"גם אני לא הייתי ממנה אותי למפכ"ל"
כמעט עשור שאליק רון, מי שהיה מפקד המחוז הצפוני של המשטרה במהומות אוקטובר בהן נהרגו 13 מפגינים, שותק. עד עכשיו
אליק רון כועס על השב"כ. רותח מכעס. ולמה? כי הם, החברים מהשב"כ, לא אישרו לליצן הספרדי המפורסם איוואן פארדו להיכנס לרמאללה ולעשות קצת כיף לילדים פלסטינים. "שש שעות עיכבו אותו בשדה התעופה וזרקו אותו בחזרה למדריד. ליצן ספרדי! מישהו יודע מה זה עשה לנו בעולם? הגענו ליום שהזנב מכשכש בכלב. מה, השתגענו? יצאנו מדעתנו."?
אנחנו יושבים מתחת לעץ הפקאן הגדול בגינת ביתו שבתל עדשים. מסביב נפרשים שדות עמק יזרעאל, על השולחן קנקן לימונדה טרייה מעשי ידיו של בעל הבית. הוא כבר בן .63 הילד שבגיל 18 רצה רק להתגייס לצנחנים, להשלים שירות חובה ולחזור למשק, הספיק מאז לראות את שדה התעופה באנטבה בליל פעולת החילוץ של סיירת מטכ"ל, להקים את שלדג ולשקם את הימ"מ, אבל ייזכר תמיד כמפקד המחוז הצפוני במשטרה בזמן מהומות אוקטובר .2000
מאז כמעט לא דיבר. בשנים האחרונות הקפיד על שתיקה מוחלטת. עכשיו, מתחת לעץ הפקאן, זה זמן טוב עבור רון לעשות חושבים, להסתכל על העתיד. רון ניצב היום בצומת דרכים. בכיוון אחד, קורצת לו הקפיצה למים הסוערים של הפוליטיקה הישראלית, מתוך ידיעה שזו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלו לשנות. למרות שבקרב הפוליטי האחרון שלו - בבחירות לראשות המועצה האזורית עמק יזרעאל בשנת 2006 - הוא הפסיד, מאות מחבריו ומפקודיו לשעבר מגיעים הנה ויושבים איתו לשיחות נפש תחת אותו עץ הפקאן, מנסים לדחוף אותו חזרה לעשייה, לפוליטיקה.
אבל כאן, בבית, מושכת אותו המשפחה דווקא לכיוון השני: הקמת יקב עם אשתו ענת ובנו הצעיר, שמייעדים לו את תפקיד החצרן. בתל עדשים אליק הוא אבא, בעל וחבר. לא המפקד הנערץ והקשוח מהסיירת ומהמשטרה. הם, ענת והילדים, רוצים אותו איתם בבית. הם אפילו מסכימים שימשיך לעבוד בחצי משרה כנשיא חברת חקירות גדולה, רק שלא ילך לפוליטיקה. הוא הרי נכווה בעבר.
ואליק רון מתלבט, מתחבט, מתקשה למצוא תשובה. הוא רוצה לחזור ולהשפיע, ובעיקר להציל את המדינה שהוא כה אוהב מ"רעידת האדמה" הגדולה שבדרך, אבל מסביר שאולי כבר שבע מלהיות מפקד, מלהוביל.
"לא בוער לי להיות חבר כנסת, אבל מצד שני יש לי הרגשת אי נוחות. יש דברים שאני רואה
באופן סמלי, ביום הפגישה שלנו המחוז הצפוני שוב נמצא בכוננות מחשש למהומות. הפעם אלו הכפרים הדרוזיים שעל הכרמל, שתושביהם זועמים על עבודות הנחת צינור הגז על אדמותיהם. חלק ניכר ממאות השוטרים הפזורים בכוננות באותה שעה לאורך כביש 70 גדלו תחתיו כמפקד.
רק יומיים לפני הריאיון איתו ניסו דרוזים זועמים לדרוס את מי שהיה דוברו לשעבר ויד ימינו במשך שנים, ניצב-משנה בועז גולדברג, המכהן היום כסגן מפקד מרחב החוף. אוטוטו ימלאו עשר שנים לאירועי אוקטובר ההם, שהכניסו אותו ללב הסערה הציבורית ובעטו אותו החוצה מהמשטרה ואולי מהעשייה הציבורית בכלל.
בימים ובחודשים שאחרי דווקא חיזרו אחריו מפלגות רבות, בעיקר מימין ומהמרכז. הם ראו את הכוח הציבורי שיש לו, את ההיסטריה סביב הסרט "החשוד העיקרי" שעשה עליו אז הבמאי יקי יושע, ורצו אותו איתם. אבל רון העדיף להישאר בצד, נאמן לדעותיו, ולא לשנות אותן בשביל כיסא או "סידור עבודה נוח בכנסת," להגדרתו.
