הזיכרון עטוף בסרט
פתאום המשפחה השכולה מתאספת והרגשות נפרצים, משלימים זיכרונות האחד לשני ויוצרים תמונה קיימת וממשית של האהוב שנקטף. על ההנצחה מבעד לעדשה
בדרך כלל משתקפת דמותו של אדם, במקרים רבים צעיר או צעירה בתום נעוריהם ובתחילת המסע אל החיים. אותה הדמות משתלבת במרחבי הדמיון והזיכרון ופתאום היא חיה, מדברת, צוחקת, עסוקה בחשיבה על עתידה הקרוב והרחוק, על הטיול אחרי צבא, על הילדים בבית שממתינים בכיליון עיניים ומתגעגעים לאביהם שיחזור משדה הקרב. ופתאום אין. והריק הופך לגדול, לא נתפס. ואז העיניים נרטבות.
מדינת ישראל, אם בהיבט הממסדי ואם בפרטי, מומחית בהנצחה וזיכרון. טקסים הם חלק משגרת חיינו. זה לא שאנחנו אוהבים את זה, אלא דווקא צריכים את זה מתוקף מציאות חיים קשוחה. ההנצחה נעשית במישורים רבים, כאנדרטה, בכתיבת ספר או שיר, הכנסת ספר תורה, יש מי שמקימים אתר אינטרנט לזכר החלל ועוד שלל אפשרויות. כל משפחה עם סגנונה, כל משפחה עם הכיוון והתחושות הנכונות לה, אין נכון-לא נכון או טוב-לא טוב. וכן יש כאן גם את העניין התקציבי, בצער רב, שהופך לכלי מגביל לרבים (אף על פי שמשרד הביטחון מקצה סכום סמלי של הנצחה לכל משפחת חללים).
אחת הדרכים להנצחה היא בסרט. זו דרך שבמקרים רבים קשה לעשייה, שכן בסרט פצעים ורגישויות שלא נפתרו עשויים להיפתח, זיכרונות שנשתכחו לפתע צפים והתמונות הופכות לממשיות וחיות יותר. מצד שני, כבמאי שעוסק גם בתחום של סרטים המנציחים את חללי מערכות ישראל, אני יכול להעיד שסרט על חלל צה"ל יוצר דינמיקה משפחתית מופלאה.
פתאום המשפחה, לאחר תקופה, מתאספת והרגשות נפרצים, משלימים זיכרונות האחד לשני ויוצרים תמונה קיימת וממשית של האהוב שנקטף ואיננו עוד. אחיו של חלל צה"ל אותו ראיינתי במסגרת סרט אמר לי שהוא מרגיש סוג של תרפיה באמצעות הראיון, שיוצאים ממנו דברים, שהוא פתאום נפתח ונותן מליבו אל מול הוריו וחש בהקלה מן תחושה כזו שעוד לא הייתה לו מאז נפל עליו הצער. תגובות מעין אלה תמיד עוטפות את הסרט בשלב עשייתו.
הדבר הנכון ביצירת סרט זיכרון והנצחה היא השמירה על מסגרת אינטימית בשעת העבודה מול המרואיינים. רצוי להפחית באנשי צוות הצילום, ואם יש ליוצר את היכולת לעשות את הכל לבד אל מול המשפחה, החברים ויתר המרואיינים כן ייטב. כך הדברים יכולים להישמר בהיבט האינטימי ביותר. הרבה יותר קל למרואיין עצמו להרגיש ביטחון ולהיפתח אל מול היוצר כשהוא בוטח בו ומרגיש נינוח, ולא צריך לחוש במבוכה או בעוצר רגשות אל מול אנשים זרים נוספים שנמצאים באזור סלון ביתו או בכל מקום אחר בו מצטלם הסרט.
סרט
כזיכרון והנצחה נותן יכולת נגישות פשוטה וחשובה אל זיכרון החלל. כל שצריך הוא לשבת מול המרקע ולצפות במי שהיה האדם שנתן את חייו, בחלומותיו ובאישיותו. בתום הצפייה - וגם בזה לצערנו אנחנו מתורגלים - מקבלים השראה ובמקרים רבים מתמלאים בעצבות המהולה בגאווה. הרי בסופו של תהליך נוצר סרט שבתוכו מארג אנושי של אנשים מגוונים, שהכירו והיו קרובים לנופל. יחד הם מפיחים חיים ותוכן בדמותו של החלל, דבר שמשתמר לטובת יתר בני המשפחה, הדורות העתידיים וגם בשבילנו כולנו, תושבי מדינת ישראל.
הכותב הוא במאי, עיתונאי ומרצה. ביום הזיכרון יוקרנו בערוץ 10 שלושה סרטים אותם יצר (בהפקתTV MEDIA):
מתנה ל-22 שנה: סרט על חלל צה"ל ספי מגורי כהן ז"ל (ערוץ 10, 18.4, בשעה 00:15). ספי שירת ברצועת עזה ולחם במלחמת לבנון השנייה. במהלך חופשתו הצבאית, במוצאי שבת, 3.9.2006, נהרג ספי בתאונת דרכים כשהוא בן 22.
ניר: סרט על חלל צה"ל ניר סמי (סימו) ז"ל (ערוץ 10, 19.4, בשעה 11:55). ניר נהרג בעת שרותו הצבאי הסדיר בזמן היתקלות עם מחבלים שחדרו למוצב מורג ביום חמישי, 23.9.2004.
מרחוק נדלק אור: סרט על חלל צה"ל מעיין רוטנברג ז"ל (ערוץ 10, 19.4, בשעה 15:25). מעיין נפצע במהלך בדיקת טנק באימון בעת שרותו הסדיר. הוא נפטר מפצעיו לאחר מספר ימים, בתאריך 30.11.2007. מעין היה חתום על כרטיס "אדי" ולפי צוואתו תרמו בני משפחתו את איבריו אשר נתנו חיים לחמישה בני אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם