הפטריוט: סיפורו של אילן סביאטקובסקי
הילד שעלה בגיל 4, רצה לשכוח את הרוסיות, אהב את אייל גולן וקובי פרץ ונדרך כששמע ביקורת על המדינה, נהרג בעזה לפני שבוע
את הרגע ההוא של הנקישה בדלת. על הקיר, מאחורי שולחן עם עוגיות פסח עזובות, הדביקו את "אילנצ'יק". שיר שכתב הדוד ליאוניד לזכר אילן סביאטקובסקי שנהרג לפני שבוע בכיסופים: "למרות העלטה שהשתררה, אתה אצלנו בתוך הנשמה. . .". מתחת לשורות שבעה נרות. ביניהם מפוזרים רסיסי חייו, ציונים לדרך שארכה בקושי 21 שנה. "משתחררים", הספר של חטיבת הביניים מחזור י"ט ותמונות של אילן. מניף מדליה שעליה כתוב "הכי חכם" בטיול לאילת או עומד מחובק בין הדודה אלכסנדרה מאיטליה ובין אמו, ילנה.
"תדבר איתי, אבל קצר", מבקשת ילנה, "כל מילה פותחת הכל מחדש". היא אישה שפניה שקופות, חולצתה שחורה ומאמציה לארח פשוט מכמירים. לא מוותרת לי על קפה שחור, מוודאת באיזה גובה אני רוצה את המים, רצה לכניסה לומר לזוג: "תודה שבאתם". אבל אחר כך היא מתמוטטת אל הספה, משלבת זרועות עם אריק בכורה.
אילן היה בנם הצעיר של ילנה ופיוטר. נולד בטשקנט, אוזבקיסטן. כשהיה בן ארבע וחצי עלתה המשפחה לארץ. "קטנצ'יק, קטנצ'יק", אומרת אמו, "היה נראה כאילו נולד פה". אילן התנפל על העברית, הקפיד לא לדבר רוסית טובה. "היינו מדברים חצי חצי", נזכרת אמו.
האם כאן ראשית מסעו אל ההיטמעות המוחלטת? אל הישראליות הטוטאלית? ברבות השנים, היה נדרך כשהיה שומע ולו מילת ביקורת אחת על ישראל. "פטריוט של מדינה", מגדירה אולגה, חברת ילדות של ילנה. כדי להסיר ספק בקשר ליהדותו יספר לחבריו כי נימול מיד לאחר בואו לארץ. חברו הטוב מכולם הוא אחיו הבכור אריק. אוהבים לשחק יחד. "כדורגל גם בחוץ, גם בבית, פלייסטיישן במחשב, מה לא? ", אומר אריק ולוחץ את ידה של אמו.
כשהיה בכיתה ד' עברה המשפחה מחולון לראשון לציון. אילן התקבל לבית הספר יפה נוף ומצא חבר לכל החיים. "כשראיתי אותו נכנס מיד סימנתי לו שיישב לידי", נזכר בן חאיק.
למה דווקא הוא?
"היה לו משהו בעיניים שגרם לך לרצות להיות חבר שלו".
חום ?
"טוב לב. פשוט טוב לב".
אריק : "הוא היה אמיץ, בעל ביטחון, אפשר להגיד סוג של מנהיג. כזה שנותן מוטיבציה לכולם".
ילנה : "אופי קל, קל מאוד. עם כולם מסתדר. שכנים סיפרו לי עכשיו שאם היה רואה מישהי עם סלים במדרגות, לא נתן לה לעלות ולסחוב לבד".
ייתכן שזאת הייתה השמחה המידבקת, הקרינה המהפנטת שסחפה אליו את האנשים. "היה לו צחוק חזק", צוחק חאיק, "כזה שהיה מרעיד לו את כל הגוף ותוך כדי היה גם מצביע עליך".
גם ראשון לציון צוחקת
בן 16, עושה אילן עוד צעד אל הישראליות השורשית. זה קורה כשהסיפור של גולני נכנס לו לראש. זאת החלטה פרטית. כולה שלו. די מהר מבינה אמו שניגפה עוד לפני שהחלה להיאבק. "אמרתי לו:'יהיה לך מאוד קשה וזה מסוכן'. ניסיתי להסביר לו, ניסיתי להתחנן, אבל הוא לא רצה לשמוע.'הכל יהיה בסדר אמא', ' אני יודע הכל אמא', ' אל תדאגי אמא', ואני - הלב שלי נהיה כזה קטן, אבל החלטתי ללכת אחרי הלב שלו".
ביום הגיוס אמו היא שמלווה אותו. אילן מתחיל לחיות בחדווה את גולני שלו, אבל לא שוכח את אמא. שומר על קשר, מצלצל כל יום. "חברים מהפלוגה סיפרו לי שהם מדברים על החברות והוא על אמא", אומר אריק. "היה חוזר מהצבא ונותן לי אלף נשיקות", ילנה טומנת את פניה בכתפו של אריק, "תמיד מחבק אותי. מחבק ואומר מילים טובות, רק מילים טובות".
לפעמים היו יוצאים יחד, היה לוקח אותה למסעדות, מבטיח שאחרי שיחזור מהצבא ילך לעבוד עם אריק כדי שהיא ואבא יוכלו לעשות באמת חיים, "שתיסעו לחו"ל, שתנוחו קצת, אתם עובדים כל כך קשה". גם את אחיו השתדל לא לקפח. על הסף היה צועק אליו, "מה קורה יא אח? ", בא ונותן חיבוק גדול. אחר כך היה מתיישב ומספר להם על'גולני'. מצטט את החברים, מראה את כל הסרטונים שצילמו בפלוגה. "כשהיינו נפגשים עם החברים, הרגשנו שאנחנו כבר מכירים אותם", מחייך אריק.
הלחץ בצבא לא גורם לו להזניח את החברים מ"רישון". הם מזהים ישראליות שנאפתה כבר בתנור הצבאי. הרבה פעמים הוא מגיע עטוף בטי-שרט עם העץ של גולני. כחברים אחרים בפלוגה, הוא מתמכר לשיריו של שלמה ארצי. ייתכן שהשירות מחזק את מעמדו בקרב חבריו. מאפשר לו לגשר על כל ריב, לאחות כל קרע, להיות הפרויקטור בכל האירועים.
לפני שנה רוצה בן חאיק לרדת לאילת לרגל יום הולדתו, אך מגלה שאין לו פרטנרים. ואז מגיע אילן מהצבא, מארגן עוד שניים, בהתראה של רגע מתארגנת מונית שלוקחת אותם לתחנה המרכזית בתל אביב. בלי לדעת איפה יעברו את הלילה, הם עולים על האוטובוס לאילת.
כשהם מגיעים התחנה כבר עזובה, אבל איך שהוא מוצאים חדר. ואז מתחילים הצחוקים. הם תופסים את אילן, רק בבגד ים, עומד מול המראה ועושה שרירים. מדי פעם הוא מדביק למראה גם איזו נשיקה. השאגות מרעידות את הרי אילת, אך אילן אינו נבוך במיל. "אתם בסך הכל מקנאים שאני חתיך ואתם לא", הוא זורק להם.
חתיך כן או לא, חבריו קראו לו "אילן הרוסי". " והוא בכלל הזכיר ברזילאי", אומר בן חאיק, "ובטח לא חשבת שהוא רוסי". לאבחנה הזאת שותף גם חברו למחלקה אלכס. הם נפגשו בטירונות כשאלכס, יליד בלרוס, חיפש את הרוסים. "אבל כשהתחלתי לדבר איתו, הבנתי שהוא לא בכיוון. הוא היה מרוקאי כזה".
מה היה בו מרוקאי?
"אהב מוזיקה מזרחית, בעיקר את אייל גולן וקובי פרץ וגם היה בו משהו מזרחי באופי. חם מזג כזה. אף פעם לא יצא עם רוסיות".
הוא קיבל החלטה מודעת לשים בצד את החלק הרוסי שבו?
"החלטה שלו, אין לי ספק".
ובזה היה שונה ממך. . .
" כן. אני נשארתי עם שני הצדדים. בחר- תי לעצמי איזון כזה. הוא הלך על צד אחד. זה יותר הסתדר לו, יותר משך אותו, יותר הלהיב אותו".
על אף הפערים האלה נסרגת בין אלכס לאילן חברות אינטימית. הם ישנים מיטה ליד מיטה. כשכולם נרדמים, הם ממשיכים לדבר. כשנמאס מהדיבורים, הם מתחילים לצחוק. לפעמים זה על זה. "מין צחוק אישי כזה", מגדיר אלכס. "בעיקר הוא היה קורא לי בשמות גנאי ברוסית".
אבל יש משהו מעבר לצחוק. קוראים לו כדורגל, כלומר מכבי תל אביב. אילן הוא מכביסט שרוף. אוהד בלתי מתפשר. כל גולני יודעת את זה, עד שלא מזמן החברים עושים לו דגל של המועדון. למרות הצבא ואולי בגללו, מעמיקות נגיסותיו בחיים. אילן ואלכס מבלים יחד גם בסופי שבוע. כשאלכס מגיע מחיפה הם יוצאים יחד למועדונים בתל אביב, בעיקר ל"קומפורט" האהוב עליהם. "תמיד היה שואל אם יש לי כסף, אם אני בסדר, אם לקנות לי משהו. כל הזמן דאג לי. זה הפתיע אותי. אפילו קצת ריגש אותי".
הבנות היו התרגשות אחרת. היו מדברים עליהן המון. "איזה בחורות יש לי, איזה בחורות יש לו. צוחקים על כל מיני סיטואציות".
הייתה לו חברה?
"הוא לא היה בן אדם עם חברה. 'פרפר' היינו קוראים לו. חופשי כזה. אהב לצאת, אהב לבלות, אהב להיות מקובל כל הזמן".
ואהב מאוד אוכל. "מה במיוחד? ", אני שואל את אלכס, "הכל, לא משנה מה", הוא עונה לי. "היינו יוצאים למארבים, היה לוקח אקסטרה אוכל. עוד ועוד ועוד. כמה שיכול להכניס".
כשנה לפני השחרור, מתחיל אילן סביאטקובסקי לחשוב על היום שאחרי. הוא מבקש לחתום קבע, אבל נדחה. "אמרו שאין אפשרות להישאר", לוחשת לי אמו. עם הסירוב הזה ברקע הוא מחליט לא לתכנן תוכניות מוגדרות מדי. "רצה קודם לנסוע לנוח איזה חודש ואחר כך לעבוד", היא ממשיכה, "הרי יש לו מקצוע טוב מאוד, אופטיקה".
ביום שישי לפני שבועיים המשפחה רואה אותו בפעם האחרונה. "כל פעם שהיה מגיע הביתה זאת הייתה חגיגה", אומר אחיו. גם הפעם זאת חגיגה. חגיגת סיום. עושים סעודת שבת על האש. "סטייקים, פרגיות, כנפיים", מתאר אחיו את השפע. "הכנתי כל מה שצריך", מבטיחה אמו. שלא כבפעמים קודמות, אין חברים שמצטרפים לארוחה. הסביאטקובסקים אוכלים לבד. כמבקשים לטעום חוויה אחרונה של אינטימיות משפחתית. "רק ארבעתנו ביחד", לוחש אריק, "כיף לא נורמלי".
ביום ראשון חוזר אילן לצבא. ביום רביעי, יומיים לפני שנהרג, הוא מדבר בפעם האחרונה עם אחיו. השעה היא בערך 18:00 וזאת שיחה של "מה קורה" ו"מה המצב". אילן מספר לאריק שהוא עושה שמירות, לא מזכיר במילה היתקלויות, מציין בשמחה שביום שני הוא עוזב את הקו. "מגיעה לנו חצי שנה של מנוחה בחרמון", הוא צוהל. האחים סוגרים את השיחה בתכנון תוכניות ליום שני, כשאילן יחזור לחופשת חג.
באותו יום רביעי אחרון מדבר אילן כמה פעמים עם אמו. בשיחתם הראשונה הוא תופס אותה בעבודה. מדווח לה שתהיה לו "רגילה". והוא נורא רוצה לנסוע עם חברים לדודה אלכסנדרה באיטליה. "מה את אומרת? ", הוא שואל. אבל ילנה עסוקה מאוד. מבקשת שיצלצל מאוחר יותר. כשהם מדברים שוב הוא מודיע לה: "לא איטליה, קבעתי עם כמה חברים לרדת לאילת". אילת עולה על הפרק כשהוא מצלצל למחרת לבן חאיק. "עוד שבועיים היומולדת שלך", הוא מזכיר לו, "נוסעים לאילת כמו בשנה שעברה".
בשישי בצהרים גולני מתכוננים לפעילות. השעה היא 13:30. אילן עוד מנסה לצלצל לבן, אך לא נענה. הוא ממשיך בהכנות ומריץ דאחקות של הומור שחור עם אלכס. אחד הפתגמים השגורים בפי ותיקים שלפני שחרור הוא "פצמ"ר רודף סמ"ר". עכשיו , לפני שהם עוברים את הגדר, אומר אילן לאלכס "כדור רודף סמ"ר". אבל הפעם אלכס לא מוכן ללכת עם הקטע. "הרגשתי שהפעם זה חמור יותר מבעבר. אמרתי לו "חלאס, בוא נהיה רציניים".
השעה היא 15:00 כשהם נכנסים. 15, אולי 20 מטר, מפרידים בין אילן לאלכס. "נכנסנו באווירת צחוק. תמיד אנחנו נכנסים באווירת צחוק. ב' איזי' כזה. לא משנה מה יקרה. אין לחץ. הכל רגוע. כאילו עושים איזה אימון". אלכס לא ראה את אילן נופל. "כשפינינו אותו משם ראינו קצת דם על היד. היינו בטוחים שקיבל כדור ביד, אז אמרנו:'בסדר, יחבשו לו את היד ויחזור. יהיה בסדר'. ופתאום הודיעו בקשר שנהרג".
קיבלת הלם. . .
" פשוט רציתי לעוף מהמקום שהיינו בו. רציתי ללכת משם. לא היה לי כוח לשמוע את האנשים מתעסקים בזה. נגמר, אז נגמר. אחרי שיצאנו, ישבתי קצת ליד הגופה. ישבתי לידו".
דיברת אליו?
"רק הסתכלתי עליו. הוא נראה כאילו ישן".
מה עובר בראש ברגעים כאלה?
"אתה חושב שזה לא הגיוני. לא נתפס. הוא??? מה הקשר שלו לכל זה? אנחנו דור שיושב לנו בראש כאילו לנו לא יקרה כלום".
לא יקרה כלום. . .
" טוב, לוקחים בחשבון שיכול להיות משהו, אבל לא בסדר גודל כזה".
שישי אחר הצהריים, ראשון לציון. ילנה ופיוטר חוזרים מהעבודה. אריק אצל חבר. נקישה. צבא. ואין שום אפשרות לברוח מבשורה. "הרסו לי את הלב", ילנה דומעת שוב. למרות הכל היא מצליחה לאסוף את עצמה ולהתקשר לאריק: "קרה משהו דחוף, בוא מהר הביתה". אריק : "חשבתי שקרה משהו לאבא. לא חשבתי בכלל בכיוון של האח שלי. הרי אמר לי שהוא בשמירות. אבל כשנכנסתי ראיתי את אנשי הצבא והבנתי ".
לאחר לילה של בילוי כבד, בין חמישי לשישי, מתעורר בן חאיק. הוא רואה על הנייד שיחה שלא נענתה מאילן ב-13:30. אומר לעצמו: "אחזיר לו מאוחר יותר". ב-18:00 הוא מצלצל ואין תשובה. ב-18:15 מתקשר חבר שאומר "שני גולנצ'יקים נהרגו בעזה".
הם יודעים שלגולנצ'יקים בעזה יש רק משמעות אחת. "אומרים שלאחד קוראים אילן", ממשיך החבר, אבל חאיק מנסה להדחיק. "בטח לא אילן שלנו", הוא אומר לעצמו. פותח חדשות. מודיעים את שמו של הסמג"ד פרץ. ואז על שיקופית מופיע השם של אילן. "וזה הרגע שגמר אותי". מתחיל טירוף טלפוני, אנשים באים, הולכים וכולם רצים לבית של אילן .
ביום ראשון הוא מובא לקבר ישראל "בגלל שהיה כבר בתהליך גיור מתקדם", מדווחת התקשורת. חבריו אומרים שהתגייר כבר מזמן. "שמת לך אפילו גומייה על היד בשביל הקוקו אחרי שתשתחרר. אני כל כך מתגעגע אליך", סופד לו אחיו אריק.
עכשיו, בסלון הריק, חבר לעבודה של אריק הוא המנחם היחיד מחוץ למשפחה. באין אחרות, נשלפות המילים הכל כך משומשות: "תהיו חזקים", " אנחנו איתכם". ליד החבר עומד כל הזמן גבר אפור. גם לו קוראים אלכס. בן דוד של האב, בעל לאולגה, חברת הילדות של האם. "תרשום שזאת משפחה משהו משהו". מתנצל שיותר לא יכול לתרום לי. הפיגוע בדולפינריום הכניס אותו לטראומה והוא מתקשה לדבר על "עניינים כאלה".
כשאלכס החייל מתכונן לעזוב אני רואה על גב הקפוצ'ון שלו את העץ של גולני. מעוטר בכתובת: "הברק הגיע, צפו לבום".
כשאני אומר "אילן", מה התמונה הראשונה שקופצת לך לראש?
"אני רואה אותי בא מהשק"ם עם בקבוק קולה והוא קולט אותי מקילומטר וצועק אליי:'הלו, תביא שלוק'".
מבקש בחן. . .
"תמיד עם חיוך. לא משנה מה יקרה - תמיד עם חיוך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם