על ערך עליון ועל צו עליון
דווקא בגלל האיום לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה כדאי לדון בגבולות המחאה בערך המדינה וגם בשאלת היסוד – מהי ציונות דתית
הציונות הדתית הקלאסית פתרה את הבעיה בכך שהורתה כי השדה המדיני והפוליטי איננו כלול בשדה ההלכתי. היא דימתה שדה זה לשדה הרפואי, וביחס אליו תקף הכלל: שאל את המומחה. הרופא המומחה יכריע בדבר שאלות בשדה הרפואה, והמדינאי המומחה יכריע בדבר שאלות בשדה הפוליטי. איש ההלכה יגיע עד לגבול השדות הללו, ובהם יעביר את ההכרעה אל המומחים.
הציונות הדתית המודרנית לא מקבלת את הגדרת הגבולות הזאת. לדידה השדה הפוליטי שונה מהשדה הרפואי, הכרעותיו נגזרות משאלות ערכיות הכלולות בשדה ההלכתי. ישנה התאמה בין אלה המגדירים את השדה הפוליטי ככלול בשדה ההלכתי, ובין אלה הרואים את עמדת ההלכה בתחום זה כמתאימה למכונה אצלנו 'הימין'. התוצאה היא כי קבוצה מסוימת בציונות הדתית רואה הכרעה פוליטית שאיננה עולה בקנה אחד עם קו ימני, כהכרעה שאיננה עולה בקנה אחד עם ההלכה. ובמקרה זה – על פניו – המסקנה ברורה: הצו ההלכתי גובר על צו המדינה.
בפועל, מרבית האנשים הכלולים בקבוצה הציונית דתית, מתנגדים לסרבנות. הבעיה הניצבת בפניהם היא כיצד למצוא שפה שתצדיק את העמדה שלהם. על פניו - כפי שראינו – אם ישנה סתירה בין הצו הדתי לפקודה הצבאית היונקת מהצו הפוליטי, אין שפה דתית המאפשרת לפקודה ולצו הפוליטי לגבור על הצו הדתי. הברירה העומדת בפני האדם הדתי המתנגד לסרבנות היא או לשוב אל השפה הדתית הקלאסית שהוציאה את הפוליטיקה מהשדה ההלכתי, או לחפש שפה דתית חדשה.
בנקודה מתוחה זו, יש לשאול את שאלת היסוד: מהי ציונות דתית?
האם הציונות הדתית היא דתיות כדתיות החרדית, רק בתוספת הבלטת ערכה של ארץ ישראל או מדינת ישראל? המתבונן באורחות החיים שאפיינו את הקבוצה הזאת רואה שלא כך הם פני הדברים. אילו כך היה, לא היתה נבדלת מערכת החינוך שלה ממערכת החינוך החרדית אלא בנקודה זו. מה ללימודי המדעים והאומניות ולשאלת ציון? אילו כך היה, לא היה הטיפוס הציוני דתי נבדל מהטיפוס הדתי החרדי אלא בנקודה זו. מה לשוני במלבוש, במחוזות ההשכלה, תרבות הפנאי – ולשאלת ציון?
הציונות הדתית במקורה הכילה הכרעה עמוקה יותר משאלת ציון: היא הכריעה לשלב את דתיותה בחילוניות שהיא היא נשמת אפה של הציונות. אין זה מקרה שהציונות הונעה על ידי אנשים חילוניים. ההכרעה החילונית המורה על נטילת הגורל האנושי בידיים אנושיות, היא הליבה החיה שלה. הציונים הדתיים היו אנשים שחייהם הונעו על ידי אידיאת אבסורד הכוללת דתיות וחילוניות. מכאן הכרעתם המנוגדת להכרעה הדתית החרדית לעסוק במדע המבוסס על סיבתיות חילונית שאלוהים איננו חלק ממנה, ומכאן זיקתם לאומנות המתייחסת לעולם כתכלית הראויה לחיקוי באמצעות השפה הצבע והחומר.
מכאן נגזרה הכרעתם העמוקה לראות במדינה כישות בעלת ערך עליון, מוגבלת כפי שמדינה מוגבלת בתודעה חילונית, על ידי בלמים מוסריים. הכרעתו של ציוני דתי כזה היא כי גם אם תיווצר סתירה בין הצו הדתי ובין הצו המדיני, הוא יכריע כצו המדיני – קרי כערך הדתי. השאלה – ומה אם המדינה תורה כי יש לחלל את השבת איננה רלוונטית לגביו, כיוון שהוא מגדיר את גבולות המדינה כליברל, קרי – כאלה שאינם נכנסים לרשות הפרט של האזרח.
יש ציונים דתיים רבים שחיים בפועל על מערך מושגים כזה שתואר כאן. מעטים מהם מוכנים לומר בפה מלא – זאת השפה הדתית שלי. הגיעה העת לנקוט בשפה דתית זו, שכן השפה הקודמת איננה עומדת מול הכוחות המאיימים למוטט את אפשרותו של האזרח ושל החייל הציוני דתי להיות חלק מהמדינה ומהצבא.
ד"ר משה מאיר הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, מחנך בתיכון הרטמן בירושלים וחבר מערכת כתב העת "דעות"
נא להמתין לטעינת התגובות
