אחרי רצח בתה בסניף ביתילי, הפיצוי אינו מקל על אורה ברז
אחרי שהצליחה להביא לחקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה וביהמ"ש קבע כי ביתילי תפצה אותה ב-2.5 מיליון שקל, מבהירה אורה ברז: "דבר לא יפצה אותי. אנשים פשוט לא מבינים שכל סיבוב משפטי מקיז עוד דם מפצע שלא יגליד לעולם". על התביעה היא אומרת: "שינוי חברתי חייב לפעמים לבוא דרך תביעה כספית"
מה היא ענתה לך?
"אני לא מחכה לתשובות מתמי. אני סתם מספרת לה, כי לקבר אני לא הולכת".
לא הולכת?
"רק באזכרות. לא אומר לי שום דבר מה שקורה שם".
ובבית את חשה אותה יותר?
"אני חשה בעיקר את מצבי הרוח שלי. זה לא שיש לי קשר עם העולם הבא. אבל תמי שולחת לי כוחות, סימנים, שומרת עלינו".
זה מקל עלייך...
"בוודאי. הידיעה שמישהו שומר לא רק עליי. במיוחד על הנכדים שלי".
תמר ברז, בת 33 במותה, הייתה קורבן לאחד ממקרי הרצח המחרידים שהיו אי פעם במדינה. זה היה ב-17 בספטמבר 1997. זמן לא רב לפני ראש השנה. בסניף ביתילי ברמת גן התחככו זה בזה כל מסתערי החג. אנשים טובים שתכננו לייפות את ביתם לקראת השנה החדשה, שרצו להפתיע במתנות את יקיריהם.
אחד העובדים, יגאל אקסלרוד, הפתיע את תמר ברז, כשחיפשה כיסאות למרפסת ביתה. עוד בכניסה קלט אותה ועקב אחריה. כשעלתה לגג, למחלקת ריהוט גן, ניסה לאנוס אותה מאחור. הוא הופתע מעוצמת התנגדותה, שלף סכין ודקר אותה במפתח הלב. כדי למנוע מעצמו כל הפרעה, סגר את דלת הגג והתעלל בה דקות ממושכות.
כשסיים, גלגל אותה בשטיח, שטף את הדם מידיו, כיבה את הטלפון הנייד שלה וחזר לעבוד. "רציתי לעשות לה מה שראיתי בסרטים הכחולים", אמר לשופטים.
למרות מאסר העולם שנגזר על אקסלרוד, הוסיפה הפרשה להתגלגל. לפני כשבועיים פסק בית משפט כי רשת ביתילי תפצה את המשפחה ב-2.5 מיליון שקל. אבל הסכום הזה, שמן ככל שהוא נראה, הוא רק אמצעי. שינוי חברתי, אומרת אורה ברז, חייב לפעמים לבוא דרך תביעה כספית שתאלץ עסקים טפלוניים כמו ביתילי לקחת אחריות.
אחריות שתמנע זוועות כאלה בעתיד. שלא תשאיר אף חניון תת קרקעי חשוך, שלא תפקיר אף תא שירותים ציבוריים ללא כיסוי מצלמה. אחרי הפסיקה הזאת ואחרי חוק זכויות נפגעי עבירה שעבר ביוזמתה, יכולה אפילו אישה מוכה כאורה ברז לדלות מתהומות נפשה רסיסים של תקווה. להרגיש שתמי שלה לא מתה לשווא.
ערב יום הזיכרון. ילדים מוכרים דגלונים בצומת שילת. בשער כפר אורנים חולפים על
ברז מתכתבת עם המחשבות שלי. אומרת שבמקרי מוות אחרים יש איזו אתנחתה, איזה "פטור" מההליכים. "אם זה חלל צה"ל או מחלה - אין משפט", היא אומרת. "אם זאת תאונת דרכים - נגמר צ'יק צ'ק".
אצלה המוות הוא עיסוק במשרה מלאה. בתחילה שפטו את הרוצח, אחר כך שמעו את ערעורו. בין לבין הסתחררה במאבק של שלוש שנים להעביר את חוק זכויות נפגעי עברה. "נכנסתי למין עשייה כזאת, וזאת הייתה די טעות, כי לא התפניתי להתאבל", היא נאנחת.
ברז, בת 72, משדרת עוצמה נואשת ופיכחון מצמרר. קול שקט שהכאב שורט אותו. אישה שלוחמת עד הקצה. מתוודה על חולשותיה רק כשאין ברירה. את המילים המסגירות: "לא יכולה יותר, רועדות לי הרגליים", אמרה לאחר שעתיים.
הרצח צילק את נפשה ואת גופה. היא סובלת מבעיות של אי ספיקת הלב. לאחר שעלתה מ-12 ל-40 סיגריות ביום, נפגעה אספקת החמצן לריאותיה. היא נזקקת למשאפים רוויי סטרואידים, "שהגדילו אותי ב-30 קילו , מה שמקשה עליי גם ללכת". מתעצבנת כהרף עין, לא ישנה בלילות, יש ימים שאינה מתפקדת כלל. "ימים של מיטה", היא קוראת לעתות החידלון האלו.
על הקיר בסלון שעון, שמחוגיו קפאו על שעת הרצח, 17:45. מתחתיו, מונחות על שידה, תמונות מחיי תמר. בגלימה שחורה בטקס קבלת תואר שני. בסוכה עם אחייניה מיכל ואורי כשנה לפני שנרצחה. שיער שרוצה להתפרע, חיוך שמהסס להתרחב. ורק העיניים נוקבות. מכות בך ישר בבטן.
"ילדה מאד חכמה, מאד אטרקטיבית. מלכה מכיתה א'", מספרת אורה. כשסיימה יסודי רצתה להמשיך ל'תיכון חדש', אלא שמנהל החינוך בבת ים לא רצה לוותר על מצוינת כזאת. "אבל אני הפכתי קצת את העולם ובסוף קיבלו אותה", היא מספרת. הייתה קמה כל בוקר ב-05:00 כדי להגיע בשני אוטובוסים לבית הספר.
מה כל כך משך אותה ל"תיכון חדש"?
"האתגר. האמביציה. אמרה שהרמה בבת ים לא מספיק גבוהה בשבילה".
תמר שירתה במודיעין. חודש לפני השחרור עלתה לירושלים לקורס של משרד החוץ, והוצבה בבירת פינלנד, הלסינקי. "אבל זאת ארץ קרה, מה בחורה בודדה כמוך תעשה שם?", ניסתה לשווא אמה. תמר לא סיפרה מה היא עושה בשגרירות, ורק דיווחה על התארגנותה בשטח. שכרה דירה, קנתה אוטו, אפילו למדה קצת פינית.
כעבור שלוש שנים עברה לשרת בבירת שוויץ, ברן, למשך שנה, שבה לארץ ללימודי כלכלה, שיווק ומינהל עסקים. אמא אמנם עזרה, אבל לה היה חשוב להתפרנס. קנתה מכונית קטנה כדי לעבור כל בוקר עם סלסילת סנדוויצ'ים במפעלים. את התואר השני עשתה באוניברסיטה הבינלאומית בהאג. גרה בטירה אבודה בלב יער. האחרים יוצאים לפאב, היא נשארת ללמוד.
לקראת הסיום מבקשת מאמא לסרוק את העיתונים כדי למצוא ג'וב בתחום מכרזי התעופה. החיפושים צולחים, ולאחר ראיון היא מתקבלת לרשות שדות התעופה. בתוך שנתיים וחצי בלבד היא מקבלת קביעות, מקודמת לתפקיד ראש מדור מכרזים. "מטאורית", אומרת אורה, "כל מכרזי 'נתב"ג 2000' היו שלה".
גם חייה האישיים עולים על המסלול הירוק. יש לה חבר, כלכלן גם הוא. שוכרת דירה בתל אביב, שומרת על קשר אוהב עם משפחתה. כל ערב שבת היא מצטרפת לארוחה חגיגית עם אחותה, גיסה, האחיינים ואמא. "הערצתי אותה על הנחישות שלה", אומרת אורה, "היא העריצה אותי על האומץ לגדל לבד אותה ואת אחותה".
בשני, יומיים לפני הרצח, האם והבת מתראות בפעם האחרונה. נפגשות בדיזנגוף סנטר, לצוד לתמר שמלה לקראת בר מצווה משפחתית בשבת. לאחר סריקות מתישות הן ננעלות על אחת בצבע קרם עם פרחים לבנים. שמחות בשללן, הן מתיישבות לצהריים בסבארו. אחר כך תמר מחזירה את אמא הביתה לראשון לציון, עולה להגיד שלום לאחותה שגרה בסמוך ונעלמת.
בשלישי בבוקר, כבכל בוקר, האחיות מדברות בעוד הן תקועות בפקק בדרכן לעבודה. ברביעי בבוקר מודיעה תמר לאמא שלקחה יום חופש לסידורים. אחר הצהריים היא נוסעת להום סנטר לקנות קלטת למשיבון. בדרך מודיע לה החבר שאמנם יפגוש אותה שם כפי שקבעו, אך יאחר בגלל ישיבה. היא מנצלת את הזמן להיכנס לביתילי לחפש רהיטי גן למרפסת. השעה היא 17:45.
"היא נכנסה, וזהו. נגמר הסיפור עם תמי", מתמצתת אורה בקול חלוד. אבל באותן שעות התקשרה לתמר ו-כלום. ניסתה לחלוק את דאגתה עם ענת, שמנערת אותה: "מה, היא ילדה קטנה?".
בחמישי בבוקר היא לוחצת "send", כדי לשמוע שוב: "המנוי אינו זמין", ובכל זאת נתלית בתקווה מזדמנת. חברה מספרת שראתה את תמר בחמישי בדיזנגוף. מהר מאד מתברר שהחברה התבלבלה. שראתה אותה ביום רביעי, לפני שנעלמה.
בשישי אורה לוקחת את חתנה לדירתה של בתה הנעלמת ברחוב מנדלשטם. נכנסים, אך נשארים ללא רמז. המחשב האישי, היומן, הכל מסודר על השולחן. בשובם הביתה אומרת לה ענת: "הקו האדום יהיה מחר, בבר מצווה שלקראתה קנתה את השמלה. אם לא תגיע - נראה מה לעשות".
שבת , 11:00 בבוקר. כל המשפחה מתייצבת, הטקס עומד להתחיל. "אבל העיניים שלי פה ושם ושם ופה - וכלום. אין תמי". ואז אחד מבני המשפחה אומר לה: "אורה, לא מתאים לך לחכות. לכי למשטרה". במרחב ירקון לא מאמינים. אפילו לא רוצים לקבל תלונה. צוחקים מהם. אומרים: "בטח ברחה עם איזה גבר". הם מסתלקים בעלבון.
בערב מתקשר חבר לעבודה. "מה קרה עם תמי? לא הופיעה לכינוס מקצועי ביום שישי. לא מתאים לה". וחברה עורכת דין אומרת לאורה: "אין ברירה, צריך לחזור למשטרה". ביוזמת המשפטנית מוציאים פלט שיחות מהנייד של תמר. מתברר שהאחרונה נעשתה מהום סנטר. נוסעים להום סנטר ואורה נשארת במשטרה. כעבור רבע שעה הטלפון מצלצל במרחב, "והשוטרת אומרת: 'אוי', ואני: 'מה אוי?'. והיא: 'מצאו את האוטו'. ואני: 'יש אוטו ואין ילדה, ומה עכשיו?'".
מה עבר לך בראש?
"חשבתי שמישהו מחזיק אותה נגד רצונה. או מתוך אהבה או בגלל ענייני עבודה. לרגע לא חשבתי על רצח".
מתחילים החיפושים. היא מציינת במיוחד את ההתגייסות של החברים מרשות שדות התעופה. "טרקטורונים, מסוקים, אוכל, כובעים. לא ייאמן".
והמשטרה חוקרת את המשפחה. האם היו לה נטיות אובדניות? אולי באמת התאבדה? "התייחסו אלינו כמו אל אויב, ואני אומרת להם כל הזמן: 'תמי חיפשה רהיטים, תעשו עם זה משהו'. איש לא התייחס אליי".
לאחר שבועיים, כשהקונים בביתילי מתלוננים על ריח רע, עושים ריסוס. אולי חתול מת גורם לכל הריח הזה. ועדיין לא מוצאים כלום. בסוף מגלה אותה האחראי לגלריה מגולגלת בתוך שטיח.
זה קורה בערב ראש השנה. הגן של אורה סגור, והיא ממתינה בבית. אחותה רחל יושבת איתה. בשלב מסוים היא שולחת את רחל הביתה שתבשל לחג. גם היא מרוקנת את המקפיא כדי להתקין ארוחה. אחרי חצי שעה האחות חוזרת. "עזבי את הבישולים, נסתדר", היא אומרת.
ואז התחילו הטלפונים של אמהות מהגן. "אורה, שמעת משהו? אורה, הודיעו לך משהו?". רק אחר כך יתברר פשר השאלות. הידיעה על מציאת הגופה שודרה בחדשות הבוקר, בלי שאיש יטרח לעדכן את האם. ב-10:30 מתקשרת ענת ומודיעה: "אמא, מצאו את תמי". היא רק סוגרת עם ענת, ומגיע טלפון מהמשטרה: "שולחים ניידת לקחת אותך לביתילי".
היא מעדיפה לנסוע עם המשפחה. על גשר ראשון לציון תופסת אותה מהדורת 11:00: "אין כמעט ספק שהגופה בשטיח היא של תמר ברז". כשהיא מגיעה לביתילי הניידות כבר משדרות. כתבים דוחפים מול פרצופה מיקרופונים שלופים. "עד היום אני לא מבינה למה סחבו אותי לשם. הרי לא ניתן היה לזהות אותה".
שתי חברות מזהות את תמר לפי הבגדים והנעליים הגבוהות בחום-אדמדם. הבוס של תמר, שהספיק לראות את גופתה, לוקח את אורה הצדה. "התמונה הזאת תלווה אותי כל חיי", הוא אומר לה. מפציר בה שלא תתעקש. שתניח. עדיף שתזכור אותה כפי שהייתה.
בשבעה מגיע מנכ"ל ביתילי לדירתה. האבלים מתנפלים עליו. איך הפקירו, איך לא הבחינו, איך לא ידעו. הוא מתגונן. מספר שחשבו שזה חתול. אולי כלב. שאפילו ריססו כדי להעביר את הריח הרע.
היא שומעת את הדברים מהמטבח, ונחנקת. מתפרצת לסלון כדי להתיז סילון של זעם: "נוסף לכל ריססתם את הילדה הסטרילית שלי? איך אתה מעז לבוא לכאן ולספר שהתייחסתם לבתי כאל חתול?". בדרכו החוצה עוד מספיק המנהל לומר לאביה של תמר: "אם תחליטו לתבוע, אקבל כל החלטה של בית המשפט".
משפטו של הרוצח נפתח, והאם מתעקשת ל התייצב יום-יום. "אתה רואה אותו עומד מולך, שומע אותו מתאר איך גרם לזה ואיך עשה את זה, ואיך ואיך ואיך, ואני שמעתי הכל. על כלום לא ויתרתי".
איך אפשר לעמוד בזה?
"תמי שלחה לי כוחות. הם שעזרו לי לחפש את הצדק".
באותם ימים, בשלהי 1997, חוק זכויות נפגעי עבירה עדיין לא קיים. היא טוענת בעקשנות שלא ייתכן שהפרקליטות תאמר לאם שהיא לא צד בעניין, שהמדינה היא שתובעת, היא האפוטרופוסית בכל הפרשה.
"33 שנה גידלת ילד, וכשקורה לו אסון, אומרים לך לשבת בשקט. ואיפה היו כשעבדתי בארבע משרות כדי להאכיל את הילדות שלי?". העוול מטריף אותה.
חצי שנה לאחר המשפט היא פותחת בפעילות. מקימה את ארגון משפחות נרצחים ונרצחות. מתייעצת עם משפטנים, לומדת את הדגם של ה-Victim Support בבריטניה.
"התחלתי להתסיס, ארגנתי פגישות, ניהלתי שיחות עם ח"כים". אחרי שלוש שנות מאבק מתקבל חוק זכויות נפגעי עבירה, "חוק סוציאלי ראשון במעלה", היא מגדירה אותו, "שמשנה את כל ההליך כלפי משפחות נרצחים".
כשהיא מוצאת נחמה מסוימת בהישג הזה, מתפוצצת פרשת גניבת האיברים במכון לרפואה משפטית. ברז מגלה לזוועתה שגם גופת בתה חוללה. הפתולוגים טוענים בתחילה כי רק נלקחו דגימות בגודל ראש סיכה. אחר כך מתברר כי בין השאר נוסרו הלסתות.
"באיזו רשות הוציאו איברים של הבת שלי?", היא שואלת, "לא יכולתי לדמיין לעצמי את בתי מחייכת". כשייפתח תיק הנתיחה יתברר שלא רק לסתות נשדדו. "גם צלעות ואיברים אחרים שלא היו חיוניים לזיהוי, שלא היו קשורים לרצח".
תוך כדי הפרשה הזאת נסחב ערעורו של הרוצח לעליון. שבע שנים. "היו מודיעים מהפרקליטות שהנה דיון, והייתי מתכוננת נפשית - ודחייה. ועוד פעם, ועוד פעם".
לבסוף נקבעה ישיבה, והיא חושבת לעצמה: "אם יקלו איתו - אמות. פשוט אמות". זה קורה בנר ראשון של חנוכה. לפני שהיא יוצאת לבית המשפט, היא מדליקה נר ומתפללת: "כמו שהיום נר ראשון של חנוכה, שיהיה נס, והוא לא יקבל שום הקלה".
בבית המשפט מהומה. ים צלמים שרוצים לתקתק פורטרט של רוצח. "והעורך דין שלו מתרוצץ כמו שד, ומהפרקליטות אומרים לי: 'אל תתרגשי אורה, הוא כבר פה, תיכף יעלו אותו'". ופתאום התלחשות קדחתנית בין הצדדים שבסיומה ניגשת אליה התובעת: "תירגעי אורה, הוא משך את הערר".
התפילה שלך נענתה...
"זה פשוט היה הנס של תמי".
ועדיין נשארת פרשה משפטית אחת לא פתורה. האחריות של ביתילי לכך שאישה נכנסה לחנות ולא יצאה ממנה בחיים. "איך זה שאת לא תובעת אותם?", שואלת אותה עו"ד ד"ר יפעת ביטון ממרכז תמורה למניעת אפליה. עשרה ימים לפני שההתיישנות תיכנס לתוקפה, מתארגן תיק התביעה, בניצוחה של ד"ר ביטון. פסק הדין מחייב את ביתילי בפיצויים של 2.5 מיליון שקל.
כך, למשל, חייתה בידיעה שבתה לא סבלה. שההתעללות הייתה אחרי המוות. "אבל השופטת אמרה עכשיו שזה לא כל כך בטוח. ואני צריכה לחשוב עוד פעם, לשחזר הכל מחדש".
אחד המפגשים המכאיבים במשפט היה עם מנכ"ל ביתילי. "אחרי 13 שנה לשמוע אותו עדיין מתנער מאחריות, עדיין עומד שם בשחצנות וטוען שלא יכול היה לדעת מי הטיפוס ההוא. אבל יכול היה לדאוג שלא ייווצרו התנאים לפשע. שיהיו מצלמות, שיהיה פיקוח. בחורה נכנסה לחנות, ולא נודע כי באה אל קרבה. ואני רוצה להגיד לו רק דבר אחד: זה לא ביתילי זה קברילי. שבועיים הייתה הבת שלי קבורה בחנות שלו".
הניצחון המשפטי מעדן במשהו את הרגשת האין?
"היא חסרה כל יום, כל שעה, כל דקה, כל אירוע, כל חג, כל ליל סדר. כולם פה והיא איננה. אין משהו. משהו שהיה צריך להיות. משפחה עם נכדים שהיו אמורים להיות לי ממנה".
הכאב לוקח לפעמים פסקי זמן?
"לפעמים הנכדה אומרת: 'סבתא, תחייכי קצת'. אז אני עובדת על עצמי להיות יותר עליזה. אבל האמת היא שמשהו ממני נקבר עם הבת שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם