מחוברות - הדור הבא
אחרי שכתבת הנוער יעל פלג בילתה שלושה ימים בעיר החטאים תל אביב, חברתה נריה קראוס נסעה לביקור גומלין בהתנחלות עפרה
לעומת הרבה תל אביבים אחרים, אני לא ממש חולה על הים (די מגעיל לחזור הביתה מלאה בחול, מה רע בבריכה?), הסנטר הוא לא מרכז הבילוי האהוב עליי (פריקים, נא לא להרוג אותי!) ואני עובדת בשביל הכסף שלי (עבודה בגלידרייה משמינה, אבל לא מצאתי משהו טוב יותר). חוץ מזה, אני יושבת ראש מועצת התלמידים בבית הספר, יוזמת פרויקטים של תרומות
כל אחיי ואני חונכנו בגן דתי, ועד היום אני שומרת על כשרות, מפרידה בין כלים למאכלי חלב לכלים למאכלי בשר ועושה קידוש בשישי. לאחר חיטוט רצחני בארון שלי בחיפוש אחרי חצאיות (בכל זאת, אני לא דתייה) יצאתי מהבית. כמה מוזר כבר יכול להיות לחיות אצל משפחה דתית מתנחלת?
לעלות על רכבת לירושלים, משם לנסוע באוטובוס לתחנה המרכזית ואחר כך לעבור לאוטובוס ישיר לעפרה - זאת הדרך הנעימה ביותר להגיע למקום בימי חול. בשישי אתם מוזמנים לעלות על אוטובוס ישיר וליהנות מהטבות יום הקודש (שלוש שעות נסיעה). "אל תדאגי, האוטובוס ממוגן ירי", הרגיעה אותי יעל. וואו, הרגשתי הרבה יותר בטוחה.
הגעתי ליישוב ביום שישי בצהריים ונכנסתי לבית עמוס באנשים (רוב מוחץ של בנות), שהציגו לי את עצמם בזה אחר זה. המון שמות, המון המון. ליעל יש ארבע אחיות (!) ואח (כולם קטנים מאיתנו), וכפי שאתם מבינים בשלב הזה בקושי זכרתי איך קוראים לעצמי.
חצי שעה לאחר הגעתי החל לחץ השבת – לנקות, להתקלח, לסיים לבשל, לכבות את האורות בחדרים ולסדר גבות הם רק חלק מהפעולות הרבות שהתבצעו בבית, ולאחר כשעתיים - רגיעה. ירדתי למטה לקידוש, נטלתי ידיים ואכלתי ארוחת שישי חלבית (המשפחה של יעל צמחונית). אצלנו, אגב, בשר הוא המאכל השולט בארוחה הזו.
בתום הארוחה הלכנו להיפגש עם השבט של יעל (בשפת הצופים: גדוד), והופתעתי מאוד לגלות בתוך בית של האם המאמצת שלהם בנים שיושבים במעגל אחד ובנות באחר, מין הפרדה מוזרה ומוחצנת בין שני המינים. אצלנו כולם עם כולם, נהנים, מדברים וצוחקים. בשלב מסוים החלו לפתוח מעגל משותף, ואז הציעו לשחק משחק שבו בוחרים חפץ כלשהו וכל אחד מוצא בו שימוש אחר.
הרגשתי כאילו חזרתי ליום גיבוש בכיתה ה' - הבנים בצד אחד, הבנות בצד אחר, ומנסים לגבש ביניהם על ידי משחקי צופים מאולתרים. באמת! אחרי עוד כמה משחקים, ואחרי שגיליתי כמה בנות עפרה נחמדות וטובות, יצאנו החוצה להסתובב והתחלתי קצת לדבר עם הבנים. הם התלהבו כל כך לראות בחורה שמדברת איתם על קצת מעבר ללימודים ובני עקיבא, ולאט לאט הם נפתחו אליי ונאלצתי להבטיח להם שאפגוש אותם למחרת בסניף בני עקיבא.
שבת בבוקר, יום יפה. היינו אמורות להיות אצל חברה של יעל לארוחת בוקר ב-11:30, אבל התעוררנו באיחור רציני. מה לעשות, ככה זה כשאין שעונים מעוררים בימי קודש. המשפחה חיכתה לנו למרות האיחור וממש לא עשתה לנו פרצופים.
השבת יצאה באותו יום בשמונה בערב, מה שאומר הרבה שעות שיעמום. המחשב קרץ לי, אבל התאפקתי ושקעתי בחוסר מעש. במוצאי שבת קבענו עם כל הגדוד של יעל בבית אחד ועשינו דבר שנקרא הבדלה – מנהג שבו אומרים ברכה המבדילה בין קודש לחול. בסיום הטקס נשמעה צעקה "אללה פייסבוק!".
תתפלאו, זאת לא הייתי אני, אלא אחד הבנים. כל אחד חזר לביתו ולאחר מכן נפגשנו שוב בסניף בני עקיבא (מרכז חיי החברה שלהם) כדי להכין פויקה. מדובר בעצם בסיר מלא בתפוחי אדמה, עוף, נקניקיות, אורז או פתיתים שמתבשל במדורה במשך כשעתיים. הם הכניסו שני סירים והעברנו את הזמן בשירה - אחד הבנים ניגן בגיטרה (יש לו טעם מעולה במוזיקה ישראלית) – ובתחקור שהעבירו אותי הבנים.
הם היו בטוחים שבגיל שלנו כולם כבר קיימו יחסי מין (ואני הבהרתי להם שזה ממש לא נכון), הם שאלו על מערכות יחסים של בנים ובנות, והזכירו זה לזה שאת הזדמנות חד פעמית לשאול את השאלות האלה, אז לא להתבייש. אני כמובן עניתי בפתיחות רבה, והם היו בהלם שבחורה כנה איתם כל כך בנוגע לנושאים כאלה ואפילו קצת הסמיקו. זה היה ממש נחמד.
כשהפויקה הראשון יצא הוא לא היה מטריף, והם אמרו שהשני יהיה יותר טוב. כשהשני יצא כל הבנים, "הגברים", התנפלו עליו, וכעבור כמה דקות, כשניגשתי לשים לי קצת בצלחת כדי לטעום, אחד מהם צעק עליי לעוף משם. רוב הבנים נחמדים, אבל חלקם שוביניסטיים ואין להם כבוד לבחורות.
קמתי בבוקר (לא תאמינו, בשמונה וחצי) ליום האחרון בפרויקט. נפגשנו עם חברה של יעל, שנולדה למשפחה חוזרת בתשובה. לחברה של יעל יש חבר, והיא לא מקפידה על שמירת נגיעה. בכלל, התברר לי בביקור הזה שלא כולם כאן שומרים נגיעה, אלא רובם לא, ואם הם נכנסים למערכות יחסים הם הרבה פעמים מוכנים לוותר על המנהג בשביל בני הזוג שלהם. או יותר נכון - בשבילם.
אחרי זה יעל, אחותה הקטנה והמתוקה טל ואני הלכנו לעשות סיבוב בהתנחלות. הן הראו לי את האחו (מקום שהוא באופן כללי אדמה, סלעים, כמה עצים וספסלים), שכל מי שבא ליישוב חייב לראות, ומשם התחלנו ללכת לכיוון המכולת. בדרך עצרה לידנו מכונית והציעה לתת לנו טרמפ לשם.
בדבר כזה לא תיתקלו בתל אביב, אבל הסכמתי רק כי ידעתי שבני הזוג במכונית הם שכנים של יעל, וזה היה ממש יפה מצדם. בדרך כלל כשהבנות ביישוב יוצאות ממנו לכיוון התנחלויות אחרות באזור הן מחכות מחוץ ליישוב לטרמפים, ולוקחות טרמפ מאנשים שהן לא מכירות. אני לא מבינה איך אפשר להסתכן כל כך בעלייה על טרמפ. כבר מזמן היו אזהרות מפני עלייה על טרמפים (ובטח לא כשיישובים ערביים מקיפים את מקום מגוריך), ולא פעם אנשים נחטפו ואף נהרגו בעקבות המעשה הדבילי הזה, אז איך בכלל ההורים מרשים להם לעשות את זה? לי בקושי מרשים לנסוע במוניות.
ביליתי שלושה ימים במקום הזה וגיליתי שמגורים ביישוב כזה הם בסך הכל חיים די רגועים ושלישראל יש עוד צדדים מדהימים. היישוב קרוב לכל דבר, אפשר להגיע ברגל לכל מקום וזה יתרון אדיר. ובכל זאת, חשוב לי לציין שאם יש משהו שמפריע לי הוא העובדה שאם רק 25 בנות באולפנה מתגייסות מתוך מחזור של 150 - זה נחשב לכישלון מערכת (כי התגייסו יותר מדי), במיוחד כשהיישוב הזה חי וקיים בזכות ההגנה של צה"ל והמדינה על המקום.
אצלנו אם 25 ילדים ישתמטו זה יהיה כישלון גורף למערכת, אפילו מתוך 250 בוגרים. נכון שרוב הבנות יעשו שירות לאומי, אבל זאת עדיין לא אותה תרומה כאשר המדינה שלנו נמצאת תחת איום ביטחוני מדי יום.
המשפחה של יעל קיבלה אותי בזרועות פתוחות ואירחה אותי ממש יפה, והאחיות הקטנות שלה ממש מקסימות (וגם אחיה, שהוא הנסיך של המשפחה), אבל אני בכל זאת מרגישה שהדתיות הזו לא מתאימה לי. נכון שבעולם החילוני יש הרבה יותר חופש ואנחנו בוחרים את מסלול החיים שלנו (ולפעמים אנשים טועים בדרך), אבל היא הופכת אותנו למי שאנחנו באמת בלי שניוולד לתוך עולם של מצוות וחוקים קבועים מראש.
ההתבגרות בעפרה היא גדילה בתוך פקעת צמר גפן רך, שמבודדת מהעולם הממשי, ולפעמים חשוב גם להיפתח למה שיש מחוץ לסביבה שעוטפת אותך, לצאת לעולם האמיתי ולהתמודד איתו. ועוד אומרים שתל אביב היא בועה...
הכתבה התפרסמה באדיבות המגזין "מעריב לנוער"
נא להמתין לטעינת התגובות
