סיפורו המטורלל של שלוימה שטקר
העיניים שלו התמלאו דמעות וגופו רעד. הוא הסתובב באבן גבירול וצווח קריאות שבר וכאב: "אתה מבין גולדי באיזה מדינה דרעק אנחנו חיים?"
מדי כמה חודשים, כשאני שוכח לברוח לצדו השני של הכביש, אני חולף על פני החנות שלו ושומע את קולו הצרחני קורא לעברי "גולדי, יש לי סיפור בשבילך - אתה לא תאמין באיזה מדינה דרעק אנחנו חיים". הוא מגיח מהחנות ולופת לי את הזרוע, מוליך אותי לקפה בפינת רחוב הורקנוס, ומנסר לי באוזן את הסיפור הלא ייאמן באיזו מדינה דרעק אנחנו חיים.
כאן המקום לציין ששם החנות "סוביבור אלקטריק" הוא פרי מוחו הקודח של השטקר, שהוריו הם שרידי מחנה ההשמדה סוביבור. ההורים ליאון וסוניה ישבו במשך שנים ארוכות בחדר פנימי המחובר לחנות, סוניה עסקה בסריגה ובתפירה במכונת תפירה ישנה, וכל הזמן הייתה ממלמלת את שמות בני משפחתה שנספו בשואה, מתחילה בשמות הקשישים, עוברת לדור הביניים, ומסיימת בשמות הילדים.
מדי פעם הייתה זועקת קריאות שבר, ואלה היו מחרידות את מעט הלקוחות שנכנסו לחנות, ולאה'לה, קרובת המשפחה שעבדה בחנות, הייתה מרגיעה את הלקוחות המבוהלים, ומסבירה להם בלחש מה פשר זעקות השבר.
ליאון היה יושב על שרפרף שעות ארוכות וקורא בספרי קודש, מדי פעם היה קם לחלץ את עצמותיו ויוצא לשירותים שבחצר האחורית ומקלל ביידיש עסיסית את שלפוחית השתן שלו שאינה נותנת לו מנוח. בדרכו החוצה היה פולט קבוע ללאה'לה בלחש: "תשגיחי על סוניה שלי", ועושה לה נו-נו-נו באצבע שחס וחלילה לא תסיר את עינה ממנה.
שלוימה שטקר סיפר לי פעם שאביו הסביר לו שקרא לו שלמה כי קיווה שהבן שלו יהיה חכם ועשיר כמו שלמה המלך ואולי אפילו יהיה מלך. כששלח אותו ללמוד בבית הספר המקצועי מקס פיין חשמלאות וציוניו היו הגרועים בכיתה היה נוהג לומר לו "רציתי שיהיה לי בן מלך ויצא לי חשמלטור למך" (כינוי ללא יוצלח, נ.ז.).
אנחנו יושבים בקפה "הורקנוס", העיניים של שלוימה נעוצות בעכוזה של המלצרית שלבושה במיני מינימלי, רכונה לעבר יושבי השולחן הסמוך ולוקחת הזמנה. שלוימה נותן לי מכה קטנה בחזה ומפנה את תשומת לבי למלצרית הרכונה שנחשפת עד כדי גילוי חלקיק מהחוטיני הסגול שלה. הדבר גורם לשלוימה - הידוע כחרמן חולני, הנוהג לעתים להציץ לחלונות בתי השכונה, ולא פעם חטף מכות רצח משכנים זועמים שתפסו אותו על חם - להזיל ריר כהוגן.
המלצרית מביאה לנו שתי כוסות קפה, ונעלמת מטווח העין של השטקר, שמתחיל לדבר אתי תוך כדי שהוא תופס לי ביד (דבר שמוציא אותי מדעתי). "תשמע גולדי, תשמע טוב. כבר כמה שנים לא היית פה בשכונה, עברת דירה או משהו, אבל זה לא משנה, אתה יודע הראש ממשלה הזה הנביילה שלא ברא השטן הוריד את הקצבאות לזקנים.
"אתה יודע, שלחתי אולי אלף מכתבים שההורים יקבלו את מה שמגיע להם מהפיצויים לניצולים, אבל הדרעקס האלו יימח שמם ושם זכרם כל פעם שלחו טפסים, ועוד טפסים, אבל חוץ מקצבת ביטוח לאומי נתנו קדוחעס אין קליינע צעפלע (קדחת בצלחת קטנה).
"אני מילאתי את כל הטפסים, אבל היו בעיות - הראש של אימא מבולבל כבר הרבה שנים, אבא לא רוצה לקחת גרוש מהמנוולים, ורק מאחל להם שכולם יישרפו, אבל מגיע להם הרבה כסף על מה שהם עברו.
"לפני שלוש שנים אימא נפלה ושברה ירך והפכה סמרטוט. שמתי אותה בבית אבות סיעודי- 13 אלף שקל לחודש, אתה שומע מה אני אומר- 13 אלף , אבא נוסע אליה בכל יום במונית הלוך חזור - עוד מאתיים שקל ביום, שבעה ימים בשבוע, שלושים יום בחודש, תעשה חשבון.
"אחרי חצי שנה התחיל להיות מבולבל לגמרי, ישב בחנות, וצווח על כל לקוח שנכנס שהוא גנב או נאצי או ערבי, וזה הרס לי את העייסק. לא הייתה לי בררה, שמתי אותו גם בבית חולים, ומשם העבירו אותו למוסד איפה שאימא, אבל במחלקה אחרת".
שלוימה לוקח אוויר ונאנח. "גולדי, בכל חודש צוונציק טויזנט שעקלז (עשרים אלף שקלים). רצתי לבקש הנחה, קוד רפואי, עזרה עבור ניצולי שואה, הרסו לי את הבריאות, שדדו לי את הנשמה".
קצב הדיבור שלו גובר, הוא מדבר עם תנועות ידיים סיבוביות, מדי פעם שולח יד ונותן לי מכה קטנה כדי להעצים את הדברים שלו. כמו תמיד אני מקלל את הרגע שהסכמתי לשבת אתו. השולחן אינו יציב במיוחד, והקפה בכוס נשפך בחלקו לצלוחית שמתחתיה.
כשאני מנסה ללגום קצת קפה שוב טופח שלוימה על כתפי, וקפה נשפך לי על המכנסיים. "תשמע גולדי, תשמע טוב, אני הייתי פעם בן אדם ישר כמו סרגל, מה סרגל - פלס, עכשיו המדינה עשתה אותי גנב, רמאי, מעלים מס, מה שאתה רוצה.
"בחנות מוכרים כמה אבטעריז פאקאקטעא (בטריות מחורבנות), איזה מאוורר או טרנזיסטור, את זה מכניסים לקופה ועושים קבלה, אבל עיקר העבודה זה העבודה שלי כחשמלאי בבתים. ברוך השם יש הרבה עבודה, יש לי שני פועלים, עושים שיפוצי דירות, מתקינים מזגנים טפו טפו-טפו הרבה כסף.
"הכול בשיטת 500 בלי קבלה אלף עם קבלה, יהודים חולים על כסף", שלוימה שטקר לוקח אוויר, שלוק מהקפה שהספיק להתקרר וגרם לו לעוות את פניו. "יהודים חולים על כסף. 99 אחוז אומרים 500 בלי קבלה חהחהחהחהח".
הצחוק של שלוימה שטקר קצת מפחיד, ויש לי הרגשה שהוא קצת התחרפן. מדי פעם הוא טופח בכפות ידיו על הפנים כמו כדי להתעורר. יש לו גם תנועה מהירה, שהוא מסובב בה את הראש אחורה כאילו מישהו רודף אחריו. בעקבות סיבוב הראש בא איזה מין מצמוץ עיניים משונה ואפילו קצת מרתיע.
"הבריאות בסיידר, שלוימה?", אני שואל אותו בקול נמוך. הוא מוציא מהכיס קופסה קטנה, שולף ממנה כדור, ובולע אותו בלי מים. "הבריאות בסיידר, הידיים בסיידר, הראש בסיידר - רק הלב שבור, גולדי, הלב שבור לחתיכות".
אני מביט בגבר הנמצא בשנות החמישים שלו, לבושו המרושל ותנועותיו המוזרות גורמות למעט הנוכחים בקפה להביט לכיוונו מבטים מוצנעים, פתאום הוא מתחיל למרר בבכי ומתיישב, מוציא מכיס פנימי בז'קט כמה ניירות מקופלים, בורר אותם, ומראה לי את הראשון - מודעת אבל על מותה של סוניה שטרקמן.
שלוימה דוחף לי מודעה נוספת. "יומיים
אני מביט במכתב הכתוב בשפה יבשה: "לאור העובדה שלא סיפקתם את כל הפרטים והמסמכים הנדרשים על זכאותכם לקבלת פיצויים, לא נוכל לאשר את בקשתכם, אלא אם כן יגיעו גברת סוניה שטרקמן ומר ליאון שטרקמן למשרדינו לצורך תשאול בוועדה מיוחדת שהוקמה לטיפול במקרים חריגים... בכבוד רב..."
"אתה מבין גולדי באיזה מדינה דרעק אנחנו חיים?", הוא דוחף לי כרטיס ביקור ליד, אני מבחין שהעיניים שלו דומעות וגופו רועד. הוא מסתובב ורץ על אבן גבירול צווח קריאות שבר וכאב.
הבטתי בכרטיס הביקור, היה כתוב בו: "סוביבור אלקטריק - כל עבודות החשמל". בשורה תחתונה נכתב בכרטיס "שירות חינם לניצולי שואה".
איזו תחושת בטן לא טובה גרמה לי ללכת לכיוון החנות. לאה'לה עמדה בכניסה, והביטה ימינה ושמאלה לכיוון הרחוב בפאניקה. "ראית את שלוימה?", שאלה. הסברתי לה שהרגע ישבתי אתו ופתאום הוא רץ ונעלם.
"זה המצב", היא אומרת בחרדה. "לפני שלוש שנים הוא השתגע מזה שלא נתנו להורים פיצויים, הוא הפך משרדי ממשלה, אמר לליאון וסוניה שכדאי להם למות כי רק אז ייתנו להם פיצויים, הוא פשוט השתגע, סיפר לכולם שליאון וסוניה בבית משוגעים או בבית חולים סיעודי, פעם הוא ברח מהבית משוגעים ותלה מודעות אבל ברחוב כאילו הם מתו".
הרגשתי סחרחורת, וביקשתי מלאה'לה מים, נכנסתי לחנות, חיפשתי כיסא לשבת רגע, הכיסא היחיד היה תפוס על ידי ליאון, שישב וקרא בספר קוידש כלשהו ומלמל תפילות. בחדר הפנימי בחנות ראיתי את סוניה ליד מכונת התפירה, שפתיה נעו כשהזכירה את שמות כל בני משפחתה שנספו בשואה.
חשבתי שדעתי נטרפת, מכיוון הרחוב נשמעו צעקות מחרישות אוזניים. יצאתי לראות את המתרחש. אמבולנס חנה כעשרים מטרים מהחנות, ושלושה אחים מגודלים ניסו להלביש על שלוימה שטקר המשתולל את כותנות המשוגעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם