המילואימניקים כותבים: אנחנו נמשיך לבוא
פלוגה ג' בגדוד חי"ר 7006 כתבה מונולוג מיוחד לכבוד יום ההוקרה לחיילי מערך המילואים ובו בקשה אחת: "אל תקראו לנו פראיירים"
יש תקופה של מבחנים באוניברסיטה? מילואים בטול כרם. התחלנו סוף סוף עבודה חדשה? מילואים באביבים. המשפחה ממש צריכה אותך? גם הצבא - באבני חפץ. ואם סוף-סוף יצאת בקיץ לחופשה ואתה מת לבלות עם הילדים, יש אימון מהגיהנום בצאלים. את איתן המלחמה בכלל תפסה ביום שישי בערב, באמצע הג'קוזי שעשה במהלך סופשבוע רומנטי עם אשתו. בתוך שלוש שעות הוא התייצב בגדוד עם ריח של ורדים, והשאיר את האישה עם דמעות.
אנחנו נמשיך לבוא, כי שנייה אחרי שאנחנו מקללים את אמא של צה"ל על הצו שהגיע ברגע הכי לא מתאים, אנחנו מתיישבים על הסלולרי ומסמסים בהתרגשות לחבר'ה מהפלוגה: "קיבלת."? אחרי כמה דקות מתחילים הטלפונים בין כולם, והקללות מתחלפות בתכנונים: מי יביא קפה, מתי עושים על האש ואיפה הציוד הפלוגתי שקנינו אחרי המלחמה האחרונה.
אז מתפשט לך על הפרצוף מין חיוך דק, כזה שרק האישה יכולה להבחין בו ולשאול: "לא קיללת את המילואים לפני כמה דקות."? לך תסביר לה. אנחנו נמשיך לבוא, על אף שלחלק מאיתנו כבר כואב הגב וגם הכרס כבר מזמן עברה את גבול הבצבוץ המותר על פי חוק. על אף שמאז המלחמה האחרונה האימונים הולכים ונעשים סוג של סיוט מתמשך, עם רמת קושי שלא הייתה מביישת סיירת בסדיר.
מצד שני, אחרי שבמלחמה האחרונה התרמנו אנשים פרטיים למוצרים רפואיים שאפשר יהיה לשים בפק"ל של החובש - אין תלונות גם כשקר ורטוב וקשה. גם שי ויהושע ימשיכו
גם אסי ורם יגיעו. הוא שוטר ירושלמי קשוח עם תואר שני ואוהד שרוף של "בית"ר," והוא עורך דין תל אביבי שמת על "הפועל." לכל אחד מהם יש צעיף של הקבוצה שלו בתיק המילואים. פעם הם התווכחו באמצע פעילות מבצעית בדרום הר חברון לאיזו קבוצה יש יותר אוהדים. באמצע הוויכוח, כשהם שוכבים בתוך מטע זיתים, התחילו לירות עליהם והכדורים שרקו מעל הקסדה.
כשאחד מהם הרים יותר מדי את הראש בשביל לתפוס זווית טובה יותר לירי, השני קפץ עליו, שנייה לפני שכדור עבר לו סנטימטר מהראש. אנחנו נמשיך לבוא, על אף שכולנו כעסנו, בשלב כזה או אחר, על המדינה. על ההחלטות של הממשלה, על מס הכנסה, על מי שהעלו את שכר הלימוד באוניברסיטה, על הפוליטיקאים שמספרים לנו כמה הם אוהבים אותנו, אבל לא רואים אותנו ממטר. על אף שכבר מזמן נשבר לנו מהמושחתים והאגואיסטים והעסקנים הפוליטיים. אבל גם כשכועסים - לא שוברים כלים ולא מפסיקים לשחק. חורקים שיניים.
אנחנו נמשיך לבוא, כי הדבר הכי כיף בעולם זה לשים מדי ב' ובתוך שנייה להפוך לעייף, רעב וחרמן. כי וואלה, יש קצת צדק בזה שאנחנו מתים לברוח מהשגרה, מהאישה ומהילדים. כי אין על הקפה שלנו כשיוני מנגן בגיטרה, ואין על ארוחות המנגל המפוארות של איתמר, ואין על לאכול קרמשניט ושוקו קר שבני הרס"פ היה מביא לנו בשש בבוקר לאימון בצאלים על ההר עם הזריחה הכי יפה בעולם.
נמשיך לבוא, כי תמיד כשאין מניין בערב שישי וחסר אדם אחד לחבר'ה הדתיים, מי שיתנדב יהיה בדרך כלל הכי חילוני בפלוגה. נמשיך כי אנחנו לא מסוגלים להסתכל בעיניים של משפחת פרץ, שהקריבה את שני בניה בשביל עם ישראל. איזה זכות יש לנו להגיד להם 'לא בא לנו לעשות מילואים?' מי אנחנו שנגיד לילדים שהוריהם נהרגו בצה"ל שעכשיו לא מתחשק לנו לשמור עליהם כי זה לא בדיוק הזמן המתאים ויש לנו עיסוקים בבית?
בקיצור, תהיו רגועים. תמשיכו לא לתת לנו הנחה בארנונה ולא בלימודים או בביטוח לאומי. ותמשיכו לא לעצור לנו טרמפים. אתם יכולים גם להמשיך להביט עלינו כאילו היינו חייזרים עם המדים והנשק הקצר כשאנחנו מסתובבים ברחוב. תמשיכו לתת העדפה לאחרים במקומות עבודה, כי אנחנו טוחנים המון צבא. למרות הכל, זה הפסד שלכם. רק בקשה אחת: אל תקראו לנו פראיירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם