה מובטל ארבע שנים, מצא עבודה בחברת קייטרינג המספקת מזון לצה"ל. רק לאחרונה הרגיש חזק מספיק כדי לצאת למלחמה נוספת על טיהור שמו.
בתביעה שהגיש מפרט עו"ד ארד-איילון את המחדלים, לכאורה, שנגרמו על ידי הפרקליטות הצבאית ופרוינד. על פי התביעה, שרית מסרה הודאות שקריות במצ"ח ובמקביל ניהלה קמפיין תקשורתי שנועד ללחוץ על הפרקליטות להגיש כתב אישום. בנוסף טוען עו"ד ארד-איילון כי לו הייתה הפרקליטות הצבאית מתייחסת במשנה זהירות לתלונתה השנייה של שרית, חוקרת את מיה פרוינד על חוות הדעת, מוודאת שהממצאים הנכונים מגיעים לידיו של רוזנגרטן - ניתן היה להגיע למסקנה שאין לשלול את גרסתו של בוחבוט. כמו כן, צוין בתביעה כי פלטי איכון הטלפון הסלולרי של שרית לא התבקשו, משום מה, על ידי הפרקליטות הצבאית, אלא על ידי עו"ד אולמן ובמימונו של בוחבוט.
"במהלך המשפט הייתה הפרקליטות יכולה לשקול מחדש את עמדתה כמה פעמים ולא עשתה זאת", ציין עו"ד ארד-איילון. "כתב האישום נגד בוחבוט הוגש בשל מחדלים חמורים של מצ"ח והפרקליטות הצבאית. המשפט הקשה חייב את בוחבוט ובני משפחתו לגייס תעצומות נפש ומשאבים כלכליים רבים עד לזיכויו המוחלט מהאשמות השווא".
שרית, שטרם קראה את הכרעת הדין, ניסתה להשתלב בשנים האחרונות בכמה עבודות, אולם לא התמידה בהן. היא עדיין מגיעה לטיפולים פסיכיאטריים. עוד במהלך משפטה פנתה למשרד הביטחון בבקשה להכיר בה כנכת צה"ל הסובלת מפוסט-טראומה. היא נבדקה על ידי כמה רופאים, ונקבעה לה נכות נפשית בשיעור 30 אחוז.
אלא שעם זיכויו של בוחבוט בוטלו ההכרה והתגמולים. לפני כשלושה חודשים ערער עו"ד ציפורי על ההחלטה בנימוק שהזיכוי נגרם עקב התנהלות רשלנית של התביעה הצבאית, וכי ביטול ההכרה נעשה ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים. בערעור, שנדון כעת בבית משפט השלום בראשון לציון, מבקש עו"ד ציפורי להציג בפני ועדת הערעורים את קלטת ההיפנוזה.
עורכי הדין דרור ארד-איילון ושרון דניאלי: "לסא"ל בוחבוט נגרם עוול בכך שהועמד לדין ללא הצדקה באשמה חמורה. כל העובדות שלימדו על חפותו היו בידי התביעה במועד, אך היא נכשלה בכך שלא ראתה את הכתובת שעל הקיר. סא"ל בוחבוט זכאי לכך שחייו ישובו למסלולם. מדינת ישראל, אותה שירת בנאמנות במשך שנים ואשר העמידה אותו לדין לשווא, חייבת לפצותו ולאפשר לו לחזור למסלול חיים תקין".
עו"ד תמי אולמן: "בית הדין המיוחד איפשר לי לחקור ארוכות את שרית כדי להוכיח את חפותו של מרשי. לעומת חשיפת שמו ותמונתו של בוחבוט, שהואשם על לא עוול בכפו, נהנית שרית מחיסיון מלא. ביקשתי בעבר מבוחבוט להתלונן נגדה במשטרה על תלונת שווא, אולם עד היום תלונה זו לא נחקרה".
עו"ד שלומי ציפורי: "פסק הדין הצבאי הינו הוכחה לכך שגם שופטים הם בני אדם ואינם חסינים מטעויות. קיים פער בין אמת משפטית לאמת עובדתית. שרית תנצל את ההליך שיזם בוחבוט כדי להגיש תביעה נגדית, וניהול ההליך יוביל לקביעה משפטית שונה, שלפיה אכן עברה תקיפה ואונס מצדו".
דובר צה"ל: "כל ההחלטות בתיק התקבלו על ידי גורמים משפטיים מוסמכים. לאחר מתן הכרעת הדין סברה הפרקליטות כי נפלו בה שגיאות, בין היתר, בכך שלא ניתן לתביעה להביא מומחה מסוים מטעמה ובית המשפט הסתמך על חוות דעת שהוצגו לו. על כן הוגש ערעור. אין יסוד לטענות שהופענו כלפי הפרקליטות הצבאית ומצ"ח במסגרת התביעה האזרחית".
מהמכון לרפואה משפטית הגיבו בשמה של ד"ר פרוינד, מאחר שהיא שוהה בחו"ל: "כתב התביעה טרם התקבל. לכשיגיע, יוגש כתב הגנה. אין מדובר בעבודה פר? טית, אלא בחוות דעת מהמעבדה הביולוגית שניתנה על ידי המכון החתומה על ידי ד"ר פרוינד. המכנסיים הוחזרו למתלוננת לאחר חיתוך הגזיר. הגזיר עצמו נזרק לפח על פי הנהלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
