המצוק באפולוניה ניצל. המדינה צריכה להציל את השאר
התמוטטות מצוקי הכורכר לאורך קו החוף היא בעיה לאומית. היא דורשת פתרון בקנה מידה לאומי, עם עלויות תואמות. והמדינה לא מתקצבת, לא מטפלת, ומאפשרת למצוקים להמשיך להתכרסם, למפולות להמשיך להתרחש
בשעה טובה (לא לדעת כולם), הסתיימו עבודות המיגון של מצוק אפולוניה בחוף הרצליה. זה לא אומר שההליכה מתחת לרכס הכורכר, עליו שוכן הגן הלאומי היפהפה עם המבצר הצלבני העתיק, בטוחה יותר: המסלעה שנבנתה על החוף אמורה לחצוץ בין הגלים לחלקו התחתון של המצוק, למנוע את המשך הכרסום בו ואת החמרת המצב. לעומת זאת, גורלם של גושי הסלע שתלויים על חוט השערה, אומר חגי יוחנן, מנהל הגן הלאומי, כבר נחרץ. בגשם הבא או בזה שאחריו, או אולי רק בשנה הבאה, הם יתרסקו ברעש גדול, וצריך לקוות ששום דייג, זוג אוהבים או עיתונאי סקרן לא ישוטטו למרגלותיהם באותו רגע.

איזה מקום יפה: הדייגים והטיילים המעטים שמגיעים לכאן לא מצליחים להפר את האיכות הפראית שלו. השחפים מבצעים צלילות ציד אנכיות למי הטורקיז. מתחת למים עדיין רואים את שרידי נמל הצלבנים העתיק שתפקד פה לפני כ-800 שנה. יוחנן, ארכיאולוג בהשכלתו, אומר
הרבה ויכוחים קדמו - וכנראה לעולם לא יסתיימו - למבצע הצלת המצוק: עיריית הרצליה, רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה והירוקים - לכל אחד הייתה עמדה משלו לגבי אפיק הפעולה המתאים והאקולוגי ביותר, וההכרעה אף הובאה לפתחו של בית המשפט. בשורה התחתונה, הכסף מדבר: עיריית הרצליה הקציבה לפרויקט שלושה מיליון שקלים. בסכום הזה, זה מה שיש. אם רוצים ללכת לפתרונות מתוחכמים יותר, סביבתיים יותר, מושלמים יותר, צריך להשקיע הרבה יותר.

וכאן נכנסת לתמונה - או, יותר נכון, מסרבת להיכנס לתמונה - מדינת ישראל. התמוטטות מצוקי הכורכר לאורך קו החוף היא בעיה לאומית. היא דורשת פתרון בקנה מידה לאומי, עם עלויות תואמות. והמדינה לא מתקצבת, לא מטפלת, ומאפשרת למצוקים להמשיך להתכרסם, למפולות להמשיך להתרחש ולאנשים רבים לסכן את חייהם יום-יום. עד שיבוא האסון הגדול וועדת החקירה שבעקבותיו.
בינתיים, כל רשות מקומית לנפשה: בנתניה רוקמים תוכניות שימנעו את גלישת המלונות, אמידי בית ינאי אלתרו מיגון עצמאי, ועיריית הרצליה החליטה לעשות מעשה. אולי לא המעשה המושלם, אבל קצת קשה לבוא בטענות לעירייה שנכנסת מרצונה לוואקום הגדול שהותירה הממלכה.
aviv67@gmail.com