אלא שבניגוד מוחלט לדימוי שנוצר לו אז כאויב המגזר הערבי וכדוגל ביד קשה מולו, רון מציג כיום עמדות שקרובות הרבה יותר לצד השמאלי של המפה הפוליטית, לעיתים אפילו רחוקות מאוד מהמרכז. "אני מתנגד קנאי לכיבוש, וגם יהודי קנאי למדינתי. בא לי לצעוק חדשות לבקרים: 'מנוולים, תחזירו לי את המדינה.'! הפכנו למדינה של מצורעים. אפילו מתנדבים מחו"ל כבר לא באים אלינו. אי אפשר לצעוק כל הזמן כולם נגדנו וכולם אנטישמים, כי לא כולם אנטישמים."
אם ככה, מדוע לא עשית עד היום כמעט כלום בשביל לעצור את הדימוי שיצא לך ולהגיד: חברים, אני לא ה"שונא ערבים" שאתם מציגים לציבור?
"הילדים שלי ידעו כל השנים את הדעות הפוליטיות שלי ואמרו לי אז: 'אבא, תשמע איזה דימוי יוצרים לך, תגיד משהו.' אמרתי להם שאני לובש מדים ולא יכול. רק הסגן שלי, משה גולדרט, הוא היחיד במשטרה שכבר ידע והבין לבד את הדעות שלי. זה שפיתחו סביבי דימוי של אדם ימני שונא ערבים, זה הפריע לי מאוד ולמשפחה שלי, אבל מה יכולתי לעשות? אותי חינכו שעם מדים לא מערבים פוליטיקה."
אם ככה, מדוע לא עשית עד היום כמעט כלום בשביל לעצור את הדימוי שיצא לך ולהגיד: חברים, אני לא ה"שונא ערבים" שאתם מציגים לציבור?
"הילדים שלי ידעו כל השנים את הדעות הפוליטיות שלי ואמרו לי אז: 'אבא, תשמע איזה דימוי יוצרים
לך, תגיד משהו.' אמרתי להם שאני לובש מדים ולא יכול. רק הסגן שלי, משה גולדרט, הוא היחיד במשטרה שכבר ידע והבין לבד את הדעות שלי. זה שפיתחו סביבי דימוי של אדם ימני שונא ערבים, זה הפריע לי מאוד ולמשפחה שלי, אבל מה יכולתי לעשות? אותי חינכו שעם מדים לא מערבים פוליטיקה."
למי הצבעת בבחירות האחרונות לראשות הממשלה?
"לאהוד ברק."
אותו אהוד ברק שאתה מכיר כל כך מקרוב מהסיירת. תמשיך איתו?
"לא אצביע לאהוד כי יש בי טינה. אינני רואה בו מנהיג. בכלל, אין לנו אחד היום שהוא מנהיג אמיתי. ברק בא ואמר 'אני מנהיג' ולכן הצבעתי לו, אבל זהו. הוא לא גילה מנהיגות ואכזב אותי. ברק שם את המסמר האחרון בארון המתים של העבודה. ביבי מכיר אותו כקצין מצוין ויודע לתקשר איתו בעת צרה, אבל אני מסתכל עליהם ושואל, מה האדונים האלו עושים? הם מדברים כל הזמן על איראן כי נוח להסתיר מאיתנו את רעידות האדמה. עזבו אותי מאיראן, אני אומר, אנחנו על סף רעידת אדמה גדולה, חזקה, משמעותית. ואין חילוץ. חרדים, חינוך, בריאות - הכל רועד, והם נוח להם לדבר על איראן."
אתה נפגש עם ברק לפעמים?
"יש לי איתו קשר קצת שונה, אחר. הקשר הזה מורכב ובעייתי כי אנחנו נפגשים מדי פעם ואני שומר לו חסד נעורים, אבל מצד שני אין יחסי קרבה של ממש. לא אצביע לו בפעם הבאה. אבל לא שאני מחפש לנקום, זו ידידות, לא נקמה."
אז נגיד שיש בחירות בקרוב, לאן הולך הפתק של אליק רון?
"לציפי לבני, נראה לי. למרות שמאוד כואב לי שהיא לא נכנסה לממשלה, וחבל. קצת קשה לי עם זה. ובכלל, הייתי רוצה שיעשו איחוד תיקים העבודה-מרצ, למרות שמעולם לא הייתי מרצ או שלום עכשיו."
עם נתניהו עצמו אין קשר מיוחד? הרי היית עם אחיו יוני ז"ל ברגעים הכי גורליים באנטבה.
"הייתי עם יוני שנים, אבל עם ביבי זו היכרות רחוקה. יש לי בעיה איתו - אני לא בגיל שניתן להגיד לי 'אנחנו עושים דברים.' הלו, אני הציבור. אני רוצה לדעת מה עושים, ואין מנהיגות."
