מדרום ים המלח תפתח הרעה

ים המלח נסוג? לא בחלק הדרומי. איזור המלונות, שהפך למתחם תשתיות מדכדך, נמצא בסכנת הצפה. קצין הנדסה ראשי במיל' מנסה להציל את המצב. לא עוצר בירוק

אביב לביא | 23/1/2010 14:30

מגרש החניה הגדול היה עמוס. שימי דניאל נאנח. עכשיו ניאלץ לחצות את משטח האספלט ברגל, ואחר כך מצפה לנו צעידה של כמה מאות מטרים בעלייה (!) עד למרכז המבקרים של המצדה. לא מדובר, חלילה, בטיפוס אל המצדה עצמה - בשביל זה יש רכבל שמרחף מעל נוף מהמם - אלא בהליכה מתונה של כמה דקות, אבל לשימי נמאס ללכת.

יותר מ-20 שנה הלך, הלך והלך, עד שהגיע לתפקיד קצין חיל הנדסה ראשי. מרגע שהשתחרר מצה"ל, בדרגת תא"ל, הוא מקפיד להתנזר מכל מה שמריח כפעילות גופנית. "התאמצתי בשביל כל החיים", הוא אומר, "עכשיו מגיע לי לנוח. הגעתי למסקנה שספורט זה לא בריא". למרבה הקנאה, בגיל 47 ועם גזרה של נער מתבגר הוא ממוטט את כל התאוריות הרפואיות על חשיבות התזונה הנכונה והכושר הגופני.

דניאל טיפס במהירות בסולם הדרגות, הפך למפקד חיל צעיר וגם השתחרר צעיר. "לא רציתי להמשיך. החלטתי שהגיע הזמן לחיות, יש לי שני ילדים קטנים". הוא יצא לחופשת שחרור, אבל החיים דאגו לקצר אותה. הטלפון צלצל, ושר התיירות (הקודם, יצחק אהרונוביץ') היה על הקו: ממשלת ישראל, בישר, מבקשת שתבוא להציל את ים המלח.

דניאל בא. בשנה האחרונה הוא עומד בראש חברה ממשלתית קטנה, המונה 18 עובדים ונושאת את השם ההרואי "החברה להגנות ים המלח". בניגוד לרוב מציליו של הים, דניאל לא התבקש לעצור את ירידת המפלס. להפך: תפקידו לעצור את עליית פני הים. מה ששמעתם.

קו מלונות ים המלח. בסכנת הצפה צילום: יהודה לחיאני

רוב הישראלים שלא מתגוררים בארץ עין גדי לא יודעים זאת, אבל בעיית המפלס של ים המלח מתחלקת לשניים: חלקו הצפוני של הים הולך ונעלם. המפלס נסוג בקצב של מטר לשנה, מכל הסיבות המוכרות. בחלק הדרומי, לעומת זאת, המפלס עולה בקצב של 20 ס"מ לשנה.

זה דורש הסבר: למעשה, חלקו הדרומי של ים המלח כבר לא קיים. מדובר בחמש בריכות תעשייתיות שמהן מפעלי ים המלח מפיקים אשלג. המים מגיעים אל הבריכות באמצעות תעלה שמובילה אותם מהחלק הצפוני. בתהליכי העבודה של המפעלים המלח עצמו מיותר, ולכן הוא מוחזר למים

ומצטבר בכמויות אדירות בקרקעית. הר המלח צומח מדי שנה ב-20 ס"מ, ואיתו המפלס.

זה לא היה מפריע לאיש, אלמלא על שפת הים - סליחה, הבריכות התעשייתיות - הייתה מתרחשת פעילות אנושית שוקקת. אזור המלונות בעין בוקק, למשל, הכולל 14 בתי מלון ו-4,000 חדרים, נמצא בסכנת הצפה. כבר היום, קומות הקרקע של חלק מהמלונות, שלא לדבר על אלה שמתחת לפני האדמה, היו הופכות לצוללות אלמלא סוללות עפר שמפרידות בינן ובין קו המים. בעוד חמש שנים, אם לא ייעשה דבר, אפשר יהיה להיכנס למלון רק עם שנורקל.

גווייה שמונשמת באמצעות דחפורים

החברה להגנת ים המלח קיבלה מהממשלה מנדט להתמודד עם עליית המפלס בים הדרומי. משימתה מחולקת לשניים: הצעת פתרונות לטווח הארוך ויצירת פתרונות בטווח המיידי. על הדילמות של הטווח הארוך, הקשורות לפוליטיקה ולכסף גדול, אכתוב בהזדמנות אחרת. בטווח המיידי, כדי שמתחם בוקק יוכל להמשיך לקלוט נהרות של תיירים - רובם, אגב, מגיעים ברכבת אווירית של חבילות ודילים היישר מרוסיה הקפואה - היה צורך להפוך אותו למתחם תשתיות סואן.

החופים שעליהם פרושות מיטות השמש אינם חופים אמיתיים: אלה הן סוללות שהוקמו כדי לחצוץ בין הים למלונות. גם הפסלים הסביבתיים שמפוזרים על הסוללות אינם פסלים: מתחת לכל פסל מסתתרת משאבה, ששואבת את מי הים שמחלחלים לעבר יסודות הבניינים וזורקת אותם בחזרה. חלק מה"חופים" מוקפים בחומת ברזל - מדי פעם יש צורך להגביה את הסוללה והיא נסגרת לרגל שיפוצים. למרבה המזל, ברוסיה כנראה ממש קר בימים אלה. אחרת קשה להסביר מה יש לכל כך הרבה תיירים לחפש כאן.

השיטוט באחד ממתחמי התיירות הצפופים ביותר בישראל הוא חוויה מדכדכת ומאלפת. העיצוב של המלונות, החנויות והשטחים הציבוריים שביניהם הוא מופת של טעם אדריכלי רע. ההיצע הגסטרונומי עושה חשק להכריז על צום, ובפסגתו נע בין "ארומה" ל"מקדונלד'ס". אבל יותר מכל, האזור הזה הוא אנדרטה למערכת היחסים המעוותת של האדם עם הסביבה: לקחנו ים קסום ופראי, וחשבנו לתומנו שנוכל לנצל אותו ואת משאביו - המים והמינרלים - עד סוף כל הדורות. פחות ממאה חלפה, וכבר נשארנו כמעט בלי ים, ועם בריכות תעשייתיות שסכנת ההצפה מצדן הופכת חוף עם פוטנציאל חלומי לגווייה שמונשמת באמצעות דחפורים, סוללות, גדרות ברזל, משאבות ומאות מיליונים שמגיעים מתקציב המדינה. על טעויות משלמים ביוקר, וחופי ים המלח מספרים לנו שטעינו בגדול.

aviv67@gmial.com