תזבל, אבל בבית
חשבתם שלהשליך קליפות בטבע זה ירוק? תחשבו שוב. אם כל אחד יקבור על מסלול טיול את הפסולת האורגנית שלו העומס על הטבע יהיה עצום

את הקומפוסט נשאיר בבית, בלי להפריע לבעלי החיים ולטבע. עגורים בעמק החולה צילום: איי-אף-פי
טקס הזיבול הוא אחד משיאיו המוצלחים של כל טיול או פיקניק בחיק הטבע: חופנים את שאריות הפירות, הירקות והקליפות, חופרים גומחה קטנה באדמה ומטמינים כך שהפסולת לא תהווה מפגע אסתטי, אבל תתרום את תרומתה המדושנת לקרקע. אם מוסיפים לזה את ההקלה במשקל התרמיל, מקבלים רווח נקי לכל הצדדים.
כך חשבתי במשך שנים, עד שלאחרונה התברר לי שבמעשיי אלה אני מגדיר את עצמי כמפגע סביבתי מהלך. הראשון לנזוף בי היה עמי לזר, מנהל מרחב שרון ברשות הטבע והגנים, שהבחין בי קובר בדל עגבנייה אי שם ליד נחל אלכסנדר.
בטרם אניף דגל לבן ואשוב עם קליפותיי
הביתה, קיוויתי לשמוע תשובה שונה מעמיר בלבן, מוותיקי החברה להגנת הטבע. אלא שגם בלבן הורה לי לחדול מיד מהזיבול העצמאי: "הגישה שלנו אומרת שצריך לקחת הביתה כל מה שמביאים לשטח. במדינה שבה יש מיליוני מטיילים, אם כל אחד יקבור על מסלול טיול את הפסולת האורגנית שלו העומס על הטבע יהיה עצום. צריך לזכור שגם החפירה יוצרת פגיעה אסתטית ושינוי בטבע, ושאין מצב שחיית הבר לא תדע שהטמנת משהו ותבוא לחפור אחריך. כמו שלא אשאיר קליפות מתחת לשטיח של חבר שמזמין אותי לקפה, אנחנו צריכים להתנהג בטבע כמו אורחים ולהשאיר אותו כמו שקיבלנו".
זו לא ראייה צרה של האינטרס הסביבתי? אני מציע לעשות קומפוסט במקום לשלוח את הפסולת לתסוס באתר הטמנה.
"ברור שעדיף שכולם יפרידו אשפה ויעשו קומפוסט, אבל בכל מקרה אין הצדקה להשאיר את הקליפות בשטח. הרי אתה לא מציע שהפתרון הלאומי לפסולת אורגנית יהיה השלכה שלה בשמורות טבע".