ממשיכים לשוט אל הקרחון

בתחרות הנאומים נתניהו ניצח, אבל במציאות דבר לא השתנה: הספינה ממשיכה לנוע אל ההתרסקות, והפעם במקום מוזיקה, נשמעים על הסיפון נאומים חוצבי להבות

בן כספית | 25/9/2011 5:20

תגיות: הכרזת המדינה הפלסטינית,בנימין נתניהו,אבו מאזן,עצרת האו"ם

האתנחתה הקומית הגיעה לאחר תום הנאומים, כשהקוורטט הציג מתווה שלפיו הצדדים יחדשו את המו"מ תוך שלושה חודשים, ישיגו "התקדמות משמעותית" תוך חצי שנה ויחתמו על הסכם שלום תוך שנה בוועידת שלום היסטורית במוסקבה. זה היה יכול להיות מצחיק, אלמלא זה היה עצוב כל כך. היום גם הקוורטט נראה כמו בדיחה. יותר קל לפייס בין שלי יחימוביץ' לעמיר פרץ מאשר להגיע שם להחלטה מוסכמת.

חברי הקוורטט מסוכסכים, האירופאים פושטים רגל, הרוסים מחפשים דריסת רגל, האמריקאים בכאוס טרום-בחירות, והאו"ם הפך בימים האחרונים למועדון הוויכוחים הכי חם בעיר, אבל לא הרבה יותר מזה. העולם משווע למבוגר אחראי, ואין.

בתחרות הנאומים של יום שישי ניצח בנימין נתניהו. לפחות אצלנו. לנאום הוא יודע. נכון, רק המשלחת הישראלית מחאה לו כפיים (דווקא איווט ליברמן ישב שם ולא מחא כפיים אפילו פעם אחת. יכול להיות שהוא יודע משהו שאנחנו לא?), אבל העצרת הכללית היא משחק חוץ מכור. נתניהו מכיר את דוכן הנואמים בעצרת האומות המאוחדות יותר טוב ממצודת זאב. זאת הבלאטה שלו. שם ביבי נולד ושם פרח. כשהוא עומד שם, עם "העולם כולו נגדנו", עם "צדקת הדרך" ועם "סלע קיומנו", זה בדיוק האלמנט שלו. הוא שוב יעלה בסקרים, ואנחנו שוב נשתכנע שניצלנו ברגע האחרון.

הבעיה הקטנה היחידה שנותרה היא ששום דבר במציאות חיינו לא באמת השתנה. הפלסטינים עוד כאן כדי להישאר. העולם המוסלמי סביבנו רותח ולא מתקרר. הבידוד בעולם, למרות הסבב המוצלח באו"ם, אינו ניתן לביטול. הבריתות האזוריות קורסות. למרות האופוריה הרגעית, הספינה ממשיכה לשוט בעליזות לעבר הקרחון, והפעם במקום מוזיקה, נשמעים על הסיפון נאומים חוצבי להבות. נקווה שיחצבו גם קרחונים.

לנסות לגייר את הפלסטינים

שיהיה ברור: בשלב זה גישת הימין המסורתי ניצחה. ליברמן אמר אתמול בשיחות סגורות ש"לא צונאמי מדיני ולא בטיח", ובינתיים עושה רושם שהוא צודק. שר החוץ מבסוט מהחיים. "כולם ביטלו אותנו, הספידו אותנו", הוא אומר, "אמרו שתהיה רעידת אדמה, אמרו שלא עשינו עבודה ושתהיה קטסטרופה. ובכן, כולם טעו. עשינו עבודה שקטה, עשינו מה שצריך, בלי להילחץ ובלי להתרגש. נכון, זה עוד לא נגמר, אין סיבה להזמין תזמורת, צריך להמשיך בשקט ובסולידיות".

להמשיך בשקט? עד מתי? בדיקה היסטורית תגלה שתמיד נתגעגע למה שכבר חלף. זוכרים את הסכם ביילין-אבו מאזן? את הסכם לונדון של פרס והמלך חוסיין? זוכרים את ערפאת? את אחמד יאסין? פתאום ערפאת נראה כמו מציאות נחשקת, רחוקה, כשהעולם ידע להבדיל בין הטובים לרעים בקלות. פתאום אחמד יאסין נראה כמו כתובת אחידה, כזו שאפשר לדבר איתה או לפחות להבין מה היא רוצה, מול הכאוס הנוכחי ברצועה. אם נמתין וניתן לאבו מאזן להתרסק ולהיעלם, לא נתגעגע אליו עוד זמן קצר?

בסוף

מדובר בהבדל בין שתי תפיסות עולם. זו של הימין, שנתניהו מייצג בכישרון, מציבה קודם כל את כל המכשולים. סידורי ביטחון תחילה. הכרה במדינה יהודית. אין עז משוטטת בשטח שלא נדחסה לסלון של ביבי, ליברמן ויעלון כדי למנוע משא ומתן. בין לבין, בקושי, בחשיקת שפתיים ונרגנות, נלחשה ההסכמה לעקרון "שתי המדינות".

גישה זו מאפשרת לרוב-רובו של העולם לראות בישראל סרבנית שלום. די בצדק. אם יש מכשולים במשא ומתן, למה לשלוף אותם ברגע הראשון? למה לא לשמור אותם לרגעים המכריעים? מישהו מבקש מאיתנו לפנות את יהודה ושומרון בהתבסס על עיניו היפות של אבו מאזן? הרי העיקרון מאחורי תהליך אנאפוליס היה "שום דבר לא סגור עד שהכל סגור".

העיקרון הזה מאפשר לישראל לנהל משא ומתן לנצח, בלי לוותר על אינץ', כשהיא נתפסת כרודפת שלום ויכולה במקביל להילחם בטרור (כמו שאולמרט עשה בעזה ובלבנון). אבל לחברים בימין דחוף יותר לנסות לגייר את הפלסטינים, ועוד מראש. ובכן, הפלסטינים לא רוצים להתגייר.

אבו מאזן נואם באו''ם צילום: אי-אף-פי

על מה מקונן הראיס?

אפרופו פלסטינים. נאומו של אבו מאזן היה מקומם במיוחד. רצוף שקרים, חצאי אמיתות ופנטזיות מזרחיות לרוב. מצד שני, בואו לא נשכח: שנים ציפינו לרגע הזה, שיקום להם איזה אבו מאזן. שנים הטיפו אנשי הימין להגלות, לגרש או להרוג את ערפאת, כדי שיקום מנהיג שימשוך ידיו מהטרור ויעסוק רק בשלום.

אז הנה, קם מנהיג כזה. אבו מאזן התנגד בתקיפות ובאומץ לטרור גם בימיו של ערפאת. היום, יחד עם סלאם פיאד, הוא הקים רשות פלסטינית עם מוסדות, מנגנונים ושיתוף פעולה ביטחוני לתפארת. הטרור ניגף כמעט לגמרי. אז זהו, שכשטוב לנו, וגם נעים, לא דחוף לעשות דברים. עכשיו רוצים שהוא יצהיר מראש על הוויתורים שלו.

אם הייתי נתניהו, היה נאומי באו"ם מתמקד בו. במנהיג הפלסטיני. הייתי פונה אליו בגוף ראשון. ראשית, מתקן את "טעויותיו". אתה מקונן על חומת ההפרדה, אדוני הראיס? בוא ניזכר יחד מדוע נאלצנו להקים אותה. בוא נשחזר יחד את מתקפת הפראים הברברית של אחיך, בתחילת העשור הקודם, שהסתערו והתפוצצו בתוך נשינו וילדינו ללא הבחנה כתגובה להצגת מתווה השלום של קלינטון בקמפ דיוויד.

תאמין לי, הגדר הזו עלתה הון תועפות, היה לנו מה לעשות עם הכסף, טרכטנברג היה שמח לקלוט את המיליארדים הללו. אבל נאלצנו להתגונן. אתה טוען שישראל מפציצה אזרחים, רוצחת במחסומים? נדמה לי, אדוני הראיס, שאתה מתבלבל בינינו לבין החברים שלך בדמשק, או אולי בני בריתך בלוב, או שמא התבלבלת לרגע עם מה שחמאס עשה לכם, באכזריות בלתי נתפסת, לא מזמן בעזה.

נתניהו בנאומו בעצרת האו''ם צילום: איי-פי

האם נתניהו דיבר באמת דוגרי?

אתה יודע היטב שישראל לא רוצחת ולא מפציצה אזרחים ולא מרשה לעצמה לנהוג בפרמטרים הללו, החביבים כל כך על אחיך השונים במזרח התיכון. אבל אנחנו מוכנים למחול על אי-הדיוקים הללו, אדוני הראיס, וללכת איתך לשלום הוגן, עבורך ועבורנו, לטובת שני הצדדים.

מעניין מה היה קורה לבנימין נתניהו אם במקום לקטר ולייבב ולהשמיץ את הבימה שאירחה אותו, ולקונן על אומללותה של המדינה שהוא מנהיג (שהיא גם, על פי פרסומים זרים, אחת המעצמות הגרעיניות החזקות בעולם ומחזיקה צבא אדיר ומשוכלל שמטיל מורא על האזור כולו), הוא היה מסתפק בהערות הללו לאבו מאזן, ואז מציג מתווה שלום משלו. אמיתי. בר השגה. במקום להסביר למה לא, להגיד איך אפשר כן. במקום להדגיש את חילוקי הדעות, להבליט את האינטרסים המאוחדים.

מתווה שיבהיר לפלסטינים שכן, בסופו של יום הם יקבלו שטח הדומה בגודלו לשטח שישראל כבשה ב-67' אבל לא על אותם קווים, אלא בתיקוני גבול וחילופי שטחים. בדיוק כמו שאמר אובמה באיפא"ק וזכה לתשואות (גם של ביבי).

הרי זוהי, פחות או יותר, הפרשנות של נאום נתניהו בקונגרס ונאומו בכנסת. ממה הוא מפחד? ממי הוא חושש? האם יכול להיות שהוא פשוט לא באמת רוצה? שמדובר בהצגה? האם כשהוא קרא לאבו מאזן לדבר "דוגרי", הוא דיבר דוגרי?

כל זה לא משנה עכשיו. אבו מאזן ונתניהו הסבירו ביום שישי האחרון למה לא. כל אחד לשיטתו, כל אחד לאנשיו. פעם היו בעולם אנשים אחרים שבמצבים כאלה ידעו להסביר למה כן. עכשיו אין. מה שקורה זה שנותרנו כאן לנפשנו. אנחנו, אבל גם הם. ושהטוב יותר ינצח. שנה טובה.