זהירות, מבול לפניכם
“תיבת נח” היא עוד סדרה שאסור לשפוט על פי פרק הפתיחה. צריך לתת לה זמן, ליהנות מתצוגות המשחק ולשקוע איתה באטיות אל מעמקי הרגש. עד הפרק השישי זה ישתלם. באחריות
2. הפרק הראשון של “תיבת נח”, אם להודות על האמת, היה פתיחה לא מאוד מוצלחת. האקספוזיציה – אותו חלק של הסיפור שאמור לפרוש בפניכם את הדמויות ולשאוב אתכם אל תוך עלילותיהן – בקושי התחילה והפרק כבר נגמר. בסיומו התקבלה תחושה של סקיצה, רישום כמעט אבסטרקטי של דמויות וזנבות מעורפלים של עלילה הם כל מה שנותר לצופה ביד. אפשר היה להבין למה למארק איווניר יש קריירה לא רעה בהוליווד – הוא פשוט שחקן מצוין. אפשר היה לתהות גם לגבי הצילום המתנודד בסצנות הטיפול הקבוצתי, ספק כמטאפורה טכנית לרומן הסוער עם הים שמנהל הפסיכולוג בגילומו של איווניר. הפוטנציאל של שאר הדמויות הבליח מדי פעם ברגעים של דיאלוג מדויק ומחוות פנים מושלמות. אבל זהו. וזה לא הספיק.
3. לכתוב ביקורת על סדרת דרמה בהתבסס על הפרק הראשון שלה בלבד זה קצת כמו לכתוב ביקורת מסעדות על סמך חיוכה של המארחת בכניסה. לא מקצועי. לא אחראי. לא רציני. גם שניים־שלושה פרקים זה לא תמיד מספיק. לא חסרות דוגמאות של סדרות שצברו תאוצה רק בעונתן השנייה, וגם לטובי המבקרים בארה”ב לקח קצת זמן להבין מה רוצה “עמוק באדמה” מהחיים שלהם. למעשה, לא נדיר כלל שחוות דעת ראשונית על סדרה משתנה ב־180 מעלות כשהעלילה מתחילה להתגלגל. וזה בדיוק מה שקורה ב”תיבת נח”.
4. ברשת לא עשו את הדבר הנכון. ואני לא מדבר על השיבוץ השערורייתי, אלא על כך ש”תיבת נח” היא בדיוק מסוג המקרים שבגללם המציאו בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית את פרק הפתיחה הכפול. מה לעשות, יש עלילות שלוקח זמן לפרוש מול הצופים, בעיקר כאלה שנשענות על אנסמבל שחקנים מרשים ורשת צפופה של עלילות משנה שנשזרות בין דמויותיהם. חצי השעה הראשונה והבלתי מרשימה של “תיבת נח” אינה מרמזת אפילו על העומקים שאליהם היא סוחפת בהמשך. אבל אחרי שבלעתי שישה פרקים עצרתי רק כי כבר היה חמש בבוקר.
5. מה טוב ב”תיבת נח”? לא קל להניח על זה את האצבע. האופי הקאמרי שלה מחייב תצוגות משחק מעולות ומעלה, וזה מה שחברי הקאסט מספקים ברובם. בנוסף לאיווניר כדאי לשים לב למה שעושים שם לירון לבו ואילנית בן יעקב. הראשון, ממש כפי שכתבת השער השבוע מבטיחה, חותך את הטייפקאסט החתיכי־מאצ’ואיסטי שלו לגזרים ומפגין לראשונה על המסך הקטן את האיכויות שצבר במהלך השנים; בן יעקב, שמוליק קלדרון ותומר בן־דוד מציגים מנעד רגשי רחב ומרובה פוטנציאל דרמטי; ואי אפשר להתלונן על שום סדרה שהקאסט שלה מכיל את יעל אבקסיס, רומי אבולעפיה ומלאני פרס, שממשיכות להשתבח עם הזמן. אבל זה לא רק הקאסט. וזה לא רק המשחק. זה משהו אחר. הישארו עמנו, מיד נשוב.
6.
מיקרו־ביקורת (1): מה נשאר לומר על “רוקדים עם כוכבים”? עונה חמישית. פצצת טראש מסוכרת. מעונה לעונה משתבח ליהוק הסלגים, גוברים הדציבלים של הילה נחשון וזורח יותר נצנוצם של הפאייטים. מי שאהב ימשיך לאהוב. קחו בחשבון שזה או זה או הריקודים של צ’יפופו.
מיקרו־ביקורת (2): “שיחות נפש” חזרה לעונה שלישית. יופי. היא איכותית כזאת, אתם יודעים. פרופסור יורם יובל וכל זה. אבל פתיחת העונה עם רמי קלינשטיין הייתה החלטה אומללה. התחושה הייתה שגם גיל ריבה היה מחלץ מהפופ־סטאר הגרוש את אותן קלישאות וידוי. לא בשביל זה באנו.
מיקרו־ביקורת (3): די כיף עם “אפס בהתנהגות”, מקבץ הווידויים הקליל של מיטב סלבריטאי הזכיינית רשת על ימיהם הפרועים בבית הספר. הוא מעורר צקצוקים רמים באגף הדודות של ביקורת התקשורת, וזה תמיד נחמד. הבעיה: הוא גם ערוך מהיר מדי. קצוץ דק מדי. שמישהו ייתן לעורכים ריטאלין.
מיקרו־ביקורת (4): ערוץ 24 הרים לוח שידורים חדש והפקות מקור בו לרוב. מתוך חלקן הגדול זועקת דלות תקציבית, ועדיין צריך לברך על קיומן של תוכניות כמו “רוק רימון”, “זמר החתונות” ו”מונית הקצב”. הן הופכות את הערוץ לחלק אינטגרלי מסבב הזפזופ הקבוע. וזה כל מה שתמיד רצינו.
מיקרו־ביקורת (5): שימו לב ש”המקור” של רביב דרוקר ועפר שלח משתפרת משבוע לשבוע. חבל רק על קרב הראש־בראש מול “עובדה”. יש מספיק מקום במדינה לשתי תוכניות מגזין טובות.
נא להמתין לטעינת התגובות
