מי הקים את עליית הנוער? הוויכוח נמשך
כל חייה נאבקה רחה פראייר לזכות בהכרה על תפקידה בהקמת הארגון, שנבלע בצלה של הנרייטה סולד. הקהילה הייקית כמרקחה
שרה ופרופ' אברהם (רמי) בן-ראובן, זוג פנסיונרים מרמת השרון, יצאו לבדוק איך ייתכן שאיינשטיין ייחס את ייסוד עליית הנוער לפראייר, כשההיסטוריה העניקה את הכבוד דווקא להנרייטה סולד.
"בתור חתן פרס בעצמו, איינשטיין שיגר מכתב המלצה לאוסלו, והרי תמיד התחשבו בדעותיו", מספר בן-ראובן. "לאורך השנים הוא המליץ על לא מעט מועמדים, וזאת הייתה המלצתו האחרונה, ובעיני - מעין צוואה. אינני מוציא מכלל אפשרות שאיינשטיין הכיר את פראייר באופן אישי, שהרי שניהם היו יקים.
"ב-18 באפריל 1955, איינשטיין הלך לעולמו. פרס נובל ב-1955 לא הוענק לאיש. השערה פרועה שאין לגביה שום סימוכין: ייתכן שיד אלמונית התערבה בחשאי ומנעה את הענקת הפרס לרחה פראייר. לדעת רבים היא הייתה ראויה לו".
פרופ' (אמריטוס) בן-ראובן, לשעבר ראש המחלקה לכימיה באוניברסיטת תל אביב, מכיר לפני ולפנים את התנהלות פרס נובל. ב-28 השנים האחרונות הוא חבר במועצת "קרן וולף" וראש הוועדה הממנה את השופטים שמכתירים מדי שנה את חתני פרס וולף, שמנבא לעתים קרובות מי יהיו בתוך שנים מעטות חתני פרס נובל: אחד מכל שלושה חתני פרס וולף עד כה (38 מ-127) במדעים - אכן זכו בנובל כעבור שנתיים-שלוש.
תחילת הסיפור ב-30 בינואר 1933 - היום שבו עלה היטלר לשלטון בתפקיד קנצלר גרמניה הנאצית, והיום שבו
שרה בן-ראובן, שמשלימה את כתיבת ספרה השלישי, "120 הילדים שנסעו ברכבת לחיים", המבוסס על עדויות שגבתה מעשרות ניצולי שואה, פרסמה קטעים ממנו ב"יקינתון", מוותיקי הביטאונים בישראל, הרואה אור מאז 1932 ארגון יוצאי מרכז אירופה בישראל ונועד לשימור מורשת הייקים וצאצאיהם.
בן-ראובן חושפת, תוך הסתמכות על תיעוד מפורט, את העימות הטעון בין שתי הנשים, שהתבצע ברובו בהתכתבות, כשהוא נוטף סרקאזם וארס, תיעוב ושנאה הדדית תהומית. ובכן, למען הדיוק ההיסטורי, כולל פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, פראייר הייתה זאת שהגתה את רעיון "עליית הנוער". בברלין 1932 הקימה את הארגון שהפך לימים למפעל ההצלה והחינוך הגדול ביותר עבור 180 אלף ילדים ובני נוער יהודים, בתקופת השלטון הנאצי ואחריה.
עם עליית הנאצים לשלטון מונתה סולד על ידי ההנהגה הציונית העולמית והסוכנות היהודית לעמוד בראש הארגון, במטרה להפוך אותו מעניין קטן ומקומי למוסד בינלאומי. "ההנהגה הציונית כפתה את סולד על פראייר, גם בגלל קשריה המסועפים בארצות הברית, אבל גם בגלל יכולותיה הארגוניות", אומרת בן-ראובן.
השתיים שיתפו פעולה זמן מה, אבל עד מהרה פרצו ביניהן עימותים. "זה היה קרב על כבוד", אומרת בן-ראובן. "קנאה בין נשים - ואני אומרת זאת כאישה - היא כנראה עניין שורשי עמוק. מקורו בשוני באישיות, באופי, ברקע".
על פניו, הגיעו השתיים מרקע דומה. פראייר (1984-1892) וסולד (1945-1860) נולדו שתיהן למשפחות רבנים, אך זכו לחינוך חילוני מתקדם. פראייר בברסלאו (כיום וורוצלב), וסולד בארצות הברית. אבל בזמן שפראייר נישאה רוב ימיה על גלי החלום ולא היססה לשבור חוקים ומוסכמות, הייתה סולד אישה מאורגנת, שומרת חוק, שפעלה רק על פי הנהלים.
ב-1935 אמרה סולד על פראייר שהיא "מביעה תודה מיוחדת על היוזמה שלה, שהגתה את הרעיון הגאוני הזה, והגשימה אותו למרות הקשיים והעיכובים, ושהקדישה עצמה במסירות נפש כה רבה לרעיון".
כך למשל, פראייר לא היססה לגנוב סרטיפיקטים - היתרי הגירה לתחומי ישראל המנדטורית. סולד, לעומתה, לעולם לא הייתה מסכימה לצעדים חריגים שכאלה. היא אפילו טענה במהלך מלחמת העולם השנייה שהעלאת הילדים לארץ ישראל היא בעייתית, כיוון שהם נחשבים לאזרחי ארץ אויב, ואסור על פי חוק להביאם לטריטוריה שבשליטת בריטניה.
אחרי שפראייר השיגה סרטיפיקטים בדרך לא חוקית במיוחד ל-30 ילדים, פיטרה אותה סולד בזעם. ראשי ההסתדרות הציונית דאז, דוד בן-גוריון ומשה שרת, מצאו עצמם במרכזה של סערה מביכה, עם אופי אישי מובהק, ודאגו שפראייר תקבל, לכל הפחות, חדר קטן, שממנו המשיכה לפעול בחשאיות.
התנאי היה שלא תצא ממשרדה במהלך יום העבודה, לא תיצור קשר עם סולד ולא תריב איתה. עם השנים ילדה פראייר ארבעה ילדים, וסולד נותרה חשוכת ילדים, וגם זה היה כנראה מוקד לחיכוכים.
אם להשתמש במסה המפורסמת של אחד העם, "כהן ונביא", הרי שפראייר הייתה הנביאה, וסולד - הכוהנת. התוצאה: הנרייטה סולד נחשבה עד מותה ל"אם עליית הנוער", והייתה זו שהטביעה את חותמה על הארגון. פראייר, חרף זכות הראשונים, נדחקה הצדה.
"לכבוד הוא לי להמליץ בפניכם לשקול את הענקת פרס נובל לשלום הבא, 1955, לארגון הבינלאומי הידוע 'עליית הנוער', באמצעותו ניצלו חייהם של עשרות אלפי ילדים מ-72 ארצות, ששוקמו בישראל", כך כתב אלברט איינשטיין במכתבו לוועדת פרס נובל לשלום. זה לא עזר לפראייר, שניסתה רוב חייה לקבל הכרה כלשהי מהממסד.
"נושא האמהות על עליית הנוער הטריד מאוד את פראייר", אומר פרופ' בן-ראובן. "גם לאחר הקמת המדינה היא ניהלה מאבק עיקש, אובססיבי, ותבעה מראשי ומנהלי עליית הנוער להכיר בה כמייסדת. היא פעלה נגד משה קול, שעמד עשרות שנים בראש הארגון, ופעל תחת צלה של סולד.
רק ב-1954, אחרי דיון בבית הדין של התנועה הציונית, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים שפראייר היא היוזמת של מפעל עליית הנוער וכי היא זו שהניחה את יסודותיו. "משה קול כלל לא הופיע כדי לשמוע את הקראת פסק הדין", אומר פרופ' בן-ראובן.
סאת המרורים של פראייר סירבה להתרוקן. הגורמים הרשמיים המשיכו להתעלם ממנה. ב-1958, שנת העשור למדינה, הוענק פרס ישראל לעליית הנוער. היא לא הוזמנה לקבלו. ספרים לא מעטים שהופיעו ברבות השנים על עליית הנוער המשיכו להפחית בחשיבות תרומתה, והזכירו שמה בחטף או כלל לא. הספר שיצא במלאת מאה שנה להולדתה של סולד ציין בקצרה את שמה של פראייר, ולא התייחס לתרומתה.
רק ב-1966 התחיל תהליך תיקון העוול כלפי פראייר. יצחק ארצי ירש את תפקידו של משה קול והסיר את החרם על פראייר. היא הוזמנה לכתוב מאמר בספר שפורסם כעבור שנתיים, שבו תיארה את פעילותה בהקמת הארגון. כאן סיפרה איך הכל התחיל בשישה נערים מברלין, שפוטרו מעבודתם בגלל יהדותם ופנו אליה לבקש עזרה.
"ראיתי בפנייתם אות מהשמים, סוג של הארה, סימן לתחילת שליחותי", כתבה. השישה, הקבוצה הראשונה של עליית הנוער, "נשלחו לארץ ישראל למשקי ההתיישבות העובדת. שם הכשירו אותם לעבודה ולחיים".
ב-1975 העניקה לה האוניברסיטה העברית בירושלים תואר "דוקטור לשם כבוד", וב-1981 קיבלה את פרס ישראל. ולמרות הכל, סולד נותרה הדמות המוכרת מבין השתיים. "אין כמעט עיר בישראל שאין בה רחוב על שם סולד", אומר בן-ראובן. "על שמה נקרא גם קיבוץ כפר סאלד.
"שמה של פראייר חקוק על קומץ בטל בשישים של אתרים - כמו כיכר בירושלים. ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, ידידה הקרוב, הזמין אותה יום אחד ושאל אם תרצה שיקראו כיכר על שמה. רחה פראייר בחרה בקטמון. בבאר שבע נקרא רחוב ללא מוצא על שמה, שיזם מי שהיה כתב מעריב בבאר שבע, שלמה גבעון ז"ל, מקבוצת הילדים שהעלתה לארץ במלחמת העולם.
"בקיבוץ יקום נחנך לפני שבע שנים בית תרבות ובו ארכיון על שמה, בסיוע עיריית ברלין. ועדת השמות בעיריית נתניה נתבעה לא מכבר בידי תושבי סמטה קטנה, בבקשה להסיר את שלט הרחוב שבו הם גרים וקרוי על שמה, 'כיוון שאנחנו לא פראיירים!'. כששואלים אותם על כתובת מגוריהם, הם מעדיפים לנקוב בשם רחוב סמוך".
נא להמתין לטעינת התגובות