יש פוליטיקאים ישראלים שאתה בכל זאת מזהה בהם פוטנציאל?
"לצערי, אף מנהיג שבא אחרי בן גוריון אינו בר השוואה אליו בכלל. הוא ראה רחוק ובצורה פרגמטית. אחרי ששת הימים, כשכולם חשבו שאנחנו אימפריה, גם אני אגב, וגולדה אמרה שאין בכלל ישות פלסטינית, הוא ראה את הצרות העתידיות אם נישאר בשטחים. והנה, תראו לאן הגענו ."
את קריירת הפיקוד שהובילה אותו אל ליבן של מהומות אוקטובר 2000 כמפקד מחוז הצפון התחיל אליק רון כמעט במקרה, ניצול סדרתי של חלונות הזדמנויות, להגדרתו. כנער מתבגר בתל עדשים, חלומו היה ללכת לצנחנים בעקבות רפול, המפקד הנערץ.
כשהגיע לבקו"ם תפס אותו במקרה סמל שחרחר אחד לשיחה קצרה, ואחרי מספר שאלות הציע לו להצטרף ל"צנחנים המיוחדים". הוא לא הבין במה מדובר. רק למחרת, כשראה את חברו בן מושב היוגב עוזי דיין מתהלך עם אותו סמל אבל לא אומר מילה על היחידה שאליה גויס, נפל לו האסימון. סיירת מטכ"ל, שעליה שמע משמועות רחוקות, אכן קיימת.
רון היה הראשון בתל עדשים שהצטרף ליחידה. תוך זמן קצר הפך לחייל מצטיין, אבל העתיד במושב קרץ לו. כשמפקד היחידה דאז, עוזי יאירי ז"ל, הציע לו לצאת לקורס קצינים, הוא דחה את ההצעה והסביר כי עתידו במשק. אחרי מספר ימים קרא לו יאירי, שזעם על תשובתו השלילית, אל משרדו. הוא ביקש ממנו להתקרב אל החלון, והצביע על טנדר קטן שחנה בחוץ. "או שאתה נוסע איתו לבה"ד 1 או שהוא לוקח אותך הביתה". אמר לו. רון הלך לבה"ד 1.
ב-72 השתחרר והיה מחלוצי המסעות לדרום אמריקה, אבל אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא ראה צורך להישאר שנה נוספת בקבע. אחרי אותה שנה יצא לחופשה ללא תשלום מצה"ל וגידל דבורים במושב, אבל הרומן שלו עם מערכת הביטחון היה עוד רחוק מסיום.
הוא חזר למדים כדי להקים את יחידת שלדג, וכשסיים את תפקידו כמפקד היחידה, לא לפני שהעבירה אל חיל האוויר, רצה שוב ללכת הביתה לתל עדשים. אבל לשר המשטרה דאז חיים בר לב היו תוכניות אחרות בשבילו. הוא הציע לו לפקד על הימ"מ של אחרי ימי קו 300.
רון שיקם את היחידה, שבין היתר ביצעה באותה תקופה את ההשתלטות על "אוטובוס האימהות" ב-1987 והפך אותה ליחידה הטובה בעולם ללוחמה בטרור. אבל בשעת המבחן, מול התפרצות האלימות של ערביי ישראל באוקטובר 2000, הכל נראה אחרת.
בתחילת אותו חודש, במקביל לתחילתה של אינתיפאדת אל אקצה ואחרי מהומות שפרצו בירושלים בעקבות ביקורו של יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון בהר הבית - שבהן נהרגו שבעה פלסטינים ונפצעו עשרות - פרצו ברחבי הארץ הפגנות אלימות של ערביי ישראל.
ההפגנות הלכו והחריפו לעימותים קשים עם כוחות המשטרה, שבמהלכם נהרגו 12 ערבים ישראלים ופלסטיני אחד. במהלך השנים שאחרי האירועים הקשים בחר רון לשתוק. הוא והעדיף לא לדבר על אותם אירועים, כאילו הבין שכל משפט מפיו עלול לשוב ולעורר סערה.
גם עכשיו, תשע וחצי שנים אחרי, הוא מדבר על החודש הארור הזה בזהירות: "כל הרוג - יהודי, ערבי, כל אדם שנהרג, בשבילי כאדם זו טרגדיה. מי שמכיר אותי יודע מה אני מרגיש כשיש הרוגים. כל מי שצייר לי איזה דמות של אדם שזה עובר לידו טעה".
אתה שלם עם כל מה שהיה באירועי אוקטובר?
"אני שלם באבוהה עם הדרך שלי. אני מצטער רק שלא נאבקתי מספיק בתוך המשטרה לפני האירועים. זה הרי היה יום כיפור של המודיעין של המשטרה - כישלון מוחלט. הערכת המצב לפני כן דיברה על אירועים בירושלים בלבד. חשבו שזה ייגמר שם".
