צבי רגב לא יכול לשתוק עוד: גלעד חייב לחזור
אחרי למעלה משנה וחצי של שתיקה החליט אביו של אלדד רגב לדבר בגלל שגלעד שליט עדיין בשבי. בראיון מיוחד הוא מספר על שנים של אי ודאות
לפני כל הופעה טלוויזיונית או הרצאה בפני תלמידי בית ספר היה בולע את הרוק, אוזר כוחות וממריץ את כולם לסייע להחזרת בנו לישראל. למעלה משנה וחצי חלפה מאז הוחזרו גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר בעסקת חליפין, ורגב עדיין לא התראיין. שנה וחצי של שתיקה יוקדת, מנוגדת לאופי הישראלי ולרצון שלנו לדעת ולשמוע.
אבל משהו בתוכו בוער, העובדה שגלעד שליט עדיין בכלא על אף שלעומת המקרה של בנו, אצל שליט ברור לכולם שהוא עודו בחיים. "אני רוצה לדבר למען גלעד, זה חשוב", הבהיר לפני הפגישה ולא שינה את הקו הזה לאורך כל הריאיון, תוך שהוא מבקר נחרצות, בניגוד לאופיו הנינוח, את ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שעדיין לא הביא להחזרתו של החייל הביתה.
שבוע לאחר 17 ביולי ,2008 היום שבו הוחזרה גופת בנו אלדד, מצא את עצמו צבי רגב, פנסיונר משנת ,2001 מתחיל חיים חדשים. במשך שנתיים ניהל, יחד עם בניו ומשפחת גולדווסר, מאבק תקשורתי מאסיבי ועיקש, כדי להשיג את המטרה: החזרת הבנים ארצה. במשך 734 ימים הופיע באינספור כלי תקשורת, נפגש עם חברי כנסת, נאם בפני בני נוער, הכל בדבקות למען המטרה.
המאבק נשא פרי, העסקה התבצעה, גופת בנו הגיעה לישראל ונטמנה בבית הקברות הצבאי בחיפה. ואז הגיעה השבעה ואיתה נחשול של אלפי אנשים שלא הכיר ורק רצו לנחם את מי שדמותו הפכה מוכרת בכל בית בישראל. כשנסתיימו שבעת הימים, הבין רגב שהוא ניצב בפני צומת חדש שלא הכיר.
ביום החטיפה, למרות היותו פנסיונר, עוד עבד כשומר במחסום רכבת, ולכן גם לא שמע כלל על האירוע. את העבודה הזו עזב כדי להתמקד בקמפיין להחזרת בנו, וכשזה הסתיים, רגב היה צריך לחפש לעצמו תעסוקה.
"מעולם לא התלהבתי להיפגש עם חברי הכנסת. הייתי מוותר על המפגשים האלה עבור כל הון שבעולם", הוא מודה במבט לאחור ומספר על הימים הראשונים שלאחר השבעה: "הייתה לי הרגשה כאילו השתרר פתאום מעין שקט. לא צריך להיפגש עם אף אחד. פשוט חשבתי לעצמי שחייבים לחזור לשגרה. אשתי עזרה לי הרבה מאוד בשנתיים ההן וגם אחריהן. היא תומכת בי בכל מצב וזה עוזר לי המון".
אשתו השנייה עטרה הייתה גם זו
ואז הגיעה ההצעה ממשרד הביטחון: “הציעו לי לעבוד בחיל הים. קצינת הנפגעים שמטפלת בי עשתה את כל התהליך והתעניינה באיזה בסיס אוכל לעבוד, כי לא בכל בסיס יש תעסוקה עבור אזרחים. אחרי בדיקה, התברר שבחיל הים יש הרבה אזרחים עובדי צה”ל.” וכך, כבר למעלה משנה הוא הולך לבסיס חיל הים בבת גלים ועובד בבקרים במשך ארבע שעות עם שני חיילים סדירים.
"התפקיד שלנו הוא שיפוץ הרמקולים של הסטי”לים והצוללות. לא ידעתי לעשות את זה לפני שהתחלתי לעבוד שם, כמובן. יש לי רקע טכני, אבל הייתי צריך ללמוד הכל מחדש. מה שאני עושה שם נותן לי המון סיפוק.” כמו כל אחד אחר בצבא, גם רגב היה צריך לעבור טופס טיולים. את המדים, שאיתם הגיע גם לריאיון מאחר ששב מהעבודה, הוא השיג בעצמו. “אלה מדים שאספתי מכל מיני מקומות. עשיתי טופס טיולים כמו כולם, באפסנאות שאלו אם אני רוצה לחתום על מדים, אבל ויתרתי על התענוג. בחורף אני לפעמים לוקח את מעיל הפליז של אלדד.”
זה לא סתם מקום עבודה, אלא צה”ל, אותו צה”ל שבו בנך שירת ובו נחטף ונפל.
“זה נכון, אבל לקחתי על עצמי את התפקיד להמשיך את מה שנעצר אחרי אלדד. הוא אהב מאוד לצאת למילואים, הוא לא קיטר, אלא יצא אליהם בכיף עם החבר’ה שלו, שעם כמה מהם הוא היה כבר בסדיר. לכן רציתי גם אני לתרום משהו לצבא.”
לפני חזרתו של אלדד אמרת שאתה מעדיף שבניך האחרים לא ישרתו במילואים כי את הקורבן שלך כבר הקרבת.
“אמרתי את הדברים בנסיבות שהיו אז. היום זה השתנה ואני רואה את זה כשינוי לטובה בכך שאני עצמי תורם לצבא.”
איך אתה משווה את החיים שלך היום לאלה שלפני החטיפה?
“כשאלדד היה בחיים, לא חשבנו בכלל שמקרה כזה ייפול עלינו. חיינו את השגרה ואחרי המקרה השתנה לי סדר היום. היום אני נמצא בקבוצת תמיכה עם הורים שכולים אחרים וגם בקשר עם קצינת הנפגעים.”
לעומת מיקי גולדווסר, שהחלה בקריירה פוליטית בנהריה, וקרנית גולדווסר, שמנחה תוכנית טלוויזיה, אין זה מקרה שרגב מצא תעסוקה הרחק מאור הזרקורים. אך למרות צניעותו, ואולי בגללה, עדיין עוצרים אותו ברחוב. “אני מרגיש את ההיכרות של רוב העם איתי,” הוא מספר, “סמוך לבית שלי יש קופת חולים של כל חיפה והגליל ומרכז מסחרי עם סופרמרקט וחנויות שמביא אליו המון אנשים.
במאבק שנמשך שנתיים היה לי מאוד קשה להיפגש עם אנשים, לנאום בכנסים. בתחילת המאבק הזמינו אותי לדבר בפני תלמידים בבית ספר. חשבתי לעצמי איך אני עושה את זה, זה כל כך לא אני. אבל היה לי דחף בגלל שרציתי להחזיר את אלדד הביתה. אז לא ידענו את מצבו, הייתה אי ודאות נוראית, כל הזמן היה לנו בתודעה שאודי ואלדד בחיים.
לכן היה לי חשוב באותה תקופה לדבר לאנשים כדי שלאחרים תהיה המודעות הזו שחייבים להחזיר שבוי הביתה, אז עשיתי את זה. אף אחד לא נתן לי ציונים אם עשיתי את זה טוב או לא".
על מה התבססה האופטימיות שלכם באותם ימים?
"היא התבססה על כך שגם הצבא לא ידע דבר על גורלם. זה היה המצב: שידרו לנו במהלך המאבק שהצבא לא יודע את מצבם של אודי ואלדד. מלבד זה, התקווה נתנה לנו חוזק כך שלא יכולנו לחשוב אחרת, לא חשבנו על הכי גרוע.”
היו גורמים צבאיים שאמרו לכם שיש סיכוי טוב שהם בחיים?
“כן, היה גם מידע כזה, אבל אני לא יכול לפרט.”
היו רגעים שהפסקת בתוך תוכך להאמין שאלדד יחזור בחיים?
"היו מחשבות כאלה, גם בעקבות אנשים שפגשתי ואמרו לי, ‘אין סיכוי, הם לא בחיים.’ זה קרה ברחוב וגם בכל מיני כנסים. תמיד עניתי להם שעד שלא ייוודע אחרת, אני מאמין שאלדד בחיים.”
למרות התקוות, אחרי שנתיים של המתנה דרוכה, ללא כל מידע אמין ומאומת על מצב בנו, הגיע ה-17 ביולי 2008, יום שאותו רגב זוכר במעורפל בעקבות סערת הרגשות שעבר. זה התחיל בשבע בבוקר, כשהגיע לדירה בקריית מוצקין שבה התגורר אלדד עד החטיפה. "בצבא הכינו אותנו שסוף סוף, אחרי כל המאבק, יש עסקה והיא תתבצע בבוקר", הוא משחזר.
"היה מתח גדול באוויר, אני והבנים היינו כולם מאוד מתוחים. הגענו יחד לקריית מוצקין לחכות לבשורה, והטלוויזיה הייתה דלוקה. באותו בוקר הייתי אאוט לגמרי, אבל אני זוכר שהודיעו שהחלפת השבויים מתבצעת, אודי ואלדד אמורים להגיע כל רגע, והרב הצבאי הראשי הגיע גם הוא לראש הנקרה".
למרות ערפול החושים, יש רגע אחד ביום הזה שאותו זוכר רגב באופן מוחלט: הרגע שבו הבין שבנו ישוב רק בארון. הוא זוכר איפה ישב כל אחד מבני המשפחה, אבל בעיקר מסוגל לשחזר בצורה ציורית את השידור הטלוויזיוני שבו ננעצו עיניו.
לאחר שנתיים שבהן כמעט לא הזיל דמעה, נשבר: "צפינו בטלוויזיה ואז הגיע רכב למקום. לא הראו מה הם בדיוק עושים ברכב. ואז שאלו את איש החיזבאללה, 'מה קורה עכשיו, את מי אתם מחזירים?', הוא אמר בזלזול, 'עוד מעט תראו'. העוד מעט הזה לקח ממש כמה שניות וראינו שמורידים ארון לא עטוף בכלום, צבוע כולו בשחור והניחו אותו לא בעדינות, לאט לאט, אלא במכה אחת, שחררו ונתנו לו ליפול על הרצפה.
בשנייה הזו, בני אייל קם, כיבה את הטלוויזיה בלי לשאול אף אחד. כולנו הסכמנו עם זה, אף אחד לא התנגד. באותו רגע כל אחד התכנס בעצמו, זה היה יום נורא. אי אפשר להגדיר ולתאר את מה שעברנו.”
באיזו תכיפות אתה מבקר את קברו של אלדד?
“בהתחלה הגעתי למקום פעם בשבוע, אחר כך פעם בחודש, בכל פעם התקופה התארכה. הייתה לי תקופה לאחר השבעה שעבדתי כמלווה של תלמידים בבית ספר מיוחד בתל אביב שיש בו תלמידים מכל מיני אזיורים מחיפה. ליוויתי שלושה תלמידים מקריית חיים בשעות הצהריים. זו הייתה בקשה של העירייה והסכמתי.
הרבה פעמים כשהגעתי לאסוף את הילדים, זה היה קרוב לבית הקברות, וכך היה לי זמן כשחיכיתי להם והלכתי לקבר. כשאני שם אין לי שום דיאלוג מסוים איתו, אני פשוט הולך לקבר ועומד בשקט עם המחשבות שלי.”
מה הכי חסר לך?
“אין לי משהו ספציפי שאני מתגעגע אליו באלדד, הוא כל הזמן איתי. אם אני הולך לאירוע משמח, הוא שם איתי; אם אני הולך לאירוע עצוב, גם לשם הוא מגיע. הוא כל הזמן איתי, אני לא עוזב אותו והוא לא עוזב אותי.”
איך עבר יום הזיכרון הראשון?
“זה היה יום קשה מאוד, פעם ראשונה שאנחנו משתתפים בטקס. למרות שאני מכיר את הטקסים האלה עוד לפני: אחיה של אמא של אלדד, טובה ז”ל (שנפטרה כשאלדד היה בן ,18 א”ה), הלך ליום אחד למילואים ונהרג בתאונת דרכים. לכן כל שנה ביום הזיכרון היינו נוסעים לרחובות כדי להיות עם משפחתה. אבל בחלומות הגרועים ביותר שלי לא חשבתי שאהיה בסיטואציה הזו בגלל אלדד.”
מחווה שריגשה אותו במיוחד באותו יום זיכרון הייתה השיר שכתב בנו “ידעתי שזה זמני,” והושר על ידי אייל גולן במסגרת פרויקט גלי צה”ל “עוד מעט נהפוך לשיר.” “התקשרו אלינו מגלי צה”ל לפני יום הזיכרון ושאלו אם יש שיר שאלדד כתב. אייל מצא מחברת של אלדד ובה הוא כתב כמה שירים. הוא שלח את השירים אליהם והם אמרו שהם ישמיעו אחד מהם ביום הזיכרון.
הם קבעו שאייל גולן ישיר אותו ובחרו בשיר "ידעת שזה זמני". אחרי כמה זמן המפיקה של אייל גולן הזמינה אותנו למופע שלו בקיסריה. כשהוא הגיע לשיר שאלדד כתב, השמיעו את השיר עם התמונה של אלדד ברקע. זה היה כל כך מרגש שרציתי לומר לו כל הכבוד על היוזמה. אחרי שהוא סיים את השיר הוא ניגש אליי, כל הקהל קם על רגליו ומחא כפיים, זה היה ממש מרגש".
מחווה אחרת שהוא נזכר בה התרחשה מעט לאחר שסיים את שלושים ימי האבל. "התקשרה אליי אישה ואמרה שבתה צריכה כל יום ללדת בן. היא שאלה אותי אם אהיה מוכן להגיע לברית. "בהתחלה לא קלטתי מה היא רוצה, הרי מדובר באישה זרה לגמרי, אז אמרתי לה שנהיה בקשר. אחרי כמה ימים היא התקשרה ואמרה שהם החליטו שאני אהיה הסנדק של התינוק. שאלתי, 'מה עם הסבא?', והיא אמרה שהוא מוותר ומוכן שזה יהיה אני. הייתי נורא נרגש ולא יכולתי לענות לה מיד.
סיפרתי את זה לקצין הנפגעים שלי באותה תקופה, והוא הגיע איתי לברית. הוא ניהל את הטקס ואני הייתי הסנדק. אני בקשר עד היום עם המשפחה הזו, כל ראש חודש הם מתקשרים לאחל לי חודש טוב".
איש צנוע ושקט, צבי רגב. אנחנו יושבים בסלון ביתו הקטנטן והספרטני שבו הוא חי יחד עם אשתו ובנה. ברקע מתרוצץ הכלב, צבי מודה בבייישנות שהוא לא ממש איש של כלבים. למרות השקט שבו הוא פורש את סיפורו, נדמה כי הטונים שלו עולים כשמגיעים לנושא גלעד שליט. אחרי כל מה שעבר - החטיפה, השנים הקשות וסגירת המעגל הנוראית - גלעד שליט יושב לו על הלב ולא מרפה.
"אחרי שהסתיימה השבעה חשבתי שאצליח להמשיך במאבק למען גלעד. השתתפתי בכמה עצרות שלהם, נסעתי אפילו לירושלים למאהל לפני ואחרי ההצבעה על העסקה. זה מה שהייתי יכול לעשות, ואני מאוד מקווה שגם במקרה של גלעד תתקיים עסקה".
אתה יכול להבין מה עובר על משפחת שליט בימים אלה?
"על אף שהמקרים מאוד דומים, זה לגמרי אחרת ממה שעבר עלינו. הם קיבלו אות חיים ויש להם תקווה שגלעד חי, בעוד אצלנו לא ידענו עד השנייה האחרונה. אי הוודאות הזו הייתה משהו קשה. בדיעבד כשאני מסתכל על זה, אני לא מבין איך שרדנו את התקופה הזו.
"קיבלנו כוחות להיות חזקים ולעבור את זה. אני מאמין שגם להם יש את הכוחות. הם זוכים להרבה מאוד תמיכה שעוזרת להם להמשיך במאבק. אין לי עצה לתת להם, אני רק רוצה לחזק אותם, שיחזיקו מעמד ויאמינו שתהיה עסקה וגלעד יהיה בבית. זה מה שקרה אצלנו, גם אנחנו רק רצינו את הבנים בבית".
היום במחשבה לאחור היית מנהל את אותו מאבק בדיוק?
"כן, אני לא מתחרט על כלום. כל כך קיווינו במאבק שלנו שנקבל את הבנים הביתה, ולצערנו קיבלנו אותם בארונות. קיבלתי את זה כמובן מאליו".
איך הרגשת כשראית את תמונות השמחה בלבנון ואת החתונה של סמיר קונטאר, שהוחזר בעסקת החטופים?
"הרגשתי נורא, זה לא פשוט. אנחנו פה עברנו תהליך של אבל והם שם שמחים. זו הרגשה מאוד לא טובה. אבל מה לעשות, אלה האויבים שלנו. למרות זאת, מבחינתי החגיגות בצד השני לא שינו את הדעה שלי שזו הייתה עסקה שהייתה חייבת להיעשות, זה מה שאני הרגשתי. אולי לאנשים שהתנגדו לעסקה זה גרם לחשוב אחרת".
עם סמדר הרן, שקונטאר רצח את בעלה ובנותיה, יצא לך להיפגש?
"כן, סמדר הרן הייתה בשבעה, היא הגיעה כדי להשתתף בצערנו. עצם זה שהיא הגיעה, חיזק אותנו".
אתה עדיין נמצא בקשר עם משפחת גולדווסר?
"אנחנו בקשר כל הזמן, נפגשים בכל מיני אירועים שהם עושים וכאלה שאנחנו עורכים ומזמינים אותם. בעצם הפכנו למשפחה".
יש ביקורת גדולה על המחיר ששילמנו בעסקה להחזרת אודי ואלדד. יותר מזה, יש תחושה שזו הייתה עסקה אחת יותר מדי, וזה אולי מה שמקשה היום על הממשלה לאשר את עסקת שליט.
"אנחנו רצינו את הבנים בבית ויהי יה מה שיהיה. היום זה אותו דבר, גלעד שליט הוא חייל שנשבה וחייבים להחזיר אותו. איך לעשות את זה - בשביל זה יש ממשלה.
בסופו של דבר, אתה מרוצה מהטיפול של ממשלת אולמרט בעסקת השבויים?
"בהרבה מקרים לא הייתי מרוצה מההתנהלות שלה, היינו מאוד מאוכזבים מתהליכים שהם עשו ומכך שהעסקה לא יצאה לפועל במשך השנתיים של המאבק. אבל בסופו של דבר הם החליטו על עסקה, אז זה בסדר. הממשלה הנוכחית מתנהלת בצורה אחרת. אני לא איש פוליטי ולא מבין בפוליטיקה, אבל נתניהו צריך להחליט להחזיר את גלעד ואפילו להפתיע את ההורים ולעשות זה עוד לפני החג השני. הלוואי ואתבדה, אבל לצערי לא נראה לי שזה יקרה".
לפני כחודש החלה בערוץ 2 הסדרה של גידי רף, "חטופים", העוסקת בהחזרתם של שלושה חיילים מהשבי לאחר 17 שנה. מיד לאחר שעלתה התוכנית לאוויר החל הוויכוח הציבורי אם אכן מדובר בצעד לגיטימי לשדר סדרה בנושא כל כך טעון ורגיש. בעוד רף הסביר בראיון בנושא שהוא "מודע לכך שהנושא טעון, אבל אנחנו מטפלים בו בשיא הרגישות", במשפחת שליט סלדו מההסדרה ואמרו: "גלעד אינו חטוף דמיוני".
יצא לך לצפות בסדרה "חטופים"?
"האמת היא שרציתי ותכננתי לראות אותה, אבל אשתי המליצה לי לא לראות, כי זה אומר לחזור שוב למה שעברתי וזה לא פשוט. אני לא חושב שצריך לשדר סדרה כזו. הרי מה זה ייתן? בגלל שמשדרים את הסדרה הזו, הממשלה תחליט אחרת? הרי זה לא ישפיע עליה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם