הלעומתיים: הסרוגים שתמיד עם הראש בקיר
רבים מהצעירים הדתיים מחפשים פתרון קסם למשבר ורוצים לצעוק 'בלי לפחד כלל'. כאן צריכה להיכנס האחריות של הרבנים ומנהיגי הציבור

אל תציעו ללעומתיים הסכמים ופשרות. המושגים הללו בכלל לא נמצאים בלקסיקון שלהם. אל תדברו אתם על הידברות, דו שיח, ומציאת המכנה המשותף. הם מתפרנסים מהמחלוקות ומההתנגשויות בינם לבין המדינה. בלי זה אין להם קיום. בלי זה אין להם חיים.
הם לא מודאגים מהשלכות העימותים על מרקם החיים הציבוריים במדינה כי כבר מזמן הם איבדו עניין בחלקים גדולים של החברה הישראלית. אל תדברו אתם על אחריות חברתית ועל שותפות. הם מנוכרים למדינה וחיים בתחושת נרדפות שלא מאפשרת להם לראות תמונה רחבה וכוללת.
הלעומתיים ימשיכו לתדלק את העיסוק בסוגיית סירוב הפקודה גם אם לא תיעקר אפילו מלונה ביו"ש, כי הסוגיה הזאת היא לחם חוקם. גם אם תוחזר ישיבת הר ברכה למסלול ההסדר הם ימצאו כל דרך להמשיך את העימות עם שר הביטחון כי בלי זה אין להם אג'נדה.
הלעומתיים מסרבים להפנים שבדרכם הלעומתית הם מעולם לא יצליחו להגיע להנהגה. אפילו את הציבור הדתי לאומי הם לא יצליחו להוביל, כי מי שרוצה להוביל חייב לדעת להכיל.
רב לעומתי לעולם לא יוכל לעמוד בראש ארגון כמו איגוד ישיבות ההסדר כי הוא לא ישכיל להכיל ולייצג עמדות רבניות שונות משלו. ראש מועצה לעומתי לא יצליח להנהיג גוף כמו מועצת יש"ע כי לא תהיה לו יכולת לדו שיח, לא עם הציבור המגוון של יש"ע ובטח שלא עם המדינה.
הלעומתיים יישארו תמיד באופוזיציה. הם יצליחו אמנם לככב בתקשורת שמאוד אוהבת קונפליקטים אבל הם לא יגיעו להנהגה. חברי הכנסת הלעומתיים יצליחו לייצר כותרות מידי שבוע על עוד עימות בינם לבין חברי כנסת אחרים, או על עוד מלחמה בכותבי
ובכל זאת, למרות כוחם המוגבל ואי הצלחתם לחולל שינוי, אסור להקל ראש בהתעצמותם של הלעומתיים בשנים האחרונות. רבים מהצעירים הדתיים מחפשים אמירות חדות ופתרונות מיידים לכל משבר. הם רוצים לצעוק סיסמאות 'בלי לפחד כלל' ואין להם סבלנות לשמוע משפטים כמו 'הדברים מורכבים ולא פשוטים'. הצעירים הללו מוצאים את מבוקשם במשנה הלעומתית חסרת האחריות הציבורית. על הרבנים והמחנכים בציונות הדתית לתת את הדעת לכך, להשמיע יותר את הקול המורכב והאחראי, ולא להפקיר את השטח לשליטתו של הקול הלעומתי.