סיפורו של אלי זיו – המלאך של נפגעי צה"ל

הוא נפצע במלחמת ששת הימים וכמעט איבד את מאור עיניו. כעת הוא מספר בספר חדש כיצד הקדיש את חייו לטיפול בחיילים פצועים

יונתן הללי | 15/4/2010 8:35 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"זה לא שהחלטתי יום אחד להקדיש את החיים שלי לפצועים. זה נולד בתוכי והיה חלק ממני מיד לאחר שאני עצמי נפצעתי", סיפר אלי זיו, שמלווה כבר זמן רב חיילים פצועים בבית החולים רמב"ם בחיפה.

אלי זיו
אלי זיו צילום: מקס ילינסון
במשך השנים היה זיו עד ללא מעט רגעים קשים, מרגשים וכואבים, ולאחרונה הוא העלה את זיכרונותיו מהמפגשים עם הפצועים על הכתב. בספרו "תלויים ברוח" מאגד זיו עשרות סיפורים וחושף את מפגשיו המרגשים עם הפצועים ומשפחותיהם.

אלי זיו, 66, נפצע קשה מאוד ביום האחרון של מלחמת ששת הימים ואיבד את אחת מעיניו. זה קרה באחד מהקרבות ברמת הגולן. מישהו לידו עלה על מוקש וזיו נפגע בראשו. "במשך חודש וחצי שכבתי בבית החולים חבוש בשתי עיניי. לא ידעתי אם אני רואה. שאלתי לא מעט פעמים את הרופאים אם אני רואה, אבל כולם ענו לי: 'יהיה בסדר'", שחזר זיו.

לדבריו, אי הוודאות שאופפת את הפצוע השוכב במיטתו בבית החולים היא כנראה הסיבה שהביאה אותו ללוות במשך 15 שנה כמעט את הפצועים. "משגוועה הלחימה בגולן שולחנו לחופשה בת שעות ספורות, ואני אצתי לבית החולים רמב"ם בחיפה. הצוות הרפואי של מחלקת העיניים הופתע ונתרגש לקראתי", כותב זיו בספרו.

"ואז קרה משהו מופלא, שרק הפצועים ואני היינו שותפים לו. ראיתי כיצד הולכת ונבנית התרגשות בקרבם... שעה קלה אחר כך כבר חלקתי עם ניצה רעייתי את החוויה המהממת הזו, וכבר ברור היה לנו שחיינו ויעדינו מקבלים תפנית חדה! לא נוכל ולא נחפוץ להתנכר לכוח הזה שנתגלה לנו - להביא לנפש מרפא".

כך מספר זיו על החוויה שבעקבותה החליט להקדיש את חייו לפצועים בבתי החולים. במשך השנים ראה זיו פצועים רבים ועבר רגעים מטלטלים איתם ועם משפחותיהם. בספר הוא נזכר ברגעים הקשים והמרגשים כשהוא מכנה את עצמו "אליק", ומגולל את חוויותיו בגוף שלישי.
משימת חייו

"בן 18 ומחצה היה מתן כשנקטעה רגלו מתחת לברך. אליק, שכבר נתמחה בכגון אלה, בחן את הגדם שהיה ארוך ומעוצב כהלכה ורווח לו. הוא ידע כי לאחר התאמת הרגל התותבת ישוב העלם לרוץ, לרקד ולפרוח. הוא לא צפה לו כל מגבלה... אלא שלא כך קרה. העלם הזה היה שקט מדי. עצב תמידי נסוך על פניו... ערב אחד משמצאו בודד בחדרו, סגר אליק את הדלת מאחוריו, אחז בכתפיו של מתן, הישיר אליו מבט חודר ושאל: 'מה קורה איתך, מתן? זיו מספר על האתגר שמתעורר בעקבות חוסר התקווה של הפצועים.

"אליק נפרד ממתן כשהוא מבטיח שעוד ידברו בסוגיה ופרש לדרכו", ממשיך זיו לתאר את מפגשו הקשה עם מתן. "מקץ שעה ארוכה, לאחר שדאג להפגין במהלכה את כישוריו הפיזיים... פלט הגבר ש... הוא עצמו שכב בחדר

הסמוך לפני שש שנים...'מה? באמת? גם אתה נפצעת?', שאל מתן. הגבר הצעיר חייך, הוא הגביה את המכנס מעל רגלו השמאלית, גילה את רגלו התותבת ואמר כמו בהפתעה: 'לא סיפרתי? גם אני קטוע מתחת לברך, מן המלחמה שעברה...'. אליק השתהה שעות אחדות לפני שנכנס לחדר. הוא פגש שם בעלם שונה לחלוטין. נער נרגש ומלא שמחת חיים".

זיו השתחרר מצה"ל כסמל בצנחנים. אחרי פציעתו ואף שהוגדר כעיוור לחלוטין בעין אחת, הוא עשה לא מעט מילואים, ואחרי שהשתקם הוא הפך את ליווי הפצועים למשימת חייו. "עבדתי בחברת החשמל כל יום עד חמש אחר הצהריים ומיד לאחר מכן הייתי מגיע לבית החולים עד חצות, שבעה ימים בשבוע. בקושי ראיתי את הבית בתקופה הזו. הקדשתי את כל כולי לעניין של הפצועים".

כאבן של המשפחות

בסיפורו של עזרא ברוש מביא זיו את סיפורה של המשפחה המתמודדת עם הפציעה ואת מצוקותיה. "עזרא ברוש נפצע בטנק, בקרב על תל פאחר. פציעתו מורכבת, רגלו השמאלית נקטעה. מירי אשתו מטפלת בשתי בנות קטנטנות והיא אפופה בחרדות קיומיות: '... עברנו משברים לא מעטים מיום הפציעה ואילך.

"לכל אורך התקופה אינני בטוחה למעשה שעזרא באמת ישרוד, אינני יודעת גם מה עשוי להיות מצבו אם ישרוד. איזה מין בעל ואב יחזור איתנו הביתה? חשתי בבירור שדרושה לי תמיכה נפשית, אך זו לא הייתה בנמצא... ועליי אף אחד לא חושב? אני נותרת לבדי בעולם המפחיד שנפרש לפניי...'".

בספר מדגיש זיו את הצורך להתאים לפצועים ליווי מאנשים שעברו בערך אותה פציעה, כמו בסיפורו של מיכאל. "למיכאל ולאה קרול ארבעה ילדים. מיכאל נפצע בתאונת דרכים בדרך לשירות המילואים, גופו רוסק ואחת מעיניו נעקרה. כל המשפחה נסערת. כולם זקוקים לתמיכה, יש מהם שזקוקים ליותר מכך... דומה שיש בעיה עם אלעד הקטן בן השש. אפוף הוא פחדים כתוצאה מן הפציעה של אבא. עד כה ממאן הוא לבקר את אביו. בתיאום עם לאה נוסע אליק אל בית המשפחה בנהריה, לאה מציגה אותו כשמרטף, ידיד של אבא. משחקים הם, משתובבים.

משקנה את אמונו של אלעד חושף אליק טפח: 'אתה יודע, אלעד, גם אני נפצעתי פעם, ממש כמו אבא'. פניו של אלעד מרצינות, עיניו ננעצות בחשש בפניו של אליק. אחר כך מפציע חיוך משוחרר על תווי הפנים העדינים שלו.'אבל לאבא אין עין!', הוא מתריס בסרקזם של ילד. 'נכון, אלעד, וגם לי אין...'. עיניו של אלעד מתרוצצות מצד לצד בין עיניו של אליק, איננו מבין. 'רואה אתה את עיני השמאלית? היא נראית עין רגילה? אבל היא רק קישוט עשוי פלסטיק. בוא, הושט אצבע - וגע בה'.

"'זה רטוב!', קובע אלעד, ניכר בו שהסקרנות משתלטת עליו... אלעד כבר למד להוציא את העין התותבת במו ידיו, 'כן', הוא יעזור לאבא לטפל בעין, הוא יראה לו שזה 'קלי קלות', הוא לא צריך להיות עצוב! הוא גם יוכל לטפטף לאבא טיפות ו... מחר יבקש מאמא לקחת אותו אל אבא בבית החולים...".

זיו הסביר כי כל ניסיונותיו להקים "צבא מתנדבים" שילווה את הפצועים אחרי פציעתם לא עלה יפה. "הגיע הזמן שיבינו: לא צריך להקדיש את כל המאמצים לטפל רק בפצע, אלא צריך לתת את עיקר תשומת הלב לטפל בפצוע - וזה לא נעשה". כעת , אחרי שנים רבות של התמסרות לפצועים, העלה זיו את סיפורו המרגש על הכתב.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''צבא וביטחון''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים