אהוד לא ברח, הוא טעה
עשור לנסיגה מלבנון: היציאה החד-צדדית של ישראל מלבנון במאי 2000 הייתה הדבר הנכון ביותר בדרך הלא נכונה ביותר, ולפעמים הדרך הורסת הכל
אני שהיתי במרכז תנועת הנוער העובד והלומד. באותה שעה ממש, בכיר במשרד ראש הממשלה התקשר. אני זוכר את קולו ברמקול צרוד ועייף וקצר, הוא אמר שזה קורה בקרוב, שנערך. יהיו אלפי מפונים מקרב משפחות כוחות צד"ל, והוא הגדיר לנו אחריות לדאוג לילדים ולנוער.
היינו הגרעין הקשה שעבד עם אהוד ברק מ-1998. איתנו בילה רגעים קשים במערכה הארוכה שנמשכה עד הניצחון במאי 1999. אומרים שאסור להתבייש בדברים שעשית, אבל במקרה דנן, אני לא בטוח בזה. לא אשכח לו את הבגידה בסדר היום האזרחי, בשלום, בצד"ל.
עשינו הערכות מהירה לקחת כל מה שאפשר לדמיין בשביל להקים פעילות חינוכית לילדים ונערים שאנו לא מכירים, ושאינם דוברים את שפתנו. עלינו בשתי סובארו טנדר ישנות עמוסות לעייפה בציוד.
בהתחלה קיבלנו מידע מלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון ללכת לחוף לבנון בכנרת. אחר אמרו בפסקנות: "הר האושר", כמה סמלי וגרוטסקי, במקום שבו הכינו את הבמה לאפיפיור. ואיזה "אושר" בדיוק. אחר כך הודיעו שיכניסו אותם לבסיסים.
זה נגמר בחודשיים ארוכים בשני בסיסי חינוך של צה"ל – הסגל הזוטר ומרבית החיילים נשלחו הביתה, ואנו מלאנו את הבסיס במדריכים בעיקר מהמגזר הערבי של הנוער העובד והלומד.
אני זוכר במיוחד ארבעה רגעים. לא אשכח את הרגע שלראשונה בחייו נכנס ראש המגזר הערבי בנוער העובד והלומד בשערי בסיס צה"ל בכבוד ובראש מורם, ומחכה לו בש"ג מפקד הבסיס. איש אמיץ אוהב המדינה, שבא להידבר עם המבוגרים כדי שיאפשרו לנו לעבוד עם ילדיהם וכדי לתת להם ביטחון שאנו יודעים מה לעשות איתם. לא אשכח את הרגע שראשוני הילדים יורדים מהאוטובוס, נערים וילדים, ואנחנו צריכים להתחיל לטפל בהם כשאין להם יותר בית. לא אשכח את המכתב מלשכת רה"מ ושר הביטחון (ששמור עד היום) שמורה לאפשר אספקת כל ציוד ומזון לצורך הפעילות.
ובעיקר לא אשכח ילדה אחת קטנה בת שבע, שבכיר השב"כ מבשר לה שאביה ואמה לא הצליחו לצאת ולא יבואו אף פעם. והיא צועקת וצועקת, והוא מחבק אותה חזק ובוכה יחד איתה (גם אני). בסוף היא בורחת לנו מהבסיס ולוקח לנו שעות למצוא אותה.
אהוד לא ברח, הוא טעה. הנסיגה מלבנון הייתה הדבר הנכון ביותר בדרך הלא נכונה ביותר, ולפעמים הדרך הורסת הכל.
מלחמת לבנון הראשונה הייתה אסון, מחדל של חבורה כושלת. צה"ל לעולם לא יהיה אותו צבא והחברה בישראל לא אותה מדינה – נשבר האמון בדרג המדיני והצבאי, מדינת ישראל נשחקה תדמיתית וביטחונית בישיבה חסרת תועלת ברצועת הביטחון בדרום לבנון, עד שנאלצה לסגת. נאלצה - כי ברור היה לישראל ולעולם כולו כי אין תוחלת בכיבוש "רצועת הביטחון", וגורמים קיצוניים בעולם הערבי אף יכלו לזקוף מהלך זה כהפסד של ישראל. הנסיגה החד-צדדית זאת מלבנון במאי 2000 הייתה הבסיס לפריצת המחאה העממית הפלסטינית נגד ישראל פחות מחצי שנה לאחר מכן.
הרי אין פרדוקס עצוב וגדול מזה, ישראל של 1982 שיצאה כביכול למגר את אש"ף מלבנון ולמחוץ את התנועה הלאומית הפלסטינית נסוגה בעצמה באופן חד-צדדי 18 שנה אחר כך אל תוך שטח ישראל, כשבני בריתה בלבנון הופכים לבוגדים בידי בני עמם ונעשים מנודים. התנועה הלאומית הפלסטינית משתמשת במהלך זה כמנוף להחייאה מחודשת של המאבק שלה עצמה כנגד ישראל, בתוככי מדינת ישראל עצמה ובמרחבי השטח אותו הם כבר רואים כבסיס לגיטימי למדינה עצמאית
התנועה הלאומית הפלסטינית יצאה בטווח הארוך נשכרת פעמיים מהמהלך הלבנוני של ישראל. בטווח הבינוני, מדינות ערב הבינו כי לא ניתן עוד לתת לבעיה הפלסטינית לנדוד ממדינה למדינה, ובטווח הארוך עוד יותר - השלמת הנסיגה במאי 2000 שהייתה למעשה הסיום של המלחמה מ-1982 נתנה רוח גבית להתקוממות הפלסטינית, הפעם גם בשטחי מדינת ישראל גופה.
עם יציאת צה"ל מלבנון נמנו קורבנות המלחמה ושנות רצועת הביטחון במחיר הדמים הנוראי של 670 חיילים שנהרגו במהלך המלחמה, ו-1,216 חיילים בין השנים 1982-2000. עלות המלחמה ואחזקת הכוחות ברצועת הביטחון עד הנסיגה החלקית ב-1987 ועד הנסיגה המלאה בשנת 2000 עלו לחברה הישראלית במחיר כלכלי קשה וכבד מאד, ואחת מתוצאותיו היא הגברת התלות בארה"ב – גם בסיוע החוץ וגם בכלי נשק.
אהוד-לא ברח אלא טעה-ברק, אף לא ידע לנצל את המהלך הצבאי לתועלות מדיניות - לא להסדרת היחסים עם סוריה ולא להסדרת היחסים עם לבנון. חפשלפ – חפיף ישראלי. אין מדיניות גיאו-אסטרטגית, אין חשיבה ארוכת טווח. אנחנו הרי מעצמה: באים, כובשים, חוזרים. ככה לא מנצחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם