זיכרונות השבי של ד"ר דוד סנש מסרבים להרפות
37 שנים לאחר ששב מהשבי המצרי, הוא עדיין מסרב להתנתק. מהזיכרונות האיומים במתקן החקירה בזכרון יעקב. מהתחושה שהוא ממשיך לחיות על זמן שאול. מהכאב שגורמת הסדרה "חטופים". מהצל שהטילה על חייו הדודה חנה סנש. והמחשבה הבלתי נסבלת שבניגוד אליו, יכול להיות שגלעד שליט לא יחזור
לא רק האודיסאה של גלעד שליט. גם הדיון על "חטופים" והפלאשבק אל שביים של יוסקה גרוף ונסים סאלם החזירו אותי אל ד"ר סנש, בן 55. נפגשנו לראשונה במלאת שלושים שנה למלחמת יום כיפור.
במלחמה ההיא נפל סנש בשבי המצרים בתעלה. זה היה כשלושים שנה אחרי שדודתו, חנה סנש, נפלה בשבי הנאצים בהונגריה והוצאה להורג. סנש חזר הביתה כעבור ארבעים יום של תופת בקהיר. ואלה בפירוש לא היו רק ארבעים יום. "הארבעים היו לארבעים רק אחרי שהשתחררתי", הוא אומר. "יום לפני, חשבתי שזה יכול להימשך גם מאה שנה".
בחלוף השנים היה לשותף בעמותת פדויי השבי "ערים בלילה", לחבר בוועד הציבורי נגד עינויים, למרצה אוניברסיטאי שתומך בסירוב לשרת בשטחים, אבל בעיקר לפסיכולוג, אולי בעל כורחו. זאת הייתה דרכו לרכך רגשות אשמה ולומר לעצמו מה שהוא נוהג לומר למטופל שמתלבט אם היה בסדר עם ילדיו: "עשית את הכי טוב ממה שחשבת אז".
מה נשאר מאז? כמעט ארבעים שנה חלפו, והלבה קפאה. הפעילות הססמית נרגעה, מאפשרת הצצה אל טופוגרפיה נפשית מעודכנת. החרדות והחששות התמרקו מתג זמניותם, והם כאן כדי להישאר. השיבה הביתה, כך התברר, נשארה סדוקה משהו, שומרת בקנאות על אי סופיותה. "נכון שחזרתי כמו גיבור למשפחה, לשכונה", יאמר לי סנש. "אבל לא לגמרי חזרתי".
לאחר שבע שנים מצאתי אותו מוטרד (שטחים, ירושלים, ליברמן), אך לא מריר. איש שביקורתו התחדדה, שפיתח רעב כמעט אובססיבי להוגנות, לצדק לכל. "צדק מאחה" קוראים לעבודה שעשה על האינדיאנים בקנדה.
כל סכסוך, גורסים האינדיאנים, אינו עניין לפרקליט הצדדים, אלא לקהילה כולה. היא שמקימה צוות אד הוק לגישור. הפוגע לוקח אחריות, תוך כדי מגע עם הנפגע, תוך כדי פעולות שמבקשות סליחה.
אתה שואל את עצמך אם אפשר ליישם משהו מזה בפרשת שליט? אולי לאחר כישלון הלשעברים מהמוסד, כדאי לפנות דרך
ההבנה של אילנה, בת 53, שקטה ומאופקת. נוגעת באזמל ננו-טכנולוגי בפסיכולוג שלה. הולכת "על בהונות", כשם הרומן שהיא כותבת לאחר "חלונות כפולים" ו"מתוך הגוף".
קצת אנכרוניסטי לדבר על תמיכה. אימוץ גורל, בניית פרספקטיבה, מתארים ביתר דיוק את יחסי הזוג. זהו בית טעון שאין בו סוד. ממוססים את המשקעים שלא יהיו לסלעי נגף. מדברים הרבה כשהבן עמר, בן 25 והבת עודי, בת 21, שותפים.
שהות של שבע שנים בקנדה קירבה בין דודי לאילנה. גם בגלל המארג החברתי הסובב. "כישראלים, לא היינו שייכים לקהילה היהודית, וחווינו תחושת זרות ואי-נוחות שנטבעת בך", הוא מסביר לי. אבל ייתכן ששנים קודם נבטה אי הנוחות.
בית הוריו בנווה שאנן בחיפה היה אפוף הרואיקה מעיקה. חנה סנש הייתה אחות אביו גיורא, והמשפחה נשאה ברטט את שובל גלי מתו של המיתוס. "אלה היו קודם כל חיים בצל וגם חיים לאור", הוא נזכר. כשהיה אומר בבית הספר: "קוראים לי דוד סנש", היה שומע דריכות מהדהדת.
אבל הדודה הגיבורה גרמה לו לחשוב הרבה על הציונות, על הישראליות שבנתה במו ידיה. כדמות מודרכת מתוך עצמה התפענחה בעיניו. כשהייתה בהונגריה, לא חשבה ככל היהודים. כשהייתה בקיבוץ, לא חשבה ככל הקיבוצניקים, כשהייתה במשלחת הצנחנים לא חשבה ככל הצנחנים. "פשוט אדם מואר, עם עוצמות רגשיות אדירות".
כילד, אפשר לאהוב מישהו כזה?
"קשה מאד. ההערצה יוצרת מרחק".
ההזדהות המוחלטת עם מורשתה של חנה סנש פיתחה מודעות ציונית חזקה. "המשמעות הייתה ששווה להשקיע פה, גם במונחים של הקרבה ושליחות, של חיים ושל מוות".
נובמבר 1972. דודי סנש חושב צנחנים, אבל נותן לשיריון לסחוף אותו. למעשה, די נוח לו להיבלע בגייסות ההמוניים. המסלול עובר דרך חרמש, מחנה נתן וכמובן סיני, שמבטיח הרפתקה ("השיר על ארץ סיני הוא שיר המסע הגדול במדבר").
את המסע אל הדיונות עושה דודי סנש באוטובוס. כמו כולם. עוצרים באשקלון, מפהקים בעזה ומשם רק חול וחול. אתה נרדם, אתה מתעורר, אתה מביט, אתה נרדם שוב. אחרי חנייה בעיר הצבא רפידים, נעה הפלוגה הלאה. ככל שהתקרב לתעלה, הרגיש שהוא משאיר את צה"ל מאחור. בסוף עוצרים בתעוז ושמו "לוויזיה". סנש בודק את המבנה, את השממה, לוקח אוויר ומשחרר: "מתאים לי".
השירות בתעלה היה בועתי ומנותק. עם טלוויזיה שקולטת בעיקר שלג שחור-לבן, עם רדיו שמשדר בעיקר גלי צה"ל. כל בוקר ייצר חיים אינטנסיביים. סיורים. משמרות. שום פסקי זמן בשביל פאן. מזוודים נגמ"ש, מגיעים לקו המים, הופכים מיד למעוז נייד ומכאן והלאה - נירוונה מטמטמת. "היית מסובב את הראש שמאלה וימינה, ולא ראית כלום". אבל הכלום היה מאוד סינתטי, שטוח, קווים ישרים. לא ההרים המחורצים של סיני. אחרי שלושה חודשים אין לך ברירה אלא לתפקד כאוטומט בארץ מתה.
בבוקר הכיפור ההוא החליף תורנות מטבח כדי לצאת עם חבר לסיור. באוויר ניסר איזה מתח חגיגי, אך הם לא שמו לב. כמו תמיד באו אל המים, עצרו, נפרשו ומיד התמסרו לשיזוף, לשש-בש ולשלפוחית. באחת בצהרים, מסוחרר משיממון ישימוני, שם סנש משקפת על העיניים. "פתאום אני רואה עליי, ממרחק אפס, תותח בלי רשת הסוואה", הוא נזכר. "זה היה הלם. זה היה כמו בסרטים, כשלוע האקדח מוצמד אל רקת השריף".
חצי שעה למלחמה, מתקבלת הפקודה לחזור לטלוויזיה. בקושי מספיקים לנוע, וכבר פוקדים עליהם לחבור לאחד המעוזים. "ואז הכל התחיל לבעור. כל הקו במכה אחת, כמו תזמורת". המדבר נשטף מצרים תזזיתיים והם כלואים בחשכת המעוז. בערב האחרון ברור שהכל סוגר עליהם. שמחר תורם. אוספים אותם לדיבורים אחרונים. לא מתקבלת החלטת מפקד ללכת לשבי, אבל ברור שזה מה שהולך לקרות.
עם ערפל ראשון של הבוקר, הם שומעים את הטנקים עולים עליהם. קולות גרוניים שצורחים ערבית ("זה היה ייאוש טוטאלי. אתה מרגיש כמו בבונקר בגטו"). רימוני עשן נזרקים פנימה, המפקדים שואגים: "רק לנשום, רק לנשום", וכולם נפלטים החוצה.
השעה היא משהו כמו שמונה בבוקר, וסנש פוגש אור עז ומצרים משתוללים. קרקס שלם של התרגשות עצומה. לא רק הישראלים, גם המצרים מפוחדים. מנתרים כילדים, חושדים שצה"ל הערמומי שוב עושה להם תרגיל. "התודעה עדיין לא קולטת שאתה בשבי, אבל אתה מרגיש כאילו אין לך גוף. כאילו שאתה ישות מרחפת".
על מה אתה חושב ברגעים האלה?
"מה ההורים שלי היו אומרים לו ראו אותי במצב הזה. מה המחנכת שלי ברכה אורגד הייתה אומרת".
מתוך ההלם עוד מצליח סנש לומר לחבר שלידו: "תסתכל עלינו, תראה לאיזה מצב הגענו". על ההתחלה שוברים לו את המשקפיים. קושרים את החיילים אלה לאלה. ידיים ועיניים. כשאחד זז, כואב לכולם. מחייל הוא הופך ליצור שמנסה לשרוד, למהות נזילה שמנסה לזרום את הרגע.
"אתה מאד אינטנסיבי. חושים מאוד מחודדים. אם אתה לא רואה, אתה שומע. אם אתה לא מבין, אתה מנסה להבין. מאיזה כיוון נשמע הקול? מה זה אומר לגביי? מאיפה הצעקה? האם מישהו קיבל מכה? האם זה מתקרב אליי? מים, יש סיכוי לקבל מים?".
נוסעים לקהיר. נסיעה אינסופית. כל עצירה רעה. בכל חנייה נוחתות המכות, הדחיפות, היריקות. מישהו צועק בערבית, וגומרים עליו במהלומות. למי שנראה שחום, מתאכזרים במיוחד. אלה הרי הבוגדים שיצאו ממדינה ערבית והחליפו צד. "אבל בכל השנאה הזאת היה גם משהו מנחם", הוא מבהיר. "כי זאת הייתה רק שנאה. באותה מידה יכלו גם לאהוב. אלה לא היו עינויים מתוך אידאולוגיה כמו אצל הנאצים שעינו את חנה".
כשמענים אותך, אתה חושב עליה?
"כן. הסיפור שלה היה מאד חי בראש".
עברה בך מחשבה כמו: "אסור לי להישבר כי גם היא לא נשברה"?
"היה אסור להישבר ולספר סודות, והיה אסור להישבר ולאבד את שפיות הדעת. אלה היו שני הצירים הנפשיים שלי. הבנתי שאחד קשור באחר. ככל שאחזיק יותר - אסבול יותר. כמו שגם היא סבלה. אבל זה לא הגיע לכדי מבחן כזה, כי החקירות שלהם היו מאד לא מקצועיות".
איזה עינויים עברת?
"לא עינו אותי בזרמי חשמל, לא פגעו מינית, לא הצמידו אקדח לרקה. בעיקר מכות קשות. מקסימום אתה מאבד את ההכרה. מכה בעורף ואתה מתערפל".הכי חזק חטף כשלא ידע להשיב מי החליף את המג"ד שלו שאול שליו, שנהרג במלחמה. קראו לו: "יהודי שקרן", אמרו לו שיגיד שהוא כלב. "זה ריגש אותם באיזה אופן, ולי לא היה אכפת להגיד שאני כלב. אני אוהב כלבים".
איך בכל זאת אתה שומר על ליבת השפיות?
"אתה מתחיל לעשות לעצמך שיחות טיפוליות. "פה היית על הכיפאק דודי", "פה תיזהר דודי", "פה זה מסוכן דודי". הבנתי שכל עוד אני משוחח עם עצמי, סימן שיש דייר בבית. אם אפסיק - סימן שהם פלשו לי למחשבות, שאני מאבד את זה, שזה הסוף".
הסוף הגיע כעבור ארבעים יום. קירח, משופם, נטול משקפיים, שב דודי סנש הביתה. כשנכנס אמרה לו אמו: "בוא, שב, עוד מעט יגיע דודי". כשהחיבוקים מתרופפים והדמעות מתייבשות, לומד סנש כי קהיר הייתה משוכת חקירה ראשונה. אחריה המתינו חקירת המודיעין במתקן בזכרון יעקב וועדת רופאי הביטוח הלאומי.
איזו מהשלוש הייתה לך הכי קשה?
"אני מנחש שזאת בזכרון. מהחקירה במצרים אני זוכר את הקטעים הקשים, אבל בזכרון יעקב היה יותר קשה, כי אני לא זוכר כלום".
אולי כי לא היה מה לזכור?
"אני יכול רק לחשוב שהיה שם משהו לא טוב, משהו שהנפש שלי מעדיפה לא לזכור. ברור לי שאף אחד לא הפעיל שם כוח פיזי, אבל רגשית זה היה קשה יותר".
ייתכן שייסרו אותך במילים כמו: "רבאק, איך יכולת לגלות כזה דבר?".
"יכול להיות. ואם מישהו היה אומר לי כזה דבר - עדיין לא הייתי זוכר אותו".
ועדיין קשה לי להבין איך זכרון יותר בעייתית מקהיר, הרי שם היית נתון בסכנת חיים.
"מחקירה של הגרמנים אני מצפה לדבר אחד, מחקירה של המצרים אני מצפה לדבר אחר, אבל מחקירה של היהודים אני מצפה למשהו שונה. וכנראה שזה לא היה בהתאם לציפיות, וזה בלבל וערער".
שבויים אחרים, הוא קובע, טענו שחקירת הפסיכיאטרים היא שהייתה להם קשה מחקירות המצרים או הסורים.
בגלל שפה היו צריכים להציג לראווה את מסכנותם כדי לקבל זכויות?
"נכון ויותר מזה. ועדה חייבת לראות את הסבל בעיניים שלה. היא צריכה לראות את הבן אדם סובל".
נשמע פרדוקסלי. הרי זאת לא ועדה שבאה להכאיב.
"ה שאני אומר: 'אני פגוע, אני מוגבל, אני נכה', יכול להיות שלא אשכנע אותך, ואתה, כוועדה, תגרום לי לצעוק מכאב. כשאומר: 'כואבת לי היד', אתה, בתור ועדה, תזיז לי את היד, שתכאב. עד שתהיה בטוח שבאמת כואב לי. דברים בלתי נסבלים".
כשהבירוקרטיה גומרת לכנס את עברו לכדי תיק נשכח, הוא עולה לאוניברסיטה העברית. במעונות שבגבעת רם מפגישים אותו חברים עם אילנה וייזר. הוא סטודנט לפסיכולוגיה, היא לספרות אנגלית ותולדות התאטרון. כשהיא מבשרת בבית שיש לה חבר, אמא מבקשת לדעת את שם משפחתו, וצוהלת. "נהדר, הונגרי גם כן".
אילנה היא בת יחידה. הוריה ניצולי שואה "כבדים", כהגדרתה . אמא שרדה את ברגן-בלזן, ודיברה ללא הפוגה. אבא שרד מחנה עבודה, ושתק ללא הפוגה. בן 59 מת משברון לב. כשהיא פוגשת את דודי היא נזכרת שקרובים מנווה שאנן, שכונת נעוריו, סיפרו במלחמה שהבן של סנש נפל בשבי, וכל השכנים מדברים. אבל עם החבר החדש שלה, השבי כמעט לא מדובר. "ודודי הוא איש שמדבר הרבה"
איך זה שלא דיברתם?
סנש: "אני חושב שחיינו מציאות שונה, של תנועה קדימה. הלימודים שלי, ההיכרות עם אילנה. הכל סחף לכיוונים אחרים".
הכחשה?
"לא יודע אם הכחשה, אבל בפירוש רצון לשים משהו בצד וללכת הלאה".
את כל סיפורי התופת היא שומעת בפירוט כשחברה הולנדית באה לבקר, ומבקשת שיספר. הוא מדבר שעות. פותח את הנפש. בלי להצליח לסדוק את השריון הרומנטי שבו עטפה את פרשת שביו. "בניגוד למה שהוא הרגיש, אני חשבתי שהוא גיבור ישראל שלי", מחייכת אילנה.
מה זאת אומרת? מבחינתך גיבור ישראל זה מישהו שלמרות העינויים לא מסגיר סודות?
"השתדלתי לא לשמוע על העינויים. לא יכולתי. פשוט בניתי לי תמונה רומנטית של גיבור ישראל שנופל בשבי, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים".
גיבור שנשבה וחזר שפוי?
"חזר שפוי. גיבור שבהחלט יצא מעולה יחסית למה שרואים סביב".
ב-1979, לאחר שנת חברות, הם מתחתנים. היא צועדת לחופה ללא חשש. "אני ממשפחת שואה, הרגשתי שסיפור השבי קטן עליי. לא הייתה לי שום מודעות למשקעי השבי שיתבררו רק עם השנים".
הם ממריאים לירח דבש באוסטריה ושם, באבחה מקרית אחת, היא תופסת בפעם הראשונה את כובד מורא השבי. "יצאנו לטייל בשדה בלי לאכול ארוחת בוקר ובלי לשתות כלום. כשדודי תפס שאנחנו בלי מים, נכנס לאמוק. התחיל להגיד: "אני לא יכול בלי מים". היינו צריכים לחזור מיד לעיר". שנתיים אחר כך יוצא הזוג הצעיר לקנדה להשלמת לימודיו של סנש. עושים שבע שנים בקלגארי ועוד שנה באזור קליבלנד, לצורכי פוסט דוקטורט.
בשובם לארץ הם מוצאים שיח חדש בעניין השבויים. הישראלים שוב לא מתייחסים רק לזווית ההרואית של השבי. יותר ויותר מעזים לדון בשאלת המחיר. בין מעוררי השיח שלושה גורמים: עסקת ג'יבריל שמתרחשת ארבע שנים קודם, סרטו של פדוי השבי יואב בן-דוד "ערים בלילה" והמחקר של זהבה סולומון ויובל נריה על השבויים.
סנש, כבר דוקטור, משתתף במחקרים גם כפסיכולוג וגם כפדוי שבי. הקונטקסט המדעי שבו הוא עסוק יוצר לגיטימציה לחבר בין הטראומה ההיא לדברים שקורים לו בבית.
"אם פעם הייתי אומרת שדודי אוהב לחפש מפתחות, היום אני יודעת למה", מספרת אילנה. ייתכן שהוא עצמו מבין עמוק יותר מה עובר עליו. "במסעדות אני תמיד יושב עם הגב לקיר ועם הפנים לקהל. חשוב לי להיות בשליטה, לדעת את הכיוונים, לדעת איפה אני נמצא. גם בבית הכל חייב לדפוק. שהחשבונות יהיו בסדר, שסדר היום שלי מאורגן. זה נותן איזו אשליית ביטחון".
הפריע לך שאתמול לא הצלחנו להחליט איפה ומתי להיפגש?
"לא כל כך. הפריע לי יותר שלא היה לי ברור מה מוקד השיחה. זה קצת הדריך את מנוחתי או בשפה פשוטה: עצבן אותי".
באותו טלפון אמרתי שאתה נשמע עסוק מאוד. ענית שאתה לא במיוחד מאושר מזה.
"העניין הזה עולה בשיחות שלנו, השבויים. אתה מרגיש שאתה צריך להיות 'סופר' מתפקד.
מה זה אומר "סופר" מתפקד?
"זה אומר שאתה עסוק במאה דברים, שאתה רוצה להיות הישגי, שחשוב לך להגיע מבחינה מקצועית הכי רחוק שאפשר ולא לנוח, לא לנוח".
אילנה: "אין מנוחה".
יש עד היום דברים שדודי אומר או עושה ולך עובר בראש: "הנה, זה משם"?
"לא הרבה אבל אלה שישנם חזקים מאוד. הילדים כבר יודעים: 'אבא צריך שהדברים יהיו ברורים'. למזלו הוא ישן טוב. יש הרבה שלא".
הפעלת איזה מנגנון פנימי כדי לישון טוב בלילה?
"אני ישן רק ארבע שעות בלילה, והולך למיטה מותש. עובד כל הזמן. אפילו לא עבודה פרודוקטיבית אלא נושאים שמעסיקים אותי. כאילו חבל לי על הזמן. תחושה שאין די זמן. שחייבים לעשות במקביל כמה דברים".
תולדה של הזמן האבוד שם?
"כן. אבל לא תחושה של 'קבע דפוק', אלא תחושה שהחיים נגמרו, והנה קיבלת 'סקנד ראן'. זה כאילו אתה מחויב לדין וחשבון. לא סתם זכית בחיים מחדש. חזרת למשחק? אז שחק ברצינות. אל תבזבז את הזמן. עשה אתו משהו משמעותי.
וזה רובץ עליך.
"זה דבר שלא מרפה: להספיק, להיות שם. זה סוג של אינטנסיביות שאתה משלם עליה, וזה לא בריא. צריך לדעת גם לעצור".
אילנה: "או לזרום".
סנש: "במובנים מסוימים, זאת התנהלות של איים בזרם. בתוך המקצוע שלי, אני מייצר קפסולות של 50 דקות. אלה הפגישות הטיפוליות שבהן אני במיקוד ובקשב. סביבן זורמים שאר חיי".
אתה בטח שואל את עצמך: "איזה אדם הייתי ללא השבי".
"אם הייתי מעדיף את חיי ללא השבי? אני לא בטוח".
באמת?
"ברגע שאתה עובר איזו חוויה היא שלך. אתה אומר לעצמך: 'כבר עברתי את זה, שילמתי את המחיר, אני עדיין משלם את המחיר, אבל אני לא יודע איזה מחיר הייתי משלם ללא החוויה הזאת'. לא חושב שהחיים היו טובים יותר".
לא?
"היו סביבי חוויות מאד עוצמתיות. המשפחה של אילנה. המשפחה שלי. ואז נכנסת החוויה הפרטית שלי ומקבלת פתאום מרכזיות".
כאילו תרמת אינפוט מיתולוגי משלך למאגר המשפחתי?
"אני די מכיר את התחושה של לחיות בצל. סבתא שלי, קטרינה סנש, הייתה אישיות מאוד מוארת וחיה בצל בעלה, הסופר והמחזאי בלה סנש ובצל בתה הגיבורה חנה. אבי, גיורא, חי בצל שהטילה עליו חנה".
ועם השבי גם אתה קיבלת צל משלך, צל שאתה מטיל.
"הצל שלי כאילו מוטל על צל אחר, יש לו המקום שלו והוא ממשיך את הרצון שלי עוד לפני השבי, בגיל ההתבגרות, כשחיפשתי את הנתיב שלי, את הזהות שלי".
אז השבי בעצם נתן לך את זהותך הייחודית?
?כששם משפחה כזה רובץ עליך, גיבוש הזהות העצמית הוא משימת חיים. זה נמשך גם עכשיו. כל פעם שאני פוגש מישהו ששומע את השם 'סנש', מופעלת אצלו תגובה פיזית שאני לא רוצה לעמוד מולה. אני לא בתפקיד מערכתי. אני רוצה להיות איתו בקשר בתור 'דוד' לא בתור 'סנש'".
אבל אנשים באים ממקום של הערצה, למה התגובה שלהם כל כך קשה לך?
"כי זה בא על חשבון תחושת העצמיות שלך. הרחוב הוא רחוב חנה סנש, ובית הספר הוא בית הספר חנה סנש ולאורחים מחו"ל מראים הצגה וסרט על חנה סנש. ואיפה אתה".
סבתך, דודתך, אביך - כולם ישבו בכלא. האם זה גרם לך לראות בשבי שלך גזרת גורל?
"יותר משזאת גזרת גורל, זה מעיד על הסביבות שבהן חיינו. כשהחברה מעוותת, דווקא השהות בכלא היא תעודת יושר. אני עקום או הרצפה עקומה? ואני אומר: הרצפה עקומה".
האם הכלא חידד את מסוגלותו להבחין בין טוב לרע, נתן פרופורציה לעניינים? בתחילת המלחמה ראה בבירור את חומת ההפרדה המזדקרת בין מחוזות החסד והרשע. עצם ההוויה החיילית הייתה מאוד משמעותית בעיניו. הרגיש שמסיני הוא שומר על נווה שאנן. ואז באחת הכל ניתק. פתאום חש שננטש למלחמת יחיד.
כשחזר, והמשפחה רטטה מאושר והשכונה צהלה ובית הספר חגג, הרגיש שאינו אותו אחד. שלא לגמרי חזר. פעם בשנה הפלוגה שלו מתכנסת. "וכל הזמן אני מנסה לחזור, מנסה לחזור ולא שלא מקבלים אותי באהבה ואני מאד פעיל שם בפגישות מחזור, אבל אני לא מרגיש לגמרי חוזר. בתחושה אני נמצא במקום מבודד".
תגדיר לי את החיץ.
"יש איזה חיץ שאני יכול לחוש. אני לא מרגיש פה אחד מכולם. אני מרגיש מהצד, ואני לא מדבר ברמה השיפוטית, שכאילו אני טוב יותר בגלל שעברתי משהו".
אילנה: "אתה פשוט לא אחד מהחבר'ה".
סנש: "נכון. ואני רוצה להיות אחד מהחבר'ה, כי גדלתי גם במושבה כנרת, וכולם שם רצו יחפים והייתה תנועת נוער והייתה פלוגה, ויש לי השתייכויות מאד חזקות לקולקטיב. אבל מבחינה רגשית, זה לא חוזר".
זה לא חוזר בגלל שמתחת ל"אהלן דודי", אתה מרגיש שמטילים בך איזה דופי?
"המקום שמטיל דופי זה מה שאני מטיל דופי".
אתה בעצמך.
"אני בעצמי והסביבה, עם כל החגיגות שאני מקבל באהבה, אולי לא במודע, משדרת את זה".
אילנה: "יותר ויותר. יש יותר לגיטימציה לומר: 'נכשלת', 'יצאת נפסד', 'אתה לא שייך', 'חינכנו אותך בדרך מסוימת ואכזבת אותנו. אכזבת קשות'".
עד כדי כך שתטיל דופי בעצמך? הרי באותו בוקר שבו הושלכו רימוני העשן למעוז לא הייתה כל אפשרות לפעול אחרת.
סנש: "לו יכולתי לענות לך על זה, הייתי עונה גם לעצמי".
אתה שואל את עצמך מה יכולתי לעשות אחרת?
"לא ברמה הצבאית. מניתוח מדוקדק של מפת קרב הפלוגה, היה ברור שאי אפשר היה לעשות אחרת. שהיינו פיונים מאד קטנים על לוח של טעות אחת גדולה".
למה שלא תחיה עם הטיעון הזה?
"כנראה שמשהו במבנה הנפשי יש לו פעולה לגמרי אוטונומית והוא לא לגמרי מציית להיגיון. אתה מדבר איתו בצורה הגיונית והוא עונה: 'אני שומע אותך, אקח את זה בחשבון, ובכל זאת...'".
ייתכן שהמערבולת הזאת בנפש השבוי היא שמקרינה על סביבתה. סנש מודע לכך שהשבויים יוצרים מצב של אי נחת. "מצב של חזרה מהשבי הוא מצב של חזרה מארץ המתים", הוא מגדיר. מיד יצוצו השאלות של שייכות לא-שייכות, אחריות לא-אחריות, גבורה מול פחדנות ("כל השאלות שפרשת גלעד שליט שבה והציפה").
קשה לו לזכור היכן תפסה אותו הידיעה על חטיפת גלעד שליט. "אבל ברגע ששמעתי, אמרתי לעצמי: 'הנה זה בא, זה היה חייב לקרות. רשלנות. לא שמרו. מין מל? חמת יום כיפור כזאת כשהפאשלה רשומה על הקיר'".
אבל במובנים אחרים ברור לו שאי אפשר להשוות בין שתי הפרשות. הוא נשבה לפני רון ארד שלא חזר, לפני נעדרי סולטן יעקוב שלא שבו. האם שליט יכול לגייס את האופטימיות שגייסו הוא וחבריו? אין לו ספק שהיום, לאחר שהכל מכירים את הטראומה של רון ארד, קשה יותר להאמין בשיבה הביתה. לו היה במקום שליט, לא היה מרשה לעצמו לקוות יותר מדי.
שני הסיפורים שונים גם מבחינת תנאי השבי. עצם שהותו בכלא, עם שבויים רבים אחרים, אפשרה לסנש מידה של אנונימיות. "לתא שלי היה נכנס כל פעם מישהו אחר להביא אוכל או להרביץ", הוא מספר. במקרה של שליט נשמרת איזו שגרה בינו ובין שוביו, שגרה שעלולה להניב יחסים מאד קשים. "אני מאמין שאלה יחסי תלות, יחסים שמעורבים בפחד, אבל קשה לי לדמיין מה קורה שם".
היית בקשר עם הוריו של גלעד שליט?
"באופן עקיף שלחתי מסרים, שאם יחשבו אי פעם שאני יכול לעזור...".
לא קיבלת תגובה.
"לא. ואני חושב שהעניין כבד עליהם בלאו הכי, ויש שם מספיק אנשים. הם לא חייבים... הם אנשים מאד פרטיים".
למרות החיבוקים שמורעפים על משפחת שליט, הוא מזהה גם אטימות. לפני כמה ימים התקשר אליו מישהו שידע על עברו, כדי לומר שלא היה משלם על שחרור שליט, "אבל יש לשלם מחירים, כי גם עבורנו שילמו".
בתחילת שנות התשעים שילמה משפחת סנש מחיר נוסף. במחזה "קסטנר" שכתב מוטי לרנר, נרמז שתחת עינויים, הסגירה חנה סנש את הצנחנים לנאצים. הסנשים עתרו לבג"ץ, שפסק כי למרות שקריות הטענה, למרות היותה מנותקת מכל בדל מציאות, יש לאפשר אותה בשם חופש הדיבור והיצירה. בסופו של דבר, מחקה רשות השידור את הקטע הכואב.
קרוב לוודאי שמכאן התנגדותו של דוד סנש לסדרה "חטופים". עד כדי כך שהוא מקפיד לא לראות אותה, ואפילו סירב להתראיין לתוכנית טלוויזיה שעסקה בה.
"מאז הסיפור עם מוטי לרנר יש לי סלידה מהאיזורים הלא ברורים של הדוקו-דרמה", אמר לי. "המחזאי בונה סיפור על משפט קסטנר, ולא אומר מה ה'דוקו' ומה ה'דרמה'. מה אמת היסטורית ומה דמיונו של היוצר. במובן הזה גם 'חטופים' פוצעת אנשים. מלבישים איזו עלילה, והצופים בבית שואלים את עצמם: 'זה הדוד שלי', 'זה אח שלי'. איזה קתרזיס זה מביא? איזה טוב זה עושה?".
אתה לא חושב שזה יכול להביא להזדהות עם עניין השבויים, להגביר את המודעות לסבל המשפחות?
"אני מוכן להסכים שזה משאיר את הנושא על סדר היום".
נעשינו חברה קהת חושים יותר?
"ללא ספק. לא מנקים את הפצעים של המלחמה הקודמת, וכבר מכינים את החוסן לקראת הבאה. כלום לא סגור. עוברים מטראומה לטראומה. אנשים מבחוץ לא מבינים את המתח. את הטונוס של השרירים שלנו".
לפני כמה זמן טייל עם חבר מקנדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. היה חם. מטאטאי הרחובות חפנו מים, התיזו על האספלט המהביל ונראו כמו הסוהרים משם. קול המואזין הזכיר את קול המואזין הקהירי שחדר לתאו. "הרגשתי שאני דרוך", הוא מספר. "שאלתי את הקנדי אם גם הוא מרגיש לחץ והתשובה הייתה: 'על מה אתה מדבר'".
ולמרות החרדה, הוא מתעקש לצעוד ברחובות העיר העתיקה. לאלץ את עצמו להרגיש שהשפה והריחות לא מעוררים כאב. טורקיה היא בפירוש מקום מרפא. "אני הולך לשם ומסתחרר. אומר לעצמי: 'לא יכול להיות. לא יכול להיות שאני מסתובב במקום הזה ולא קורה לי כלום'. פעמיים היה בסיני, אבל לקהיר עוד לא שב. "אני רוצה לעשות מסע רגשי כזה, לפגוש מישהו שהיה אז שם, לראות אנשים".
חוקרים שלך?
"חוקרים הם טיפוסים שאני לא אוהב. לא פה, לא שם".
עוד משהו שהוא לא אוהב זה גיוס דמות דודתו למטרות לאומניות, כהגדרתו. "ברור לי שלו בני משפחתי, סבתא, אבא, חנה, היו פותחים עיניים במקום שבו נעזבו, מיד היו עוצמים אותן מחדש".
לפעמים הוא מרחיק וחושב איפה הדברים שקורים כאן היום היו מתחברים עם המשך חייה של חנה. "ב-23 שנותיה היא הייתה בכאלה מקומות, שאתה מנסה להעריך איפה הייתה בגיל שלושים? בגיל ארבעים? בטוח שהייתה מעשירה אותנו בחשיבה שלה, ביצירתיות, באומץ הלב".
אלה התכונות הדומיננטיות שלה. מה שלך?
"אני חושב שהנושא של הוגנות מאד מדבר אליי. צריך לשחק את המשחק הכי 'פייר' שאפשר".
אתה איש שמח?
"לא תמיד. לפעמים אני מאד שמח, למרות שמציקים לי דברים שקורים כאן. לא מזמן שאלתי את בני עמר אם הוא אוהב את המדינה והתשובה הייתה: 'לא אוהב את המדינה, אבל אוהב את הארץ'".
ולמרות הכל, אתה איש אופטימי?
"אני קצת אידיוט כזה שעל אף הביקורתיות, מחזיק באיזו אופטימיות. באיזו הרגשה שיהיה יותר טוב. שבסוף יבוא השחרור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם