מסמך מצמרר: כך מותקפת מורה בישראל
"הוא בעט בי והחברים שלו צעקו מוות למורה", כך נראית עדותה של מורה לתלמידי כיתה ז' שהותקפה וכעת מסעירה את מערכת החינוך
"מול עיניי ראיתי שני גושים של ילדים: ליד הקיר החיצוני ילד מתנשף, מפוחד ובוכה - תלמיד שלי, ובצד שמאל ילד שדוחף וצועק על אחת המורות. ניגשתי לעזור לה. הילד לא נרגע, והילדים שהיו מסביבו אף עודדו אותו. כשראיתי שהילד השני ממש בסכנה, הערכתי שהילד התוקף יירגע אם נוציא את השני מהמשוואה. ביקשתי מהמורה לקחת את הילד למורה אחרת, שם הוא יהיה בטוח, וכמובן לקרוא לעזרה דחופה. ברגע זה הילד התוקף דחף את שתינו, והתקדם לכיוון הילד המותקף. תפסתי אותו בזרועי והחזקתי אותו מאחור, בזמן שהמורה ההיא הוציאה את המותקף מהכיתה.
"נשארתי לבדי בכיתה עם ילד חסר רסן שבועט, מקלל, נוגח בי עם ראשו בבטני כדי לרמוס ולהדוף אותי. הוא נתן לי מכה בראש, בעט ברגליי, איים לרצוח אותי, קרא לי 'בת זונה' והכה אותי בכל חלקי גופי. בכיתה הייתה קבוצה גדולה של תלמידים אחרים שנהנו וניצלו את המצב. להערכתי, יותר מעשרה מהם הריעו לו, עודדו אותו, שרו ומחאו כפיים. תלמיד אחד הגדיל לעשות, ניצל את העובדה שהייתי בגבי אליו ונתן לי מכה חדה וחזקה בגב.
"ברגע זה לא הייתי בטוחה אם סכין ננעץ בגבי או בלבי. התשובה לא איחרה להגיע, משום שבשלב מסוים הילדים התחילו לשיר 'מוות למורה'. התרכזתי בכל כוחי וניסיתי לא להתייחס למה שקורה סביבי כדי שכוחותיי לא יעזבו אותי, ולא אראה סימני שבירה מול הילד וקבוצת הבריונים צמאת הדם שהתקהלו סביבי. כל אותה עת התפללתי שמישהו יבוא".
"בזווית עיני ראיתי שתי תלמידות שלי שנשתלו ברצפה מבועתות מפחד. בנוכחותן שם ניסו לשמור עליי, אף שלא יכלו. סוף כל סוף באה ילדה אחרת ושאלה: 'לקרוא לאמא שלי?'. עניתי: 'כן, מהר!'. המורה נכנסה, ואחרי זה עוד מורה.
"עשר דקות, ואולי נצח, עמדתי מול הילד הזה וניסיתי לעצור את ההתקפה, בתחושה שאני מתמודדת גם עם חבריו הבריונים. אציין למען ההגינות, שהיה ילד אחד בלבד שניגש לילד התוקף וניסה לדבר על לבו אך נענה בבעיטה. כל שאר הילדים נהנו והסיתו. אחת המורות הגיעה וקבלת הפנים הייתה זריקת כיסאות ושולחנות. בסופו של דבר, הגיע הסייר ולקח את הילד התוקף. אני לא יודעת מה חמור יותר. הילד, או קבוצת הילדים המעודדים.
"כשהאירוע הסתיים, לכאורה, פעלתי כאוטומט. דאגתי לילדים שחיכו לי למטה. פניהם היו מפוחדות. הם שאלו: 'את בסדר, אפשר לעזור לך?' הסתכלתי לתוך עיניהם והרגשתי שהגעתי למקום מבטחים. אלה היו הפנים שהזכירו לי למה אני באה מחויכת לעבודה כל יום, ובאיזו שליחות אני נמצאת כעת. עניתי: 'עכשיו כשאני רואה אתכם, מילאתם אותי בכוח להמשיך', ועוד כמה מילים כדי
"את הכאב הפיזי התחלתי להרגיש זמן מה לאחר מכן. הגוף כנראה מצליח לטשטש ולהגן על עצמו מפני הכאב. לפחות לזמן מה. עד הערב הייתי בבית החולים, בבדיקות בחדר מיון. תודה לאל, רק מכות יבשות והתכווצות שרירים חזקה. הכאבים נמשכו כל סוף השבוע, ועדיין התנועה שלי מוגבלת. קשה יותר מזה היה המעמד במשטרה, שבו נאלצתי למסור את שם בית הספר שבו התרחשה התקרית. לא הצלחתי להוציא את שם התיכון מפי. רק כשהחוקר הזכיר לי שהיה תלמיד שלי בכיתה ז', שחררתי איכשהו את השם. כי אתם מבינים, חברים יקרים, הלב, מסרב להאמין.
"הבלבול והתסכול גברו בערב, כשציפיתי לתגובה חריפה ומגבה מצד המורים, ההנהלה, כן - מהמשפחה שלי בבית הספר - ומה שהבנתי הוא 'שאי אפשר כעת' ויש תרגיל ארצי, אילוצים של הסעות ועוד כהנה וכהנה תשובות הגיוניות לחלוטין, שבסיטואציה אחרת אולי אפילו הייתי מסוגלת להבין אותן. אבל באותו הרגע, הן פשוט העצימו את תחושת הנטישה והבגידה שחשתי. כנראה שלכל תחתית יש מדרגת תחתית נוספת. אנחנו אלה שמחליטים מתי לעצור".
"סוף השבוע היה כואב, מציק ובעיקר מלווה בתחושות מועקה ובלבול. הרי זה הבית שלי. זו הבאר שממנה אני שותה וממנה אני שואבת כדי שאוכל להשקות את תלמידיי, בני טיפוחיי, כל כך הרבה שנים. כיצד זה אוכל לומר דברים קשים כאלה בלי לפגוע במסד של הבית הזה. אני לא אומרת את הדברים מתוך רצון לנזוף או להטיל דופי. אני מדברת מאהבה וכאב. מרצון לזעוק: עד כאן.
"כי לאן נמשיך מכאן הלאה? האם המקרה הזה יישאר המקרה שלי? האם המקרה של שתי המורות האחרות שהותקפו יישאר המקרה שלהן? האם הילד שהוכה מכות רצח ושכב בבית החולים שלושה ימים יהיה רק המקרה שלו? יכול להיות שאנחנו מסרבים להאמין לכתובת על הקיר? לאן הגענו? 'מוות למורה', הם קראו, 'מוות למורה!' למה אנחנו מחכים, למודעת אבל?
"עצוב לי מאוד היום. עצוב לי עוד יותר שלא נחרדתי עד עומק נשמתי כבר לפני חודש, ואולי עוד קודם לכן. כנראה שהדברים לא ממש חלחלו. נראה לי שהזעזוע ותחושת הסכנה שחשתי נועדו להעיר אותי, להעיר אותנו, ולכן אני ניצבת כאן מולכם, ולראשונה בחיי מתמודדת עם המעמד הקשה שלא ביקשתי לעצמי.
"בל נדמה בנפשנו להימלט אל מחוזות מבחני הבגרות ושגרת היום. בל נדמה בנפשנו שהסכנה תחלוף מעצמה, שזהו דבר חד פעמי, או לחילופין שגזרת האלימות היא גזרת הדור ונחלת הכלל בימים אלה. אם לא ננקוט היום צעדים משמעותיים, אם לא נדבר היום, מחר ובכל זמן - שפה אחידה, ברורה, מגבה ומתמידה אשר מציבה בראש סדר העדיפויות, ומתוך מחויבות מוחלטת של כולנו - לא נוכל להביט לעצמנו במראה ולומר שבאמת עשינו הכל".
סיפורה של המורה שהותקפה, כפי שהוא מובא כאן, הצליח לעורר סערה חסרת תקדים בקרב מורים ואנשי חינוך. לפני כחודש הותקפה המורה על ידי תלמידיה באחד התיכונים המובילים בחינוך ההתיישבותי, ומאז היא יושבת בבית, מתאוששת פיזית ונפשית מהאירוע. מתוך סערת הרגשות היא כתבה מכתב לחבריה. אלה התרגשו מהקריאה להצלת מערכת החינוך, העבירו את המכתב באינטרנט. מאז הוא עובר בין רשימות תפוצה, פורומים של מורים ואתרים שונים, ומעורר תגובות ודיונים סוערים.
חבריה של המורה מספרים כי היא עשויה לחזור היום לעבודה, אך רק לשעות ספורות, לקראת הבגרויות. "הבנו מיד שזה לא עניין נקודתי", סיפרה מורה שעובדת עימה. "זאת כתובת שצועקת מהקיר. אנשים רואים את הדמות של ליטל מעתוק ב'ארץ נהדרת' וצוחקים, אבל זאת המציאות".
מהמינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך נמסר: "מדובר באירוע חמור מאוד, שטופל בנחישות על ידי הנהלת בית הספר. המועצה הפדגוגית של בית הספר החליטה להרחיק לצמיתות מבית הספר את שני התלמידים המעורבים באירוע האלים. התלמיד שקרא את קריאות הגנאי הושעה לחמישה ימים וקיבל אזהרה לפני הרחקה. במקביל, קיימו מחנכי כל הכיתות בבית הספר שיעור חינוך מיוחד בנושא והורי כל תלמידי בית הספר קיבלו הודעה בכתב על המקרה.
"הנהלת בית הספר עומדת בקשר יומיומי עם המורה שנפגעה, וצוות ההוראה מגיע לבקרה לעתים קרובות. מנהל בית הספר שוחח עמה כמה פעמים והגיע לבקרה בביתה כדי לעמוד מקרוב על מצבה. הנהלת בית הספר העניקה למורה גיבוי מוחלט והציעה לה סיוע ככל שיידרש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם