פטריות של חופש

השליטה לעיתים תלוית מרחב, ולעיתים מגודרת. למרות כל אלו, את השליטה הפנימית, הרוחנית לא לקחו מניצולי השואה. סיפור אישי-משפחתי

שני שחם | 12/4/2010 18:30 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
פעם נשאלתי על ידי אחת המרצות שלי: "האם שליטה פירושה גדר או דווקא מרחב?" ובימים של בין פסח ליום השואה – ועל אף שהשאלה נשאלה בהקשר אחר – הרהרתי בה. ישבתי בחדרי, בין ארבעה קירות, ועוד לפני שהתחלתי לכתוב פתחתי חלון. הייתי זקוקה למשב רוח מן המרחב סביב הגדר שלי.

במשך שנים ארוכות לא אכל סבי פטריות. הוא סלד מהן, טעמן הזכיר לו גזעי עץ רטובים וקור מקפיא. בשנת 1941, כשנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוגלה סבי, שהיה אז בן 16, ביחד עם סבתו, אימו ואחיו – לסיביר. אביו, שהיה קצין בצבא הפולני הוצא להורג. כ"אויבי העם" נידונו ל-20 שנות גלות. הם גרו בבקתת עץ קטנה, ישנו על דרגשי עץ עירומים, ועבדו בכריתת עצים. סבל הרעב וענני היתושים מיררו את חייהם ללא לאות. כדי לשרוד – אכלו פטריות יום ולילה.

סיביר היא איזור מבודד, עצום במרחביו, אך שליטה של הנידונים בתוכו אינה בידיהם, אלא בחסדיהם (או בחוסר חסדיהם), של אלה שדווקא נמצאים בביתם הסגור, שבידיהם לגוון את תפריט ארוחתם. כשיצאו סבי ומשפחתו את סיביר, לאחר חנינה שקיבלו, הם החלו את מסעם ברחבי אירופה, בשטחיה העצומים, עוברים מעיר לעיר, מעיירה לשכנתה, ונדמה לי שההחלטות היחידות אז שהיוו בחירה חופשית אמיתית עבור סבי היו לא לאכול פטריות ולהתאהב בסבתא.

עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, עוד לפני שהכירה את סבי, נותרה סבתי בודדה ממשפחתה, על רציף רכבת שכל מסילותיו אל הלא נודע. נסיעה ברכבת משולה לחופש, להתחלות,
לנוף ירוק שזונח מאחוריו את תחלואי העיר, אולם בתרבות היהודית, וכך עד היום, אי אפשר שלא לדמיין ברעדה חוטי תיל על חלונות של רכבות אירופיות.

בתחנת הרכבת הטילו על סבתי להיות עוזרת למפקח על התנועה. טעות קטנה שעשתה הובילה לעצירתה ולעינויים קשים. היא נידונה למוות, אך בשל נערותה, "הומתק" העונש והיא נאסרה למשך שנתיים. תא כליאתה חסם את מרחבה הפיזי ואת חופש הבחירה, אך לא את מרחבה המנטלי.

השליטה היא בהכרח – לעיתים תלוית מרחב, ולעיתים מגודרת. למרות כל אלו, את השליטה הפנימית, הרוחנית לא לקחו מהם, שכן לא הייתי כותבת על זה שנים מאוחר יותר.

כל בר דעת מתכנן את המציאות שבה הוא רוצה לחיות על מנת להציב מטרות ולספק תענוגות וצרכים. אך המציאות, במהלך הכרחי ובלתי נתון לשינוי, משנה צורתה ואיתה תוכניותינו.

לייבניץ, פילוסוף גרמני שחי בסוף המאה ה-17, הגה את המונח "הכל לטובה". בניגוד ללייבניץ, טען וולטר, פילוסוף צרפתי בן המאה ה-18, כי המונח הזה הוא הגורם לכל הסבל האנושי, שכן אין המונח מאפשר מלחמה נגד הכאב, הרוע, הניצול וההשמדה. אני חושבת, שיש לשאוף תמיד לשליטה עצמית ולחופש בחירה, ולא להקל ראש ולחשוב שהכל קורה כי הוא צריך לקרות, אבל כאשר כוחך ניטש, וגם המרחב, וגם הגדרות סוגרים עליך – המחשבה שהכל לטובה, היא הכרחית לצורך הישרדות, אהבה והמשכיות. הלוואי שיהיה בכוחנו להילחם על החופש שלנו, על הדעות שלנו ושל האחר – כאות תודה לאלה שהביאו אותנו לכתוב את סיפורם.
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

שני שחם

צילום:

עורכת דף הבית ב-nrg מעריב

לכל הטורים של שני שחם

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים