המוות כתוב על המצח: סיפורו של שרון שיטובי
עשר שנים עברו מאז צולמה תמונת היציאה מלבנון במאי 2000. הדגל שהחזיק שרון שיטובי מקופל במגירה. חצי שנה אחרי הוא נהרג בעזה
גומרים לדבר ואז הולכים לעשות קניות ולבשל לשבת. לפעמים מגיע מישהו חדש. מעגל השכול הקטן והצר מתרחב. לחדשים שבאים אומרת סוזן ש"הבן שלי, שרון, זה החייל שמחזיק את הדגל, ביציאה מלבנון".
סמ"ר שרון שיטובי היה החייל האחרון שיצא מלבנון. הוא אחד מסמלי הנסיגה של צה"ל. לוחם גולני שמצולם על הנגמ"ש בתמונה המפורסמת, מחייך בדרך החוצה, אוחז באנטנה ועליה דגל ישראל. חצי שנה אחר כך נהרג שיטובי בכפר דרום, בקרב עם מחבל. "יצא מלבנון בשלום ונהרג בכפר דרום", סיכמה השבוע אמא שלו, סוזן. "בגלל שהמוות כתוב על המצח ואי אפשר לברוח ממנו לשום מקום".
כמעט עשר שנים חלפו מאז צולמה התמונה ההיא, במאי 2000. הדגל שהחזיק שיטובי בצילום מקופל עכשיו במגירה. התמונה שלו, שפורסמה בכל כלי התקשורת, נמצאת בתוך ארגז. התמונה המקורית איננה. סוזן שיטובי, אישה קשת יום. מאז האסון התגרשה מבעלה ועכשיו היא חיה עם אריק, בנה הצעיר. היא לא יודעת לקרוא ולכתוב ושומעת בקושי. היא מרכיבה מכשיר שמיעה, אבל רוב הזמן הוא סגור.
פעם, היו קירות הסלון שלה מכוסים בתמונות של שרון. לפני שנה וחצי עברה דירה ועכשיו הקירות ריקים. לובן הסלון רק מעצים את כאבה. "שרון לא אהב את התמונה הזאת", אמרה השבוע שיטובי על התמונה שעשתה היסטוריה. "הוא ראה ביציאה מלבנון קטע של פחדנות. 'אנחנו בורחים', זאת המחשבה שהייתה לו. אנחנו כיבדנו אותו. גם לא שמנו את התמונה על הקבר, מהכבוד אליו.
בגלל שהוא לא רצה אותה. אח שלו אמר לי, 'אמא, הוא, שרון, ראה בנסיגה בריחה'. הוא ראה בזה משהו שפגע לו בכבוד. ואנחנו מזרחים. אנחנו יודעים מה זה כבוד".
סמ"ר שרון שיטובי נולד וגדל ברמלה. בנם הרביעי של שמואל וסוזן שיטובי. קראו לו שרון, על שם אריק שרון. לאחיו הצעיר, שנולד אחריו, קראו אריק. רצו להזמין את ראש הממשלה לשעבר לברית שלו, אבל נאלצו לוותר. כיוון שהברית הייתה בבית חולים. אחר כך הגיע אריק שרון לשבעה של שיטובי. כבר אחרי שנהרג. "אמרתי לו 'רציתי שתבוא לברית שלו, לא לשבעה'", אומרת סוזן.
ילד מקסים. תיארה את בנה המת. מחונן. הראתה לי את התעודות שלו מבית הספר היסודי "אשכול" ברמלה. בתיכון למד בעמל א'. מגמת מחשבים. עשה גם כיתה י"ג. בכל פעם שסוזן הגיעה ליום הורים, שלחו אותה המורים הביתה. אמרו לה, 'הבן שלך תלמיד מצטיין, גברת שיטובי, בשביל מה באת?'.
היה
היה סגור. סוזן ידעה עליו מעט מאוד. אחרי שנהרג, מצאו בין הדברים שלו עשרות שירים. גם שירי אהבה. התברר שכתב למגירה. בחודש אוגוסט, שלוש שנים לפני שנהרג, כתב ש"כשאני חושב על מוות אני מעלה חיוך. אני מפחד. . / שלא אשמע את קולי/ אאבד את עצמי/ כאילו לא קיים./ שאצטרך לשחק מת/להסתיר את האמת/ אני מנסה - שורד/ אני מפחד". "הופתענו", אומרת סוזן. "כאילו לא הכרנו אותו".
בחודש ספטמבר של שנת 1998 התגייס שיטובי לחטיבת גולני, לגדוד 13. ועדה רפואית קבעה שלא יוכל לשרת בחיל קרבי, אבל הוא התעקש. נלחם להגיע לחטיבה שבה שירת אביו וניסה להעלות פרופיל בכוח. כשהצליח, היה מאושר. אלה היו ימים טובים. את חברתו הראשונה יעל הוא הכיר אז, בצבא, בשירותם בגבול לבנון.
לא היה שמח ממנו. אחר כך, כשכבר היה לוחם, באה נפילה. אמו חלתה בסרטן. היא ביקשה שישתחרר מצה"ל. "בגלל שהיה לו קשה", אמרה השבוע. "הבאתי לו מכתבים מבית חולים שמראים שאני חולה וצריך אותו בבית. הוא אמר 'לא, אמא. קשה לי, אבל זה בסדר גמור. קחי את המכתבים, שימי אותם בבקשה בכיס'".
כל פעם שאלה אותו איפה הוא משרת. הבטיח שהוא נמצא במקום בטוח. "אין לך מה לדאוג", אמר. "חודשיים לפני שנהרג, ביקש מאחיו שיקרא לבן שייוולד לו על שמו, שרון", היא אומרת. "הם ישבו ביחד ודיברו, במרפסת, בשבת בבוקר. סגרו את זה ביניהם. כלתי הייתה אז בהיריון. אני התנגדתי. אמרתי לו 'מה פתאום? שרון, למה אתה מבקש 'אם יהיה לך בן תקרא לו על השם שלי, מה קרה לך? אתה בן אדם חי'. אבל הוא נהרג, ו-50 יום אחר כך שרון השני נולד".
סיפורה של התמונה ההיא הוא סיפור הנסיגה. שרון שיטובי היה אז חייל בפלוגה המסייעת של גדוד 13 בחטיבת גולני. מחלקה שמונה, מחלקת הדראגון. הפלוגה שלו ישבה במוצב ריחן, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל ברצועת הביטחון והאחרון שפונה. הם היו שישה לוחמים בנגמ"ש של מפקד המחלקה.
אחר כך פורסמה התמונה בעיתון. השכנה באה, דפקה אצלי בדלת, הראתה לי את התמונה ואמרה 'הבן שלך גיבור'", מספרת שיטובי. "אנחנו אפילו לא קנינו עיתון. לא גזרנו את התמונה. לא עשינו כלום. מי התייחס לזה בכלל? לא הבנו. הראו אותם בטלוויזיה, אז הקלטנו לו, שיראה כשיבוא מהצבא, אבל אני אפילו לא יודעת איפה הקלטת. עד היום. אף פעם לא דיברנו על זה, גם לא עם שרון. אני זוכרת שהוא בא הביתה באותו שבוע, וכולם באו לחבק ולנשק אותו. כל השכונה. רצו לראות את החייל המפורסם מהתמונה של צה"ל.
בכל מקום שהלכתי אמרו לי 'סוזן, זה הבן שלך, שיצא מלבנון עם הדגל'. אני אמרתי 'מה חשוב הדגל, חשוב שהוא אפילו לא סיפר לאמא שלו שהוא בלבנון'".
מה הוא הרגיש?
"הוא לא שמח, כי זה לא שהוא רצה לצאת משם. הוא רצה להישאר. הוא גם לא פחד. אז הוא היה מאוכזב. אמר ש'ברחנו'. 'עוד לא גמרנו את העבודה'. ככה הוא אמר. זה לא היה משהו שהוא התגאה בו, התמונה".
שיטובי יצא לקורס מ"כים. בקורס, אומרים חברים שהיו איתו, מעולם לא דיבר על התמונה. הוא סיים את הקורס בהצטיינות ונשלח לכפר דרום. תקופה ארוכה לחצו עליו בחטיבה שייצא לקצונה. שיטובי סירב. אמר שהוא מרגיש "לא בשל". בסופו של דבר, השתכנע. בשבת, יממה לפני שצריך היה לצאת להכנה לקורס קצינים, נהרג.
זה היה בחודש נובמבר, בדיוק חצי שנה אחרי הנסיגה. קצין משטרה פלסטיני שהגיע מדיר אל-בלאח חדר לחממות של כפר דרום והגיע עד איזור המגורים של צה"ל. שיטובי, אומר אחיו, בדיוק סיים אז את השמירה. הוא ירד מהעמדה והלך להעיר את החברים שיחליפו אותו. בחוץ היה סמ"ר שניר פלום.
כל יתר החיילים ישנו. המחבל הפתיע את פלום. הוא נהרג במקום. שיטובי שמע את היריות, ירה במחבל ופגע בו. המחבל התעשת וירה שוב, כדור אחד. הכדור הזה פגע בשיטובי בראש וגזר את דינו. הוא נפצע באורח אנוש ופונה במסוק לבית החולים סורוקה. רגע אחרי שנפצע הוא עוד אמר "כואבת לי היד". אחר כך איבד את ההכרה. "הוא הציל את החברים שלו", אומרת סוזן. "אילו הוא לא היה פוגע במחבל, כולם היו מתים".
את ההודעה על הפציעה והמוות בעקבותיה לא ישכחו לעולם. "ביום שישי בערב התקשרתי אליו והוא לא ענה", אומרת סוזן. חודש חלף מאז שיצא הביתה לשבת. הגעגוע גאה וגבר. "התקשרתי עוד פעם ועוד פעם. לא יודעת למה, אמרתי גם לאחים שלו, שינסו להתקשר. צחקו עליי. 'מה יש לך, אמא'. אבל אני התחלתי לדאוג. אי שקט כזה. אמרתי להם 'אח שלכם לא בא ביום שישי ואני דואגת'. ישבתי על הטלפון, משעה שש עד אחת עשרה וחצי. לא הורדתי את היד. ברבע לשתים עשרה, הוא התקשר אליי. אמר'אמא, אני עסוק. אל תפריעי'".
ביקשה למשוך את הרגע. שיחה חטופה בין אמא לבן. אמרה לו "תגיד לי רק מתי תגיע". הבטיח שאולי יבוא הביתה ביום ראשון. "אמרתי לו", היא משחזרת,"'בסדר'. שאלתי 'מה אתה רוצה שאקנה לך. אני רוצה לדעת כדי שאוכל להוציא כסף מהבנק'. הוא אמר 'אמא, אל תוציאי כסף. אל תעשי כלום עד שאני בא'".
סוזן לא נרגעה. משהו, היא אומרת, הציק לה. כל הלילה לא ישנה וגם השאירה את האורות בבית דלוקים. בשבת, ברבע לשש בבוקר, דפקו בדלת. שמואל שיטובי, אבא של שרון, היה אז בבית הכנסת. סוזן חשבה ששכח משהו וחזר. "פתחתי את הדלת וראיתי קצינים", היא אומרת.
"אנשי צבא, גבוהים ובריאים, ואחד מהם עם תיק עזרה ראשונה. הוא שאל אותי 'פה זה שרון שיטובי?'. אמרתי 'לא. שרון בצבא. דיברתי איתו בלילה, אתמול'. הם התעקשו 'פה זה שרון שיטובי, כאן הוא גר?'. לא רציתי לשמוע. אמרתי 'אל תגידו לי כלום. אני מבקשת מכם. אני לא רוצה לשמוע שמשהו קרה לשרון'. הם אמרו לי 'תיכנסי פנימה, גברת. נדבר איתך בסלון'. התחלתי לצעוק. הרבצתי לעצמי וצרחתי. אמרו לי 'תירגעי, תירגעי. תביאי לנו פרטים, איפה נמצאים בני המשפחה'".
שתי יממות נלחם שרון שיטובי על חייו, עד שמת. "מהרגע הראשון אמרו לנו שאין תקווה", אומרת סוזן. "הרופאים הרימו ידיים. אמרו לנו ש'המצב שלו קשה' ו'אין סיכוי'. אני לא שמתי לב אליהם. אני רק רציתי לראות את הילד. נכנסתי לחדר וראיתי את שרון. הוא היה עם תחבושת גדולה על הראש, אבל חוץ מזה הוא היה שלם. ליטפתי אותו. דיברתי אליו. אמרתי לו'שרון, זאת אמא'. הוא לא ענה. אמרתי לו עוד פעם ועוד פעם 'שרון, זאת אמא, אני מדברת איתך ואתה לא מדבר'. 'דבר איתי, שרון, אני מתחננת'.
"נשארנו שם שלושה ימים, עד שהוא גמר. הרופאים כל הזמן רצו שנחתום, ניתן את האיברים שלו. אני לא הסכמתי. מספיק שהוא כבר פגוע בראש. לא רצינו שיפתחו לו גם את הבטן. אמרנו 'אולי עוד ייתנו את זה לערבי'".
שיטובי נקבר בבית העלמין הצבאי ברמלה. 10,000 איש באו ללוויה. הרחובות נחסמו. ליד הקבר הצטופפו גם חבריו מהתמונה ההיא. ארבעה לוחמים וקצין, מפקד המחלקה שלהם, בהרכב חסר. מישהו בתקשורת, חיבר בין תמונת הנסיגה מלבנון לחייל שנהרג.
שוב חזרו ופרסמו את תמונת הנגמ"ש והדגל. "הילד מת והתמונה קמה לחיים", אומרת סוזן. גזיר העיתון שנמצא בביתם הוא מאז. מה עלה בגורלם של שאר גיבורי התמונה? סוזן לא יודעת. חלק מהם מגיע לאזכרות ולימי זיכרון. לא כולם. התמונה ההיא, אומרים בני משפחת שיטובי, צרבה בהם כווייה. "התמונה לא חיברה בינינו", אמר לי השבוע אחד המצולמים, שלא לייחוס.
"קודם לא היינו חברים קרובים, וזה לא השתנה". "מבחינתנו היא הייתה דבר מקרי, לא מתוכנן. אתה חייל בצבא, וחייל ממלא פקודות. בגלל שהיינו בנגמ"ש של המ"מ, זה יצא ככה. כשהגענו לארץ, כולם כבר היו פה. יצאנו אחרונים. אני לא זוכר מה הרגשנו. אני יכול להגיד שכולנו אהבנו את לבנון. הרגשנו שאנחנו עושים שם משהו חשוב".
באחת ממערכות הבחירות, עשתה מפלגת העבודה שימוש בתמונה. לא ידעו ששיטובי נהרג. מרגע שנודע להם, התמונה הוסרה. "לא אהבתי את זה שעושים מהתמונה פוליטיקה", אומרת שיטובי. "אחר כך אמרתי, 'מה אכפת לי, שיעשו מה שהם רוצים. הילד שלי מת. גם ככה הוא לא בחיים'".
בחודש מאי הקרוב יציינו עשר שנים לנסיגה מלבנון ולצילום התמונה. בנובמבר, חצי שנה אחר כך ימלאו עשר שנים מאז נהרג שרון שיטובי. "הזמן לא מרפא", הסבירה סוזן שיטובי, "הוא לא עושה כלום. רק מחזק את הכאב. הקשה נהיה עוד יותר קשה. אני לא מבינה, איך הלך לי הילד מהידיים. היה ילד, ועכשיו אין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם