חדר ניתוח: העשב של השכן
מומלץ מאוד להביט במראה שסדרות מקור ישראליות מציבות לנו. לא משנה אם זו "מגדלים באוויר" או "תמיד אותו חלום". ולא בטוח שתאהבו את מה שניבט מהן בחזרה
מגדלים באוויר מתוך הסדרה
2. כבר ראיתם סדרות כמו “מגדלים באוויר”. ייתכן מאוד שגם להן היה אחראי ניר ברגמן, בצורה כזאת או אחרת. הוא כנראה היוצר הרגיש ביותר שצמח בארץ מאז ומעולם, ועכשיו כשמדברים על “יצירה ברגמנית” בכלל לא בטוח שמתכוונים לבמאי השבדי המהולל: דמויות של נשים שבריריות ופצועות, משפחות גרעיניות קורסות, פריטות פסנתר נוגות ברקע, מלנכוליה מחניקת גרון. את הטאץ’ של ניר ברגמן אפשר לזהות כמעט מיד.
3. השאלה היא אם זה דבר טוב. התשובה מורכבת. יוצר דגול נבחן ביכולתו לפתח חותם אישי ברור ומובהק. הסכנה העומדת בפני הברגמנים של עולמנו היא שבמהלך הקריירה, בניסיון לזקק את אמירתם הייחודית, הם יהפכו לקלישאה על עצמם. קשה לומר אחרי פרק אחד של “מגדלים באוויר” אם ניר ברגמן מתקרב לנקודה הזאת, אבל בואו נאמר שלא יזיק אם הפרויקט הבא שלו יהיה כל דבר פרט לדרמת יחסים משפחתית. סתם בשביל הגיוון.
4. מכל פריים של “מגדלים באוויר” נודפת איכות בלתי מתפשרת. המשחק המשובח של כל חברי הקאסט, בלי יוצא מן הכלל (ובהצטיינותם המלוטשת של אלון אולארצ’יק, טלי שרון, נועה ברקאי, אלדד פרייבס ואדווה בולה), אמור לבדו למשוך צופים שמוכנים להשקיע רגשית בטלוויזיה שלהם. משיכה בלתי נשלטת. כמו שיתושים נמשכים למכשיר המסריח הזה שתוקעים בקיר כי בחייאת, אמצע אוקטובר, מה יתושים עכשיו.
תמיד אותו חלום
צילום: מתוך הסדרה
אבידות ומציאות. קצת כמו מגדלים באוויר. שחף הבר
5. תוגת הישראליות היא הדוקטורט של הדרמה המקומית. התפוגגותו של המעמד הבינוני, התאיידות המודלים המשפחתיים, כל הסודות והשקרים והריקבון שמסתתרים כאן סנטימטר מתחת לפני השטח בארץ הישנה והטובה הזאת. “מגדלים באוויר” מספרת את אותו הסיפור שכבר שמעתם בסדרות אחרות, כי זהו סיפורם של מאות אלפי ישראלים. המועקה המצטברת תוך כדי צפייה מגיעה מהמקום המאיים של האמת הכנה, המקום שכמעט כל אחד יכול לזהות בו את חייו. לא כולם רוצים להביט במראה.
6. איה, רוני והילי הן שלוש אחיות שמתאספות בבית הוריהן, בנסיבות המתגלות כטרגדיה של גורלות אבודים. כן, זה בדיוק מה שקרה ב”אבידות ומציאות”. כן, זה קצת מוזר. כן, יכול להיות שאת שתיהן ידחה הקהל על אף איכותן הברורה. הן פשוט כואבות ועצובות מדי, נוקבות מדי, קרובות מדי. אולי נצטרך לשמוע את הסיפור הזה עוד כמה פעמים. עד שנבין.
7. ונעבור למשהו שונה לגמרי, כביכול.
“תמיד אותו חלום” של איתן פוקס ושירי ארצי, מיני־סדרת מחזמר־נעורים עם שירים של צביקה פיק, עם דראג קווינז ועם דנה פרידר, עם עלילת קיטש מופרכת ומתוקה. משהו קליל כזה. כיפי. חיוך בלתי רצוני מתגנב אל זווית הפה כבר בסצנת הפתיחה, שמשבשת את ציר הזמן באופן שהיה גורם למרטי מקפליי מ”בחזרה לעתיד” לשקול התאבדות (הבגדים והרהיטים מהפיפטיז, המוזיקה מהסבנטיז, אבל לילד יש מחשב עם ווינדוז XP בחדר). איך אומרים? תבלו.
8. ובאמת, בצפייה ראשונית מרפרפת, “תמיד אותו חלום” נראית בדיוק כמו הממתק שכל כך חסר בתפריט הטלוויזיוני של ישראל, הזיה צבעונית ואסקפיסטית שאפשר להתמכר לה בנעימים כשהאדמה בחוץ רועדת. וזה נכון עד שמקלפים ממנה את המייק־אפ. כי סנטימטר מתחת לצבעוניות העליזה מסתתר למעשה אותו סיפור ישראלי קודר: המשפחה התפרקה, אמא ברחה, אבא בגד והילדים הלכו לאיבוד ללא קשר לזהותם המינית. אין כמו בארץ.
מגדלים באוויר. כמו אבידות ומציאות
צילום: אלדד רפאלי
9. אחרי צפייה בארבעה פרקים מתחילים להבין שעם כל הכבוד לשיריו של צביקה פיק, שמספקים לסדרה הזאת עטיפת צלופן מרשרשת ופופית, יש לנו כאן שוב עסק עם טרגדיה: הומו צעיר ודחוי מגיע מהפריפריה לעיר הגדולה כדי לחפש את אמו, שנעלמה שמונה שנים קודם לכן ביום הולדתו העשירי. במסיבת הסיום של התיכון תוקפים אותו בני כיתתו בסצנה שמזכירה מאוד את “קארי” של בריאן דה פאלמה וסטיבן קינג, מינוס הדלי עם דם החזירים. כיף? תחשבו שוב.
תמיד אותו חלום. תחייכו קצת צילום: ינאי יחיאל
10. ולמה ש”תמיד אותו חלום” תהיה סדרה שמחה, בעצם? יש אלפי נערים כמו מאיר (עידו רוזנברג) בישראל, ובחיים שלהם אף אחד לא פוצח בשירי צביקה פיק ובריקודי דיסקו סוערים כשהמצב נהיה עגום באמת. על אף נחיתתם של כמה הומואים ייצוגיים בפריים־טיים, ישראל היא עדיין מדינה חשוכה בכל הקשור ליחס שמקבלים חברי הקהילה בבית וברחוב. ולכן זו סדרה חשובה מראש, עוד בטרם ראיתם ממנה דקה. זה שהיא די תענוג גם עוזר.
11. ישנם כאן רגעים של משחק בלתי אחיד, מקטעי עלילה מקרטעים, ופה ושם קצת יותר מדי התלהבות מדראג קווינז (אם כי לציונה פטריוט וחברותיה בהחלט מגיע איזה ספין־אוף משלהן). זה לא באמת משנה. מיה דגן ושמואל וילוז’ני פשוט מעולים וכל שנייה שלהם על המסך היא אושר גדול, וגם נציגי הדור הבא (עידו רוזנברג, אלון לוי ודנה פרידר) מצליחים להיות מתוקים וסקסיים בלי לאבד אונה מהמוח כנהוג בז’אנר. את ההצגה גונב לגמרי ידידיה ויטל, שמתגלה כאן כדראג קווין הלוהט בארץ. פשוט מהמם.
12. אז מה אמרנו? עצוב. כי כשצופים ביצירה מקורית, כשממש מתרכזים ומעמיקים בה, מגלים דברים על התרבות שבה היא נוצרה. ובדרך כלל לא דברים טובים. המלנכוליה שבוקעת דרך החריצים של “תמיד אותו חלום” (וממש נוזלת מהמסך ב”מגדלים באוויר”) היא הרגש שנשאר כשמבינים שלסיפור הישראלי לא בהכרח חייב להיות סוף טוב. ולא בטוח שאפילו שיר של צביקה פיק יעזור.
נא להמתין לטעינת התגובות