על מה לא נאבקת?
"ביומיים הראשונים התבקשתי לתגבר את מחוז ירושלים בשוטרים מהמחוז הצפוני. קיבלתי הוראה לעשות את זה ולא הסכמתי. אמרתי, 'אני לא עושה את זה, אין שוטרים, אני צריך אותם פה. בסוף הייתה פשרה ביני לבין קצין האג"מ, שאני שולח מעט שוטרים לבירה. הייתי צריך להתעקש יותר ואז אולי היינו ערוכים יותר בגזרה שלי".
למה לא התעקשת? זה מנוגד לאופי שלך.
"כי לא היה לי בסיס למאבק איתם. ראש אג"מ הלך לקראתי. כבר אז הייתה הכרזה על שביתה כללית ואמרתי להם שאי אפשר לדעת איך זה ייגמר. היומיים האלו היו חשובים, אבל לא היה לי במי להיאבק."
אז כולם טעו ובסוף אתה הקורבן של כל הכישלון הזה?
"לא אמרתי את זה. אני לא מוכן להרגיש קורבן. אני המפקד, אני אחראי להכול ואני נותן גיבוי למי שאיתי. אני לא קורבן - אני מפקד ששלם עם הדרך שלו. אני סגרתי את כביש 65, בכלל מסוגל לחשוב על לעשות דבר כזה היום?".
ובכל זאת נהרגו 13 אזרחים.
"מי קבע שזה 13? נהרגו 21. איפה ז'אן אלברט ז"ל, שנהרג כשנסע וקיבל אבן מתחת לגשר בג'סר א-זרקא? ואיפה עוד שבעה בירושלים? לקחו 13 והחליטו שזה מה שנזכור מאותם ימים, אבל המציאות הייתה מורכבת ומסוכנת יותר, וגם לנו היו נפגעים".
אבל ההיסטוריה תיזכר בכל זאת כנראה קצת אחרת: בעקבות האירועים הקשים פנו מנהיגי המגזר הערבי לראש הממשלה דאז אהוד ברק ודרשו ממנו להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים ותפקוד המשטרה והרשויות. אחרי לבטים והתייעצויות, ולמורת רוחם של השוטרים, החליט ברק על הקמת הוועדה שבראשה עמד השופט בדימוס תיאודור אור.
הוועדה קבעה כי רון, שכיהן במהלך המהומות כמפקד המחוז הצפוני, לא ימלא עוד תפקדי ביטחון פנים. הוועדה קבעה כי רון כשל בתפקידו, וכי הוא אחראי להידרדרות היחסים עם ערביי הצפון עד לכדי נתק, להימנעות מהכנת תוכנית מגירה ליום של פרוץ מהומות כמו אלו של ה-1 באוקטובר ואי הכנת המחוז ליום זה, למתן הוראה לירי צלפים מיותר ואי קיום שליטה מספקת על כוחות המשטרה.
כשהחליטו על ועדת החקירה הממלכתית הבנת בכלל שאתה הולך לסוג של משפט ראווה שיחרוץ את העתיד שלך בפעילות הציבורית?
"כשהבנתי שיש ועדה לקח לי יומיים של הרהורים להבין מה קורה. אפילו על עורך דין עוד לא ממש חשבתי. דליה יאירי (שדרנית רשת ב' ואלמנתו של עוזי יאירי ז"ל).
חברה טובה, קישרה אותי לעו"ד דב ויסגלס. הגעתי אליו לפגישה ודובי ישב איתי שעה ארוכה והסביר לי מהי ועדת חקירה. הוא הוציא פתק עם רשימה של עורכי הדין הבכירים בארץ, ואמר, 'הכנתי רשימה עם עורכי הדין שירצו לייצג אותך'. אמרתי לו, 'דובי, עצור. אתה מייצג אותי'. וככה היה".
ואולי עם הכנה טובה היית יוצא נקי וממשיך משם למפכ"לות.
"בואו אגלה לכם סוד. אני לא רוצה ולא רציתי מעולם להיות מפכ"ל. כשאסף חפץ היה מפכ"ל הוא קרא לי ואמר לי, 'תחליט, מחוז צפוני או מחוז ירושלים.'? אמרתי לו צפון, והוא הסתכל עליי במבט של מה הבן זונה זומם. לא רוצה להיות מפכ"ל. לי היה ונשאר חלום אחד, וזה להיות מנכ"ל רשות שמורות הטבע - אגב, מעטים אם בכלל יודעים את זה."
אז מה קרה שם? ועדת אור הפכה אותך לקורבן? תראה את המציאות - כולם המשיכו הלאה. רק אתה, לאן שלא תלך יזכירו איתך באותה נשימה את אירועי אוקטובר.
"אני אומר לכם, הוועדה קבעה בצדק שהאיש הזה, אליק רון, לא יהיה מפכ"ל ולא יהיה שר המשטרה. גם אני אם אני הייתי צריך להחליט לגביי הייתי מחליט אותו דבר. גם אצלי אני לא הייתי מפכ"ל ולא שר משטרה אחרי הוועדה. לשים אותי כמפכ"ל או כשר משטרה אחרי מה שקרה זו התגרות וקריאת תיגר על הערבים. זו פשוט התגרות."
הוועדה האשימה אותך במדיניות היד הקשה מול הערבים ואין בלבך עליהם. כלומר, אתה מסכים שאתה אחראי?
"אין סעיף חוקי להאשמה הזאת של הוועדה, וקשה להתגונן מול משהו שאין בו סעיף ועוגן חוקתי. מעניין למה לא הביאו לוועדה את ראש עיריית סכנין ואנשים מהעיר שיספרו שאני מנעתי תוכנית של צה"ל להעביר בתוך סכנין מסלול הרצה לטנקים - תוכנית הזויה. אני לא חוזר בי ולא מתחרט על שהפעלתי צלפים. הם ירו ברגליים ולא הרגו אף אחד. הייתה סכנת חיים והיינו חייבים להפעיל צלפים, ובמקביל לא היה לי בסיס לקבל תגבורות בגלל הכשל המודיעיני החמור שהיה. נכשלנו במודיעין. למרות כל זה, לא הייתי עושה אחרת שום דבר."
ברק הקים את ועדת אור בלחץ יועציו ובלחץ הערבים. אתה כועס עליו?
"אין בליבי על ברק ולא על אף אחד אחר. גם לא על חברי הוועדה. עם זאת, אני חושב שוועדה הייתה צריכה לקום אבל אני, בניגוד לברק, הייתי מקים אותה מיד ולא מתמהמה. הדבר היחיד שחרה לי בקשר לברק זה שהוא הקים את הוועדה תחת לחץ. זה כבר הפך לאתנן זנותי עד שזה קרה. טיפשים יהודים, מומחים בעיני עצמם, אמרו לברק שאם לא תהיה ועדה מיד, אז הערבים לא יצביעו לו שוב בבחירות.
"היה לי ברור מלכתחילה שהם סימנו את המטרה ואחר כך ירו חיצים, אבל אני לא מרגיש קורבן. אני אומר שמפקד צריך להכיר בכך שלפעמים בעיקול הדרך אתה עלול לעוף מהכביש. אתם יודעים, שאלו אותי בוועדה למה על כל דבר אני לוקח אחריות. מה זאת אומרת? איזו שאלה זו? אני מפקד המחוז אני לוקח אחריות. אני בז, למשל, למפקד המרחב שלא לקח אחריות. הקריירה שלו הסתיימה ומאז אנחנו מסתפקים באמירת שלום וזהו."
עברו מאז כמעט עשר שנים. אתה מספר שנפגשת עם ברק כמה פעמים, אפילו בארבע עיניים. דיברתם על זה?
"לא, מעולם לא דיברנו על הוועדה או על מה שהיה. מעולם. כל אחד המשיך בענייניו."
ובעיני השוטרים במחוז הצפוני אתה עדיין המפקד הנערץ. הם עדיין עולים אליך לרגל.
"זה הניצחון שלי. מישהו פעם אמר לי, 'אם אתה רוצה להיות חבר כנסת תוך חמש דקות, רק צריך להפיץ במשטרה וכל השוטרים בוחרים בך."
היום מתפקד ניצב בדימוס אליק רון כמעין איש מילואים בשורות המשטרה. הוא פעיל בשיא המרץ בארגון נשות השוטרים, נפגש עם שוטרים במצוקה והולך עם הבעיות שלהם למפכ"ל דודי כהן, עוזר לגמלאים מול המטה הארצי, רץ לסייר במתקן משטרתי שבו חלו שני שוטרים בסרטן וגם מגיע לתמוך בשוטרים שהועמדו לדין, כמו אלו מפרשת הצבת המטענים נגד העבריין מיכאל מור מנהריה.
הוא גם מפעיל מפגשים עם דמויות פוליטיות בחממה בעין שמר וחולם לרקום מחדש את חלומו של המיליארדר הטורקי להקים במעבר ג'למה שליד ביתו בית חולים לילדים פלסטינים. אבל מהעבר שלו הוא לא יכול להתנתק, גם אם ירצה. הוא נשקף אליו כל יום מחלונות ביתו.
הנוף שנשקף מהבית של רון הוא נוף עמק יזרעאלי טיפוסי. מסביב לעץ הפקאן הענקי, שניצבים עליו שובך יונים ודגלי ישראל קטנים, יש עצים מכל הסוגים - זית, רימון וגפנים רבים. הבית שלו עטוף באבן בזלת, השדות הנושקים לחצר עדיין מלאים בחיטה שלפני קציר השבועות וממול נשקפים הרי נצרת. ממזרח בתיה היהודים של נצרת עלית, וממערב הבתים הערבים של נצרת הערבית והכפרים. אלה שלא יסלחו לו כל כך מהר.
אנחנו צפויים לאירועי אוקטובר מהדורה שנייה?
"כן בהחלט. אני מאמין שאירועי אוקטובר יכולים לחזור.
"ואיך צריך לנהוג אז? כמו בפעם הקודמת? על כל מחיר הדמים הכבד?
"זה תלוי בנסיבות. פעמיים סגרתי את כביש ואדי ערה כדי לצמצם את החיכוך, ואם היו לי אז אלף שוטרים לא הייתי נדרש להשתמש בכוח מעבר לזה. אבל מישהו מעלה על עצמו דבר כזה, של חסימת עורק ראשי במדינה, בזמן מלחמה, למשל, כשכוחות יידרשו לעלות צפונה במקביל לתסיסה הפנימית?
הרי מי שיתפרע בסיטואציה כזו יטופל ביד ברזל של ממש. אירועי אוקטובר היו אירועים עם תוצאה טרגית אבל מי שקם על המדינה הוא האשם, ואני לא מתכוון להכות על החזה ולצעוק חטאנו ופשענו. אני קנאי למדינה ומי שקם על המדינה ימצא אותי מולו גם בעתיד, בדיוק כמו שאני קנאי נגד הכיבוש ונגד הטרנספר."
אם באמת תפרוץ מלחמה עם מדינות ערב, איפה ערביי ישראל יהיו להערכתך: נלחמים בנו או צופים בשקט?
"אני חושב שהרוב לא יילחמו נגדנו. אני מאמין בזה ולכן גם קנאי למדינה דמוקרטית אמיתית. אתם, הערבים, אזרחי המדינה? אז יש לכם חובות אבל גם זכויות. אחד הדברים שצריכים לקרות בעיני לכשתוקם מדינה פלסטינית זה שמי שירצה לשרוף את דגל ישראל - יש מקום אחר להציע לו עם דגל אחר. היום אין מדינה פלסטינית. יש תופעות כמו בשארה וראאד סלאח, שהם מבחינתי קריאת תיגר של ממש על המדינה וצריך לבוא איתם חשבון.
"זה שבשארה מקבל מאיתנו כסף זה טמטום. אבל יש מיליון ורבע אזרחים ערבים במדינה שברובם חושבים ומתנהגים אחרת וצריך לדאוג להם. מי שחושב שצריך לאסור עליהם ללמוד על הנכבה, למשל, הוא רפה שכל. לערבים קרתה נכבה וזאת עובדה. זה לא בגללנו אלא בגללם, כי הם דחו את תוכנית החלוקה, אבל זה לא משנה. הנכבה שלהם קרתה וצריך לא למנוע מהם ללמוד, אלא לפקח על מה מלמדים שלא יהיו דברי הסתה. מי שמסית - לכלא."
אם זה היה תלוי בך, היית מחייב את הערבים לשיר את ההימנון?
"לא, אני לא דורש מערבי לשיר את ההימנון. זה טמטום. אבל אני בהחלט הייתי דורש מכל אזרחי המדינה לשים דגל בפתח מוסד ציבורי בכל יישוב ובכל מקום במדינה. גם ביישובים הערביים."
את מצבה של המדינה היום משווה רון, וחוזר על כך שוב ושוב, לסדרת רעידות אדמה שמתרחשות בה מדי יום. פרשת הולילנד, שרים שמורשעים ונשלחים לכלא, נשיא שנאשם באונס, שופט שנרצח, ואפילו הליצן שגורש מהארץ אחרי חקירת שב"כ - לכל אלו קורא רון רעידות קטנות, כאלו שבאות לקראת הרעידה הגדולה שעלולה, כך הוא חושש, אפילו לחסל את חלום מדינת ישראל של הרצל ושל בן גוריון. "בהרבה מובנים אנחנו על סף תהום. אני אומר: תחזירו לי את המדינה שלי, לאן היא נעלמת. "!
הרשעה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת הולילנד, זו עלולה להיות רעידת אדמה גדולה מהסוג שאתה מדבר עליו?
"אם אולמרט יורשע בפרשת השחיתות הזאת, זו רעידת אדמה קשה, אבל הרשעה של אולמרט לא תביא אותנו לחדול להיות מדינה. במידה מסוימת הרשעה כזו היא סוג של איתות למה שקורה ומה שעתיד לקרות. ודי לשמוע את הארגונים שמטעמם נסע לכל הנסיעות שלו כדי להבין על מה אני מדבר. התחושה קשה, אבל מכאן ועד עמוד תלייה יש מרחק עצום וצריך עוד להיות זהירים בעניינו. אברהם הירשזון, מנגד, זה סיפור אחר. אתה יושב וחושב: האיש הזה, כל מה שעשה עם המסע לפולין, גונב מיליונים, זה לא נתפס."
