ספרו החדש של דן חלוץ - מפגן של חולשה
מי שמבקש תשובות לשאלות הקשות של מלחמת לבנון השנייה לא ימצא אותן בספר "בגובה העיניים" שכתב מי שהיה רמטכ"ל באותם ימים
האומץ חשוב לו מאוד: כשהוא מתעמת עם טייס הקרב יפתח ספקטור סביב "מכתב הסרבנים", חוזר חלוץ ומערב בעניין ויכוחים על ביצוע משימה ואומץ לב מ-1973. האיש האמיץ דן חלוץ, שהיה רמטכ"ל במלחמה שנויה במחלוקת ונושא עיניו בחזרה לזירה הציבורית, כתב ספר.
השליש האחרון שלו עוסק במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, ואין דרך אחרת לומר זאת: מדובר במפגן מרהיב של מורך לב.
מי שמבקש תשובות לשאלות המרכזיות של המלחמה ההיא, לא ימצא אותן כאן. הספר מלא ברמיזות על בוגדנותם של אחרים, אבל חלוץ תוקף בשמו רק את מי שתקף אותו פעם אחר פעם - משה בוגי יעלון.
פרשנים פוליטיים יראו בכך בחירה מודעת, ניסיון להכתים את מי שעשוי להיות יריב פוליטי עתידי. לי זה נראה אחרת: חלוץ בחר בבוגי, קודמו בתפקיד ואויב מוצהר, כדי שיוכל בשקט להימנע מלהתעמת עם כל השאר - אנשים, שאלות, הצורך שלנו לדעת מה היה שם.
חלוץ פותח, כדרכם של מפקדים בתחקיר, בפירוט טעויותיו שלו. הן לא פחות מחמש - ובאף אחת הוא לא באמת אשם: עיתוי גיוס המילואים ("נבע משיקולים שהיו מעבר לתחום האחריות שלי כרמטכ"ל"); אי הצלחתו לשכנע שיש לתקוף תשתיות לאומיות בלבנון (כלומר, אחרים קיבלו החלטה לא נכונה); "לא מומשה בקרה מספקת על ביצוע התכניות על ידי פיקוד הצפון" (האלוף אודי אדם ואנשיו נכשלו, אני רק לא ביקרתי מספיק);
סלחנות יתר להתנהגות בלתי לויאלית של בכירי המפקדים (הם לא ערכיים, אני הייתי סלחן); וטיפול לקוי בתקשורת והסברה (ותסכימו שזה לא ממש תפקיד הרמטכ"ל). חמש טעויות, כולן לכאורה שלו - ולמעשה, של אחרים. מזל שחזהו לא נשבר מההכאה העצמית.
חלוץ לא נוקב בשום שם. מי הם המפקדים שפעלו בחוסר לויאליות? 400 עמודים אחר כך מגיעה תשובה: "לחוקרי ההיסטוריה אציע לבדוק את המהלכים שנוהלו ב'הסתר' על ידי חלק מאלופי צה"ל בסדיר
כשהוא רוצה למתוח ביקורת על דוברת צה"ל דאז, מירי רגב, הוא משתמש בפתק שכתב לו עורך עיתון. כשהוא מתעמת עם דברים שאמר אהוד ברק על המלחמה, הוא אפילו לא נוקב בשמו אלא קורא לו "אותו נואם". כשהוא תוקף אלופים שלעבר שמתחו עליו ביקורת, אין שם אחד - פרט לאביגדור בן גל, יאנוש, שעשה את זה בכנס שדלף החוצה.
גם כשהוא רומז למשהו, הוא נשאר סתום. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שמונה במהלך המלחמה למנכ"ל משרד הביטחון, "לא שמר על קווי התיחום בין מנכ"ל משרד, לכך שהתחרה איתי על תפקיד הרמטכ"ל". במה התערב אשכנזי? איזה נזק נגרם? חלוץ לא יגיד. אין לו מילה רעה על עמיר פרץ, על אהוד אולמרט, על מאיר דגן או יובל דיסקין, שתקפו אותו בחריפות אחרי המלחמה. האיש האמיץ חלוץ לא מסתכן בשמות, שיכולים להחזיר אש. שיעשו את זה אותם כותבי היסטוריה, שלהם הוא כה בז.
גרוע מזה, חלוץ לא מספק תשובות. פעמים רבות חוזר האיש, שאמר בימים הראשונים של המלחמה, פעם אחר פעם, "זאת לא מלחמה" (וזאת באמת לא הייתה, רק שחלוץ היה אמור להסיק מכך את המסקנות לגבי אופיה והתמשכותה), על כך שלא הצליח להחדיר לראש פקודיו שמדובר במלחמה.
אבל אם כך, למה לא תבע לגייס מילואים כדי להבהיר שזו מלחמה? "הנחתי לשיקולים רחבים יותר להשפיע על השיקול הצבאי הטהור", הוא אומר, ובמקום אחר "טעיתי כאשר קיבלתי את עמדת הדרג המדיני" (שוב, מישהו אחר אשם).
לו היה חלוץ תובע גיוס מילואים, לא היה איש עומד בדרכו. איש גם לא היה מפריע לו להעלות צפונה כוחות (חטיבת הנח"ל, למשל), שהגיעו בפועל לפיקוד הצפון יותר משבועיים אחרי תחילת המלחמה. לזה לא צריך אישור ממשלה. למה זה לא קרה? אין תשובה. הוא לא מזכיר אפילו ברמז את פקודת "שינוי כיוון 1" מה-13 ביולי , בה נקבע שיומיים אחר כך תעצר הלחימה לצרכי בחינת המצב, על פי התפיסה שכונתה "שוברת הקרח".
ראש אגף המבצעים גדי אייזנקוט, הקצין בהיר המחשבה ביותר במטכ"ל 2006, ובמידה פחותה גם סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי, תמכו בעצירה שכזאת. למה זה לא קרה? חלוץ לא מסביר.
הוא לא מסביר למה לא תורגמו האמירות על ארסנל הקטיושות של חיזבאללה לפעולה נמרצת יותר לטובת העורף, ואיך אמירתו שלו בספר "היה לי ברור שהריגת מספר רב של מחבלים, היא בסופו של דבר האמצעי היעיל להפחתת כשירותו ורצונו של חיזבאללה להילחם", מתיישבת עם אופי הפעולה המגומגם של הצבא שעליו פיקד.
את הטענות על כך שפורום מטכ"ל לא כונס אפילו פעם אחת במהלך המלחמה, ותהליך הפיקוד המסודר על הצבא במלחמה לא הופעל כהלכתו, הוא פוטר במילים "לא ראיתי צורך לחלק כיבודים בזמן מלחמה". זוהי ישיבת מטכ"ל אצל חלוץ, גם היום: כיבוד ריק לאלופים משועממים.
לשיא מגיעים הדברים במה שנוגע למבצע הקרקעי המסיים את המלחמה. בספר של חלוץ לא קיימת כלל האפיזודה שבה לשכת ראש הממשלה פונה אליו כדי שילביש את הצעתו של השר מופז לתפיסת קו הליטני לבוש מבצעי, להבאה לדיון בפני הקבינט - וחלוץ מסרב. ישיבת הקבינט ההיא זוכה לאזכור של עמוד וחצי, פחות מביקורו של חלוץ בטייסת קרב במהלך המלחמה.
הוא לא מציג את לוחות הזמנים שהציג לקבינט ( "96 שעות של השתלטות, חודש של שהייה" ), לא חוזר על תשובתו המפותלת כשהתבקש להציג את הישגי המבצע, לא מספר איך, בסיועו של אולמרט, תמרן חדר שבו היו עשרה שרים שהעדיפו משהו אחר על תכנית הצבא, לאשר אותה ברוב של תשעה נגד שלושה נמנעים. זהו אולי המעמד המכריע ביותר במלחמה, ואצל חלוץ הוא כמעט לא קיים.
ואז, ביום שישי ה-11 באוגוסט , מאשר אולמרט את המבצע הקרקעי אבל קוצב לו 60 שעות - 36 פחות מהמינימום שדרש חלוץ. למה אם כך הסכים לצאת אליו? "ראיתי צורך חיוני לצאת למהלך, כדי לתמוך את המטרות הצבאיות והמדיניות". אילו מטרות? מה הושג? מה חשבת ברגע שכזה, כשעל פי מיטב שיפוטך נכפה עליך לוח זמנים הרה אסון? חלוץ לא עונה, כשם שאינו מסביר למה הופסק המבצע אחרי הפלת המסוק בשבת בלילה.
במהלך כתיבת הספר "שבויים בלבנון" העברנו, יואב לימור ואנוכי, לא פחות מ-44 שאלות לחלוץ על החלטות שונות במלחמה. כמעט אף אחת מהן, והן נוגעות לדברים המהותיים ביותר במלחמת לבנון, אינה נענית על ידו גם היום.
רק תשובה אחת אנחנו מקבלים: האיש האמיץ דן חלוץ, השואף לשוב ולקבל החלטות מכריעות בישראל, אינו חושב שמגיע לנו הסבר, אינו מעז להתעמת כמעט עם איש בשמו, וכל טעות שלו היא בעצם של מישהו אחר. בשביל התשובה הזו לא היינו צריכים לחכות שלוש וחצי שנים: היא היתה ברורה כבר אז, בקיץ 2006.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם