שליפות עם הרב ישראל וייס
סירוב פקודה - הוכחתי בעת פקודה, שאין לגיטימציה לסירוב פקודה. הסרבן הוא כקודח חור בחדרו "הפרטי" שבספינת הכלל
בשנת 2000 מונה לתפקיד הרב הצבאי הראשי, בתפקיד זה כיהן כשש שנים. בתקופת כהונתו כרבצ"ר הרבה לעסוק בנושא משפחות השכול הצה"ליות ושיקומן, פיקד על זיהוי גופות החיילים חטופי הר דוב, בנוסף נאלץ להכריע בפרשת נעדרי קרב סולטאן יעקב וקבע את מותם. כמו כן שימש הרב וייס כאב בית הדין לגיור בצה"ל וגייר מאות חיילים. בתקופות ההתנתקות, עמד הרב וייס כרבצ"ר במרכזה של סערה ציבורית, ספג ביקורות מימין ומשמאל וגורמי ימין קיצוני התנכלו לו ולמשפחתו.
הרב ישראל וייס נשוי לצילה ואב לשלוש בנות. הוא שכל את בתו תהילה בתאונת דרכים, בהיותה בת שמונה ומרבה לעסוק במלחמה למניעת תאונות הדרכים ומרצה בנושא. כתב שלושה ספרים: לא תאונה אליך רעה - על המלחמה בתאונות הדרכים (נכתב לאחר מות בתו), תהילת ישראל - עיונים בפרשת השבוע לזכר בתו תהילה ז"ל. ישראל במעגלותיו - על חגי ומועדי ישראל, ערך את שולחן עורך - הגדה צבאית מיוחדת לפסח. בימים אלה שוקד על כתיבת ספר אוטוביוגרפי על תקופתו בצבא.
מוסד הרבנות
חשוב, חבל שאיננו מייצג את כלל הציבור, על גווניו.
הרבנות הצבאית
דור שנים הייתה כאבר מאברי, היום נגדע האבר ושלא בטובתי.
צבא ההגנה לישראל
כולה קודש, גאווה, בטחון, עוצמה, כאן ביתי.
חומת המגן מפני "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"
האלוף במיל' יאיר נווה
מכבד, גם אם לא תמיד מסכים
האלוף במיל' אלעזר שטרן
הבנתי שהוא "פוחד ממני ושכמותי יותר מערביי ישראל". אבי ז"ל נהג לומר לי "ישראל בני אל תצטער אף פעם על מילה שלא
הרב אביחי רונצקי
לטוב ולמוטב, אנו שונים כמעט בכל מובן אפשרי אני מתפעל ממסירות הנפש שלו.
ישיבות ההסדר
כל המעלות, כשהם חוברות לאחת, מחד - יכולת שרות אמיתית, משמעותית ומיטבית ומאידך יכולת למילוי המצברים הרוחניים של החייל, "ספרא וסייפא" שירדו שלובים מן השמיים.
מכינות קדם צבאיות
מצדיע למסירות הנפש, לתרומה, להצבת האתגרים ולקידוש ה', שהם משדרים בלימודם ובשרותם הצבאי האתגרי.
משתמטים
למה? מכוח מה? איך אפשר לקבל ולא לתת? אני בז להם, מימין ומשמאל.
סירוב פקודה
הוכחתי בעת פקודה, שאין לגיטימציה לסירוב פקודה. הסרבן כקודח חור בחדרו "הפרטי" שבספינת הכלל.
מחלוקת
חורבן - הבית הראשון, השני, ... הבית היהודי "איש את רעהו חיים בלעו"
התקשורת הישראלית
צריך לדעת, לא להתקרב מידי ולא להתרחק מידי, לעיתים מחממת ולעיתים שורפת.
פוליטיקה
חבל שלא תמיד פיהם וליבם של הפוליטיקאים שווים גדלתי על חשיבות "ברוך שומר הבטחתו לישראל" ויש לעיתים נשכחת ההבטחה לאחר הבחירה והופכת לבכי-רע.
תוכנית ההתנתקות
אני מביט בעניים כלות על התוצאה, על התשלום, על העקירה ועל חוסר הטיפול שאחרי ואני שואל למה? והאם הפקנו את הלקחים?
מפוני גוש קטיף
נתנו הכל ולא קיבלו כלום. מצער מאוד שכך המדינה גומלת לשלוחיה.
מפעל ההתנחלויות
מצדיע למסירות הנפש, להקרבה לאהבת הארץ ולראיית העתיד.
מאחזים בלתי חוקיים
כשמם כן הם.
ארץ ישראל
נקנית ביסורים, בדמים - אנו חייבים להאמין שהיא שלנו באם נהיה אנו משוכנעים, נדע לשכנע גם את העולם כולו.
הרב קוק
ממנו ינקתי את תורתי, אהבתי לאדם ולארץ ואת היכולת להתחבר אל הגוונים האנושיים כולם, מופת ודוגמא לרב ראשי לארץ ישראל.
הרב יעקב אריאל
מגדולי הדור, פוסק, אוהב ואהוב ליוה אותי בפסיקה, בהיותי הרב הראשי לצה"ל.
הרב דב ליאור
איש אמת, פיו וליבו שווים, חרת על דגלו את מימוש הכתוב "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים" ידע לקבל אותי בחום גם בתקופת ההתנתקות.
הציונות הדתית
משום המחלוקת הגיע למצב שהגיע מציאות של "פוחת והולך" היכן היו הימים של "מוסיף והולך"?
חרדים לאומיים
מכבד, מעריך, מוקיר דתיים אמיתיים. תורה, דרך ארץ, הקפדה באמונה, עם אהבת הארץ.
רבני צהר
עשייה רוחנית במלא הדרה, קרוב לבבות אמיתי חיבור בין הקטבים, קידוש ה', ניסיון מתמיד לממש בדרכי נועם.
אלוקים
אין עוד מלבדו, תמצית אמונתי.
גיור חיילים
מפעל קודש, בעל חשיבות לאומית, לאחר שבחנתי את תכניו, התגייסתי לסייע, ממספר של כ-80 גיורים שקדמו לי עליתי לכ-600 גיורי חיילים בשנה, אני ממשיך זאת גם כאזרח.
ירושלים
"עיר שחוברה לה יחדיו זו שעושה את כל ישראל חברים". נשמתי במשך יובל שנים את אווירה וקדושתה.
תאונות דרכים
אני שילמתי את המחיר ואני עושה הכל, ע"מ שאחרים לא ישלמו, בעקרון אני מאד מאוכזב מן הבוז המופגן כלפי ערך החיים וקדושתם.
משפחת השכול
זו המשפחה שלי, למעלה מ-50% מזמני כרבצ"ר הקדשתי למשפחה כואבת זו, כאבם הוא כאבי, אני מצוי בתחושותי במעגל הקרוב ביותר האפשרי למשפ' השכול מחובר אליהם בנימי נפשי.
קרב סולטן יעקב
כרבצ"ר, קבעתי לצערי את מותם, לדאבוני ולכאבי ההורים אינם מוכנים לקבל קביעה זו וממשיכים להאמין בחזרת הבנים.
גלעד שליט
למותר לציין את רצוני העז בחזרתו אני מוכן לשלם מחיר, אך לא כל מחיר.
חנוכה
הוא כעם ישראל – מעטים מול רבים, טהורים מול טמאים על אף שביקשו לכבות את אור העם, מובטחני כי תמיד יימצא פח שמן אחד שימשיך להאיר לעולם.
אור
תקווה, עתיד, סיבה בגינה קמים ליום המחרת מעט ממנו, מגרש הרבה מן החושך.
חושך
זמני, אבל הכל לטובה, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, גם במצבי חושך יש לברך ולהודות, בחינת "טוב להודות לה', להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". יש להשתדל מאד להיות בשמחה תמיד, להתנער מעפר וללבוש את בגדי התפארה.
נא להמתין לטעינת התגובות
