מדעי הביזאר: השאלות הרפואיות הכי הזויות
האם תפילות יכולות לקצר אשפוזים? ומה הקשר בין גורילות לאורתופדים? לא תאמינו אילו שאלות מעסיקות את החוקרים הכי רציניים
אם אתם מתאשפזים, תקוו שמישהו מתפלל בשבילכם: שלושה מחקרים שנערכו בנושא מראים שתפילה עוזרת. אחד המחקרים שנערך בשנות ה-90 עקב אחר 990 חולי לב חדשים שאושפזו במחלקת טיפול נמרץ-לב.
בהשוואה לקבוצת הביקורת, החולים שהתפללו למענם היו בעלי מדדים רפואיים טובים יותר, אם כי משך האשפוז שלהם לא היה קצר יותר. במחקר דומה חילקו חולים במחלקת טיפול נמרץ לב לשתי קבוצות. אחת מהן לא זכתה לתפילות, והשנייה זכתה לתפילות מרחוק מאנשים שלא הכירו מעולם.
התוצאות הראו שמצבם של החולים שהתפללו לשלומם היה טוב יותר מאלה שלא התפללו למענם. החוקרים המליצו לבחון את השימוש בתפילות כחלק מהטיפול בחולי לב.
"המחקרים מצטרפים לשורה של מחקרים על ריפוי מרחוק ושורה של מאמרים רפואיים שעוסקים בדת, ברוחניות ובמקום שלהם ברפואה", מסביר ד"ר גל איפרגן, סגן מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי סורוקה.
"אין ספק שיש חשיבות לאמונה ולאופטימיות בקרב חולים, אבל בין זה ובין מחקרים שאין להם קשר למדע, המרחק רב. המחקר עוסק בדברים שהם לא באמת מדע, וכששואלים שאלה מדעית ועונים עליה בכלים מדעיים, קשה להתייחס ברצינות לתוצאות".
מי שלקח את הנושא צעד קדימה הוא חוקר ישראלי בכיר שמחקרו פורסם ב-2001 בכתב העת היוקרתי British Medical Journal. במאמר ציין החוקר כי לא ניתן להסיק שהזמן הוא ליניארי או שאלוהים מוגבל לכללי הזמן שלנו. לכן הוא בדק מה קורה אם מתפללים למען החולים 10-4 שנים אחרי תקופת המחלה והאשפוז.
מחקרו עקב אחר 3,393 חולים בוגרים שאושפזו בשנים 1996-1990 בשל זיהום בדם. בשנת 2000 חילקו את שמות החולים באופן אקראי לקבוצת המחקר שתזכה לתפילה ולקבוצת הביקורת. אדם אחר התפלל תפילה קצרה למען כל חברי קבוצת המחקר - תפילת החלמה מהירה.
אחרי התפילה נבחן מצבם של החולים בעבר. אצל חולים שהתפללו למענם בדיעבד היה משך
בין הקבוצות נמצא הפרש קטן גם בשיעורי התמותה. בקרב הקבוצה שזכתה לתפילה עמד שיעור התמותה על 28.1%, ובקרב הקבוצה שלא התפללו למענה -30.2%. החוקר ציין כי ההבדל לא משמעותי מבחינה סטטיסטית, אך מחקר גדול יותר אולי יוכיח שקיים הבדל משמעותי גם בתחום הזה.
החוקר ציין במאמרו שלא ידוע כיום על מכאניזם שיסביר את השפעות התפילה הרטרואקטיבית, אך השוני המובהק בין הקבוצות מוכיח שקיימת השפעה. המסקנה הייתה שאי אפשר להסביר את המכאניזם, אבל הוא עובד. כיום מסביר החוקר שמטרת המחקר הייתה להראות שאפשר "להוכיח" באמצעות מחקרים מבוקרים גם דברים לא הגיוניים.
מחקר מיוחד במינו שפורסם ב-2006 בכתב העת המוביל British Journal of Medicine בדק את תופעות הלוואי של בליעת חרבות. "בתקופה הזו התברר משהו שהציבור, וגם אנוכי, לא ידענו", מספר ד"ר בוריס קסל, מנהל יחידת הטראומה במרכז הרפואי הלל יפה.
"פתאום הבינו שבולעי החרבות בולעים את החרבות באמת. זה לא קרקס ולא קסמים. בולעי החרבות בולעים את החרב, היא נשארת בקיבה, ואז רק רופא יכול להוציא אותה לאחר ההופעה, באמצעות הליך אנדוסקופי. כשהתגלה הדבר החליטו לבדוק מה השכיחות של חבלות ואילו חבלות עלולות להיגרם".
החוקרים הצליחו לאתר את הארגון הבינלאומי לבולעי חרבות ובעזרתו פנ ול-116 בולעי חרבות מפורסמים ב-16 מדינות. הם ביקשו מהם למלא שאלון על הפגיעות שמהן סבלו בעקבות הפעילות שלהם. "התברר שזאת משימה לא פשוטה ושגם חרבות צריך לדעת לבלוע", מספר ד"ר קסל.
"לפחות באחת מחמש בליעות נגרמת חבלה. מה שעוד התברר זה שעצם הבליעה של החרב כמעט לא גורמת לחבלות: 70% מהחבלות נגרמו בזמן ההוצאה של החרב. הנזק הוא בעיקר בוושט ובקיבה העליונה.
"עוד עלה מהמחקר שבזמן שבולע החרבות 'רק' לומד את מקצוע בליעת החרבות, הוא סובל מכאב גרון מתמיד שחולף עם התמקצעותו. אך עדיין, בהשוואה לאלה שבולעים גופים זרים חדים מקריים, בקרב בולעי החרב אחוז הסיבוכים והתחלואה נמוכים הרבה יותר".
ב-2004 פורסם בעיתון האגודה האמריקאית לכאבי ראש מחקר שהסיק ששיער אסוף בחוזקה עלול לגרום לכאבי ראש. לפי המחקר, אם משחררים את השיער המצב משתפר. "כל אישה שיש לה קוקו יודעת שאם היא עושה אותו הדוק זה כואב, למה צריך מחקר כדי להוכיח שלבן הוא לבן?", תוהה ד"ר איפרגן. "אפשר גם לעשות מחקר שיראה כי סטירה גורמת לכאבי פנים".
במסגרת המחקר נשאלו 93 נשים וילדות בגילאי 57-9 האם איסוף השיער בגומייה (קוקו) גרם להן אי פעם לכאב ראש. הנשים שהשיבו בחיוב התבקשו לתאר את מקום הכאב ומשך הכאב אחרי שמשחררים את השיער.
"באופן 'מדהים' ענו 50 נשים בחיוב", אומר ד"ר איפרגן. "מהנתונים עלה כי מתוכן אצל עשר הכאב היה במקום שבו קשרו את הקוקו. אצל השאר הכאב התחלק בין אזורים שונים. הכאב חלף אצל רובן בין חמש דקות עד שעה מהרגע ששחררו את הקוקו.
"תגלית מדהימה נוספת של החוקרים הייתה שעיסוי של המקום הכואב בעזרת האצבעות גרם להפחתה בכאב אצל חלק גדול מהנשים. אישה אחת טענה שאם עושים קוקו כשהשיער רטוב זה יותר כואב מאשר אם הוא נעשה כשהשיער יבש. חלק טענו שלבישה של סרט לשיער גם כן גרמה לכאב ראש במקום שבו הסרט על הראש".
הערות נוספות שהועלו במסגרת המאמר היו שהדרך להימנע מהכאב היא לא לקשור את הקוקו חזק מדי, לדאוג שהקשר בשיער יהיה במרחק של כ-2 עד 2.5 ס"מ מהגולגולת, להסיר את הקשר או אפילו לקצר את השיער. באופן לא מפתיע, רוב הנשים אמרו שהדרך הכי טוב להימנע מהכאב היא פשוט לא לעשות קוקו.
"מדע במיטבו", מסכם ד"ר איפרגן בחיוך. "כיום במערכת הרפואית האקדמית בארץ ובעולם, רופא שמעוניין בקידום אקדמי צריך לכתוב הרבה, לכן להרבה מאד מאמרים אין שום חשיבות מדעית או טיפולית. כך נוצרת בעיה לרופאים שבאמת רוצים להיות מעודכנים - לברור את האינפורמציה החשובה".
ב-1988 נרתם כתב העת החשוב British Medical Journal לפרסם מאמר תחת הכותרת: "האם מנתחים אורתופדים הם גורילות". המחקר יצא לבדוק את התדמית המסורתית של אורתופדים כאנשים בעלי מבנה גוף עצום וכוח רב.
מכיוון שגודל היד קשור בגודל ומבנה הגוף, החוקר שלח שאלון לאחיות חדר הניתוח ב-30 בתי חולים בבריטניה, וביקש מהן לפרט את גודל הכפפות של מנתחים אורתופדים לעומת מנתחים כלליים.
תוצאות התקבלו לגבי מידת הכפפה של למעלה מ-300 מנתחים, והראו שמידת הכפפה של האורתופדים גדולה יותר. באמצעות חישובי גובה על פי גודל כף יד הסיק החוקר שהאורתופדים גבוהים מעט יותר (בכ-2 עד 3 ס"מ) מהמנתחים האחרים. החוקר ציין כי הבעייתיות במחקר היא שקשה להסיק על גודל כף היד מהכפפה באופן מדויק, מכיוון שיש מנתחים שלובשים אותן צמודות יותר או פחות.
מחקר ישראלי בדק את הקשר בין מיקומם של הכוכבים - אלה שבשמיים - לבין עלייה באשפוזים בשל אירועי לב, והראה שכשהכוכבים ממוקמים בצורה מסוימת שכיחות האשפוזים עולה.
ואם במחקר ישראלי עסקינן, מובן שלא ניתן להתעלם משני המאמרים הרפואיים - ביניהם מאמר ישראלי שאף זכה בפרס איג נובל המוענק מדי שנה לאנשי מדע שערכו מחקרים - "שבתחילה גורמים לך לצחוק, ואחר כך גורמים לך לחשוב" - בנושא הפסקת התקפי שיהוק באמצעות עיסוי של פי הטבעת בעזרת האצבע.
נא להמתין לטעינת התגובות