אתה מדבר על תחושה קשה לגבי אולמרט, אבל בינתיים אפילו לא חקרו אותו. זה תקין שככה מתנהגת המשטרה? זה לא מרגיש קצת כמו מסע יחסי ציבור?
"כל עוד עוסקים בתיאבון רב בפרשה, ועוסקים בה בתיאבון רב מדי, אני אכן לא אוהב את החשיפה הצהובה. את הרעש יוצרים יחד המשטרה, התקשורת והציבור. צריך להיזהר לפני שמעמידים עמוד תלייה ותולים מישהו, זה נכון".
אתה עושה את זה בעדינות, אבל אנחנו שומעים בין השורות ביקורת די נוקבת על חבריך במשטרה בנושא אולמרט.
"לא מדויק. מהצד לפחות נראה לי שמבחינה חקירתית המשטרה עושה עבודה מעולה ויסודית. חוקרים שרים וראש ממשלה לשעבר ואנשים בכירים, וככה צריך להיות. עם זאת, לא נוחה דעתי שמקדמים חקירות דרך פרסום מסיבי, בומבסטי. אבל פה זו פונקציה של משטרה-פרקליטות-תקשורת, לא רק המשטרה.
"בקטע הזה אני אומר, 'חברים, טיפה רגל על הברקס לפני שאתם מכינים למישהו עמוד תלייה. אחרת מה תעשו מחר כשהוא ייצא זכאי נניח? איך תיראו? איך תחזירי לו את הכבוד.'? מחוסר ידיעה שלי כאזרח מי אחראי לזה, לפרסום הזה, אני מאשים את כולם, אבל זה רק מחוסר ידיעה. אני לא יודע כמה המשטרה אחראית לזה."
גם פרשת חדר המיון באשקלון מכעיסה אותך.
"מרתיחה. כשיש רעידת אדמה בסוף העולם אנחנו הראשונים להגיע עם ההרקולס והציוד הכי מתקדם, אבל כשיש עיר שלמה שצריכה חדר מיון יש לנו זמן, המון זמן, ואתה לא רואה שום צוותי הצלה ולא מי שיציל אותנו. ואז פתאום מגיע איזה אידיוט ומעלה רעיון לבנות את חדר המיון מתחת לקברים. אתה מבין איפה אנחנו"?
מה לגבי המתנחלים? את רמת הגולן תחזיר בשביל שלום עם סוריה?
"נושא רמת הגולן לא בוער בעיניי. הסורים בעיניי כלבים רעים. הם תקפו אותנו והם חלק חשוב בציר הרשע עם איראן, שנותנים לחיזבאללה לבנות ולהתחזק כמוצב קדמי. והדבר הכי חשוב מבחינתי הוא ששם אנחנו לא עם כובש. קשה לי עם כיבוש, כי אין כיבוש נאור. כיבוש זה דבר נורא, זה משחית אותנו".
אתה סומך על הפלסטינים שיעמדו בהסדר סופי?
"אני מודיע לכם שלא נתחבק למחרת ההסכם עם הפלסטינים וזה ברור. נגיע למלחמה איתם וזה בטוח. לא רואה אותם עומדים בהסכם של מדינה מפורזת ולא נותנים דריסת רגל לסורים, לאיראנים, לחיזבאללה."
בין הפעילות ההתנדבותית הרבות למחשבות הארוכות על העתיד, רון הוא גם פעיל למען שחרור החייל השבוי גלעד שליט וכבר נטל חלק במספר אירועים. הוא נפגש עם אביו נעם שליט ועם ראשי מטה המאבק והודיע כי תמיד יהיה ראשון כשהם יקראו לו למאבקם.
בעניין שליט הדעות שלו חד משמעיות. "לשחרר מיד את גלעד בתמורה לאסירים שחמאס דורש," הוא אומר, ושוב נתקף כעס בעיקר בגלל הגדרות שהוא שומע מפוליטיקאים על מיהו מחבל עם דם על הידיים ומי לא והוויכוח שפרץ בנושא ומעכב את העסקה.
"הלכתי לאוהד ברק עם מוקי בצר בשביל לדבר איתו על גלעד שליט. אני יושב שם ואומר לו: 'אהוד, ירינו על אנשים. גם אתה וגם אני. גם אנחנו עם דם על הידיים.' מאיפה הקריטריון הזה הגיע בכלל ומי קובע? בעיניי כל העיסוק הזה ברשימה ובהגדרות נובע פשוט מרצון של המנהיגים שלנו לחמוק מעסקה."
אז מבחינתך לשחרר את כולם? כל מחיר שהחמאס ידרוש?
"חד משמעית. 800 ,600 וגם 1,000, כמה שצריך. אחר כך כבר נהרוג את כולם אם צריך, קודם תביאו את הילד הביתה. לא מבין אותם. מה אתם רוצים? עוד רון ארד? חלק מהדבק שלנו כעם זה הידיעה שאם אתה נתקע, יש מישהו מאחורה שבא לחלץ אותך."
אתה זורק מספרים, והם אומרים: לא בכל מחיר, אחרת אנחנו מעודדים את החטיפה הבאה.
"יש בעיני מעשה שקר ב'לא בכל מחיר' הזה. תראה, אני לא מוכן למסור להם את ירושלים בעד שחרור גלעד, כן? אבל פה מדובר על מחיר נמוך בהרבה. זה מעשה הונאה מצדם של ראשי הממשלות. גם לאולמרט וגם לביבי נוח מה שקורה. מישהו חייב להיות מנהיג ולהחזיר אותו."
למה זה נוח להם?
"כי הסרבנות שלהם נשענת על סקרים. דווקא מברק אני מצפה שיוביל את המהלך. אני מחכה ליום שחגי הדס והמתווך הגרמני יישבו לכתוב את ספר זיכרונותיהם. לא בטוח שלכולם יהיה נוח עם זה. בוא נכבד את העסקה שמוצעת כעת, נשחרר את הילד ואחר כך נשב ונקיים דיון עם מטה ועם אנשים מקצועיים על הנושא. גם השב"כ הוא זנב שמכשכש בכלב במקרה הזה. הם טועים".
משנתו הפוליטית, כאמור, מהודקת, אבל יש סיבה להתלבטות הקשה של רון בנושא הכניסה לעולם הפוליטיקה. הוא הרי כבר נכווה פעמיים: פעם כשנכנס לפוליטיקה המקומית והפסיד לפני ארבע שנים בהתמודדות על ראשות המועצה האזורית יזרעאל, ופעם אחרת כשחבר אחר שלו מילדות, עוזי דיין, רתם אותו להקים יחד את "תפנית" כתנועה חברתית בכלל, ואז פתאום בחר לרוץ לכנסת. רון פרש מיד כשהבין שהם רצים לכנסת, דיין לא עבר את אחוז החסימה והיום הוא בליכוד, צמוד לנתניהו.
רון מודה שההליכה עם "תפנית" הייתה טעות מבחינתו, אבל דיין ממשיך לנסות לרתום את החבר פנימה. "לפני כמה ימים עוזי התקשר אליי שוב וביקש שאצטרף לאיזו עמותה של שלום וביטחון שהוא מקים. אמרתי לו: 'עוזי, עם כל הכבוד, איפה אני ואיפה אתה? אתה מרכז וימינה, ואני מרכז ושמאלה."'
והריצה לראשות מועצת עמק יזרעאל לא הייתה כישלון שלך? אולי הציבור מתקשה לעכל את אליק רון של אחרי מהומות אוקטובר. אפילו בבית שלך לא רצו בך.
"זה לא מדויק. הייתה אליי עלייה לרגל בזמנו, לפני הבחירות. אנשים ביקשו שאני אלך ואתמודד. אבל כן, נכשלתי. מודה. אני אמרתי: 'חברים, אצלי לא תשמעו הבטחות.' אולי זה פגע בי. וכן, חלק מהציבור לא רצה גנרל. גם הערבים, שהם אמנם מיעוט במועצה, לא היו איתי. אז מה קרה? לקחתי חופש מהעבודה, עבדתי, התכוננתי ונכשלתי."
אבל זה קצת יותר דרמטי מזה. לא מפריע לך שאתה נאלץ להסתכל כבר עשר שנים על הכל מהצד ולחלוק את דעותיך רק עם החברים, או עכשיו בריאיון לעיתון?
"אני לא יושב מהצד. ניסיתי פעם אחת עם המועצה האזורית וזה לא הלך, אבל אני משקיע רבות בהתנדבויות בהרבה תחומים. נכון, יש אי נוחות עם זה שלא קפצתי לביצה הזאת עדיין. זה לא שזה חסר לי, כי הייתי משרת ציבור עשרות שנים, אבל כשאתה רואה מה קורה כאן אתה רוצה לקפוץ פנימה ולשנות, להציל את המדינה."
אתה בטוח שהציבור ירצה בך?
"אתה יודע מה? אם להיות כן," הוא אומר בחיוך שמאחוריו כנראה גם לא מעט כאב ",לפי איך שמציגים אותי אני לא יודע כבר אם אני נחשב בזירה הפוליטית לנכס או לנאחס."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם