ירושלים של זיכרונות, ושל אוכל ואהבה

מאכלים ששם משפחתם "ירושלמי", האור שממלא את העיר בין השמשות בשעות אחר הצהריים. שרי אנסקי מתארת את עירה

שרי אנסקי | 5/5/2010 16:15 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
למה לא נולדתי בפריס, בפראג, בעפולה, או ברומא היא שאלה לא רלוונטית. נהייתי למי שאני בגללה ובזכותה. בדיוק כמו שאר בנות ירושלים האחרות.

בילדותי רק לשני מאכלים בלבד הוסיפו כשם משפחה את המילה "ירושלמי": לקוגל ולמעורב. רק בשנות העשרים שלי שמעתי שיש גם איזה ארטישוק ירושלמי בעולם. אבל מהר מאוד למדתי שהפקעות שמכונות ארטישוק דרג'ולי - מתכוונות לחמנייה (באיטלקית) ולא לעירי הכואבת. שיש אמנם רגעים בעלות השחר כשהשמש רק פורצת מאחורי הרכס של הר הצופים שהיא יפה יותר מכל פרח. כך גם שמכסה אותה שלג רך וטרי.

לפעמים בחושך כשאני עוברת ברמזורים עם התקתוקים לעיוורים, אני ממש מרגישה את דפיקות הלב שלה. אבל אני הכי אוהבת אותה בשעות אחר הצהרים. בשעה שכל השמשות בחלונות העיר מופנים למערב הופכים למראות. אז השמש הרכה מסנוורת בבוהק כה מוחשי את פני העוברים ושבים, כך שממש אפשר להרגיש אותה כליטוף שיכול להיחשב של השכינה או אפילו ליטוף מאלוהים. ליטוף של נחמה ורחמים. 

מה שמייאש הוא שפתאום ברגע אחד, הבוהק נעלם ונעשה קר ומצמרר (גם בקיץ) ואז בבת אחת היא הופכת קרתנית וכמעט מכוערת. 

בעוד שרבים מחבריי עזבו את העיר, אני הבאתי אליה תל אביבי. בלילה שהתאהבנו ישבנו בפינה על השולחן הבודד בסטיקייה של חיים פירו - ממציא המעורב ירושלמי. מעלינו צנצנות תוססות עם חמוצים, לידנו כוס זכוכית שבתוכה פרחי ריחן סגולים. הוא ישב מולי ולא יכול היה לאכול מרוב שרעד מקור או מאהבה ואני חיבקתי אותו. אפילו עכשיו הוא עדיין לא מודה בכך שבאותו לילה התאהב בנו ביחד. לא רק בי,  אלא גם בירושלים, ועדיין לא ממש מפסיק להתייחס לעצמו כתל אביבי גולה. 

ולמרות שהוא זה שלימד אותי לראות את האור המכער אותה בין השמשות, היא הכניעה אותו. לא מקורי מי יודע מה.
* * *

העיר הזו יודעת לאהוב כבר אלפי שנים ברציפות. אלכס לימד אותי להביט באנשים ובפינות הנסתרות שלה. וכפי שהוא ממסגר מתוכה צילומים שמספרים סיפור על החיים, אני מוצאת בה את הסיפור של האוכל. גם אם המאכלים לא שייכים לזיכרון האישי שלי, אלא לימים קדומים, אני מדמיינת את טעמם ומרקמם וממציאה לעצמי איזשהו אירוע שהאוכל כמו החיים התרחשו

בתוכו.

כך למשל, ב-1917 תיאר לורנס איש ערב בספרו "שבעת עמודי החוכמה", את ה"בושה של הניצחון" שאחזה בכובשים. לא היה זה ניצחון של ממש, אלא מחווה מצטנעת אל מול רוחו השלטת של המקום. ובמילותיו: "שקט השתרר, כאילו נפרץ החותם השביעי ברקיע. כריכים של סלט עוף במיונז וכבד אווז היו תלויים בפיותנו הפתוחים מבלי שננגסו".     

שרי אנסקי תשתתף מחר ביחד עם בעלה הצלם אלכס ליבק, המשורר יענקל'ה רוטבליט וירושלמים נוספים בערב "סינדרום ירושלים" בבית אבי-חי

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

שרי אנסקי

צילום: ארכיון מעריב

בעלת מדור אוכל במעריב משנת 92', חיברה 5 ספרי בישול וחוקרת לעומק את תרבות האוכל הישראלית. יכולתה הנדירה לחוש, לבשל ולספר סיפור – מניבה מאכלים שאי אפשר למצוא באף מסעדה

לכל הטורים של שרי אנסקי

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים