מצעד ההזיות

במקום לכבד את הפלסטינים ולהקשיב להם, מעדיפים אנשי מחנה השלום להפיץ אשליות שרק מרחיקות את השלום

בן דרור ימיני | 27/9/2011 5:12

תגיות: בן דרור ימיני, אבו מאזן,

ביום רביעי שעבר פרסם אהוד אולמרט, לשעבר ראש ממשלת ישראל, מאמר ב"ניו יורק טיימס". מאמר מאוזן. כל כך מאוזן, שאפשר היה לחשוב שמדובר בנציג האו"ם. "שלום עכשיו או לעולם לא", הייתה הכותרת. כל כך הרבה הבהילו אותנו לקראת ספטמבר שגם אולמרט מצטרף לחגיגה. גם הוא במבהילים.

לאבו מאזן, כותב אולמרט, יש זכות לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה, ויש לו רוב לכך. מעניין. כשהיה אולמרט ראש הממשלה הוא לא העלה הצעה כזאת - מדינה במקום משא ומתן, במסלול עוקף שלום.
עכשיו הוא נזכר. האמריקאים נגד. גם פרשנים מובילים, כמו פאריד זכריה וג'פרי גולדברג, לא בדיוק תומכי ליכוד, מתנגדים לצעד החד-צדדי של אבו מאזן. אבל אולמרט עוקף אותם משמאל, אף על פי שהוא מוסיף וקובע ש"זה לא הצעד החכם ביותר". יפה מצדו. וזו רק ההתחלה.

"הפרמטרים לשלום ידועים", קובע אולמרט, "ואני כבר הצעתי אותם לאבו מאזן". הוא צודק. אם וכאשר יהיה שלום, אינשאללה, הוא יהיה באמת בפרמטרים של קלינטון או של אולמרט, שהלך אפילו צעד קדימה. שתי מדינות, על בסיס קווי 67, עם חילופי שטחים וחלוקת ירושלים על בסיס דמוגרפי, תוך פיקוח משותף ובינלאומי על המקומות הקדושים.

בעניין הפליטים פונה אולמרט ליוזמה הערבית, אך מפרש אותה כך שישראל היא הבית הלאומי של היהודים, פלסטין של הפלסטינים, וישראל תקלוט מספר קטן של פליטים. הלוואי שזו הייתה גם הפרשנות הערבית, אבל נניח לכך זה לא העיקר.

הגיע הזמן שנקשיב, ונכבד את הפלסטינים

משפט המפתח אצל אולמרט היה: "אבו מאזן מעולם לא דחה את ההצעה שלי". וכך , עם פתיחת הדיון באו"ם, מציג ראש ממשלת ישראל לשעבר את אבו מאזן כמעט כגיבור שלום, אף שאבו מאזן לא טרח אפילו לענות לו. הבעיה עם אולמרט היא שהוא כנראה מתקשה להבין רמזים. אם מישהו לא עונה להצעה מרחיקת לכת, שחצתה כמה קווים אדומים מבחינת ישראל, אז הוא מתכוון ל"לא". נעזוב את הרמזים. משום שיש דברים ברורים.

אבו מאזן וראש צוות המשא ומתן, סאיב עריקאת, דווקא ענו בקולם שלהם. אבו מאזן בראיון ל"וושינגטון פוסט", שם הבהיר שההצעה של אולמרט מותירה "פערים גדולים"; ועריקאת בראיון לעיתון הירדני "אל-דוסתור", שם הבהיר ש"הפלסטינים צריכים רק לחכות, משום שככל שעובר הזמן, הם זוכים להצעות יותר ויותר טובות".

זו אינה הפעם הראשונה שאולמרט מועד. בנובמבר 2007, בוועדת החוץ והביטחון, חשף ראש הממשלה דאז את הידיעה ש"אבו מאזן וסלאם פיאד בשלים להכרה במדינה יהודית". הפלסטינים מיהרו להבהיר שלא היה ולא נברא. עריקאת הוסיף: "בשום מדינה בעולם לא קושרים בין זהות דתית לזהות לאומית". הבל גמור לא רק שחוקות רבות בעולם יוצרות קשר כזה, גם

טיוטת החוקה הפלסטינית כוללת את סעיף 5 שקובע: "האיסלאם הוא דת המדינה"; ואת סעיף 7: "עקרונות השריעה האיסלאמית הם המקור לחקיקה".

אחת הבעיות של דורשי השלום בתוכנו, וזה כולל אנשים רציניים ומעמיקים שרוצים בטובת ישראל, היא שמשהו קורה להם כאשר הם עוסקים בשלום. השלום הפך לדת. לאובססיה. האמונה היוקדת גורמת להם לעיוורון. הזיות הופכות לעובדות. כך אצל נוער הגבעות. כך אצל אנשי השלום הלהוטים. אבו-מאזן הוא רודף שלום, עריקאת הצביע כנראה לקדימה, ומרואן ברגותי הוא בכלל אסיר ציון שישב בכלא עם נתן שרנסקי.

השלום חשוב. הפרמטרים של קלינטון, ואפילו של אולמרט בהמשך ראויים לאימוץ. ככל שנקדים, כך ייטב לנו. ככל שנקדים, כך נמנע את אסון המדינה הדו-לאומית. אבל הרצון הזה בשלום לא אמור לגרום לנו לשיתוק מוחין. עיניים לאולמרט, ולא רק לו, והוא מסרב לקרוא. אוזניים לו והוא מסרב לשמוע. הגיע הזמן שנכבד את הפלסטינים. הגיע הזמן שנקשיב להם, גם אם הצלילים צורמים, ולא נהפוך אותם לצלילים ערביים. הזיות ואשליות, כמו אלה שמפיץ אולמרט בחשוב שבעיתוני העולם, לא יקרבו את השלום. להפך. הן רק מרחיקות אותו.