החג השלישי: חג הכסף
קשה היה להתעלם מהכותרת שזעקה מתחת לשערותיו הפרועות והמשומנות של ההומלס: "הבורסה החזקה ביותר בעולם"
החג הזה נפל עליי בפתאומיות. טיילתי לי ברחוב אלנבי וכשהטלתי מטבע לכוס נייר של הומלס ראיתי שהבחור שוכב על ערימה של עיתונים ישנים. מגזיני ה"מרקר" הישנים שימשו לו ככרית, וקשה היה להתעלם מהכותרת שזעקה מתחת לשערותיו הפרועות והמשומנות: "הבורסה החזקה ביותר בעולם". יש!
תגידו מה שתגידו על ענת קם וסודות המדינה, אבל אם, כמו שאני חושב, היא לא פעלה מתוך תאוות בצע, מדובר בפרשייה חסרת תקדים.
פעם בחודש אנחנו מתבשרים על שחיתות חסרת תקדים. כבר לגמרי התרגלנו למנהיגים שעושים לביתם והורסים את ביתנו. בהחלט היינו כבר צריכים ללמוד מהם, אבל איכשהו רבים מאיתנו עדיין תקועים עם הערכים הסוציאליסטיים המחורבנים, חיים עם חזון חברתי ומסר, בעידן שהמסר היחידי הוא המסר של אורי מסר והארץ הקדושה שלנו היא הולילנד.
חינכו אותי להסתפק במועט והמועט בהחלט מספק אותי. אני לא קונה דירה יקרה וכל חיי הבוגרים אני מתגורר בדירות שכורות. אני עדיין מאמין שזה לא מוסרי לקנות דירה במקום הצפוף הזה. אולי זה גם לא מוסרי לחיות במקום הזה ועד שלא תהיה ועדת חקירה אני לא מוכן להשקיע את כל הכסף שאין לי בקוביית בטון ממוגן בגוש דן. השמחה היחידה שיכולה לגרום לי עונג היא שמחת העניים. אני מעדיף מסעדות ביתיות על מסעדות גורמה, וגם כשהציעו לי לטוס במחלקת עסקים ביקשתי לשדרג את עצמי לטיסה עם העם, ותמיד יצא לי איזה טור עסיסי מהטיסות העממיות האלו.
לא אשכח כיצד טסתי בענייני עבודה ללוס אנג'לס עם המפיק יהודה טלית. טלית קנה לעצמו ולזוגתו כרטיס ממוזג למחלקת העסקים ולי כרטיס זול במבצע במחלקת התיירים (כמובן שלא ידעתי שמאוחר יותר איאלץ לשלם לו על זה).
זה היה מקום טוב - ממש מאחורי הווילון שמפריד בינינו ובין העשירון העליון. יחד איתי טס גם מי שאז היה חברי הקרוב, צבי שיסל. בכל חמש דקות הצצנו בין חרכי הווילון ונקשנו על פדחתו של טלית. "נו, קיבלתם כבר גרביים?", שאלנו , "אתה יכול להעביר לנו איזה פרי מעניין?".
טסנו כמו תפרנים אבל נהנינו מכל רגע, והמפיק שישב מאחורי המסך לקח שני כדורי שינה אבל לא נרדם לרגע. יכול להיות שאפילו תרמנו משהו ליחסים הוגנים יותר בין עובד למעביד ולתיקון חברתי מסוים.
עדיין לא נערך המחקר המעניין על ההבדל בין נרקיסיסט הדוניסט לנרקיסיסט אובדניסט. אחרי שנים של טיפול (יקר!) הבנתי שאני שייך לזן הנרקיסים השני.
רבים מחברי האמנים הם נרקיסים נהנתנים. הם רוצים להיות אמנים מיוסרים, אבל עם תנאים טובים. הם מכירים את כל המסעדות היקרות, המלונות של העשירים, הקומבינות של חוג הסילון שיושב מעבר לווילון.
במקרים הנדירים שבהם נפל עליי עושר פתאומי, הוא הוקדש במסירות להרס עצמי יקר; לשתייה עד כלות ובהזדמנות החגיגית הזאת - הזמנת כל הציבור שנקלע לחברת המספר בבר הסוער; למתנות יקרות מדי לאהובות זמניות להחריד; לקניית צעצועים של מבוגרים שמעולם לא השתמשתי בהם. מישהו אולי מעוניין בפיל גומי ענק ששר את ההמנון ההולנדי והוא גם מצלמה דיגיטלית נסתרת?
כשהפסקתי לשתות התייבשו לי הרבה חברים, אבל איבדתי הרבה יותר חברים שהתעשרו לי בלי התראה מוקדמת. העושר הוא כנראה עבודת פרך ואם אתה מתחיל עם העושר אתה כנראה לא יכול להפסיק עם זה (עדיין לא שמעתי על מכון גמילה מכסף או פגישות של מיליונרים אנונימיים).
כשראיתי שוב ושוב שלחברים הישנים שלי יש חברים חדשים - הבנק והבורסה - ידעתי שאין להם מקום לחברים אחרים. הפרידה הייתה קצרה ולא כואבת. כשאחד מהם היה פולט מילים כמו "שוק ההון", "נאסד"ק", "מדד תל אביב" ו"דאו ג'ונס" - אינדיאנה ג 'ונס הבין שהוא חייב ללכת.
ברור לי לגמרי שקשה להיות מיליונר, אבל גם מעמד הפועלים לוקה לפעמים במצבי רוח קודרים. כשנופלת עליי דפרסיה זמנית, אני מזפזפ בתיבת השוטים שלי אל ערוץ "החיים הטובים" כדי להבין כמה שהחיים שלי באמת טובים: כן, יכול להיות שאני במשבר נזילות זמני, אין לי כרגע אהבה שתרפד אותי; לא תמיד אני מצליח להזדקן בחן; גם הידיעה שבקרוב אנפנף איזה סמרטוט כחול-לבן ממלכתי במרפסת לא ממש מנחמת אותי, אבל אני עדיין לא ב"החיים טובים".
''במקרים הנדירים שבהם נפל עליי עושר פתאומי, הוא הוקדש במסירות להרס עצמי יקר''
איור: דקל חברוני
לא , חברים וחברות, אני לא מדדה עטוף בחלוק מגבת על שפת איזו בריכה מחוממת במלון אקו- יוקרתי באיים הקריביים שהומלץ על ידי מגזין "פורבס", אחרי ג'קוזי עם שמפניה ועיסוי שמנים אקזוטיים, בדרכי לטעום 25 אלף סוגי יין ולנחש את העפיצות שלהם, ואחר כך עוד מחכה לי ארוחת פיוז'ן של פירות ים על מצע רוקט וכמהין עם הגברת העצובה בחליפת מעצבים, שכמעט נחנקת מהיהלומים על הצוואר וכבר 20 שנה אני לא מדבר איתה.
כשאני מביט במסך מקרוב נדמה לי שאני מזהה את העשיר החדש הזה מזמנים שבהם הייתי צעיר ושנינו היינו תפרנים עם אג'נדה והומור שחור. בן משק וחבר לנשק פטריוט שלפני עשרות שנים שקל אם לחתום קבע או למכור סודות מדינה. ותראו אותו עכשיו. תראו אותם עכשיו.
שזופים ועייפים הם יחזרו - הגבר המקריח שאולי פעם הכרתי והאישה המנותחת מתחת עד פדחת שלעולם לא ארצה להכיר - לכלוב הזהב שעלה להם יותר מ-50 קיבוצים שהופרטו. הם ינדדו באולמות השיש הקרים; יבהו בקירות העמוסים באמנות רעה; כל דבר במקום שלו, אין תפוח חצי אכול במטבח הפלדה המבריק או גרב שיצא מהקשרו על הרצפה. האישה תפרוש לחדריה לפרוק את תכשיטיה והגבר ישקע בכורסת המסז' ההיי-טקית שלו בסלון שהוא גם חדר מדיה ויפרוש מול משקפיו את ה"מרקר" האחרון כדי לספור את כספו.
הוא יהיה מאוד מרוצה ממצב הבורסה המפתיעה שלנו, יעבור במתח קל על כל שאר הידיעות בעיתונים, יתנמנם עם חיוך יקר וקריצה מרוצה שאומרים: עוד לא עלו עליי, עוד לא תפסו אותי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם