רוצים שלום - מיומנו של רדיקל מיוסר
מרוב כעס על ארגון הימין הקיקיוני 'שלום עכשיו', הקמתי את 'שלום-מיד-ברגע-זה', והלכתי לשתות עוד אספרסו לפני ההפגנה בבילעין. טור סאטירי
קמתי בבוקר, מרחתי קרם פנים ושתיתי אספרסו ארוך עם אינגריד. מייד אחרי זה פגשתי ידידה מהקאנטרי, אורנה ניאו-אנטי מנשות ווטש, והלכנו למחסום לפגוש את קלגסי צה"ל. דווקא היה שקט אבל אורנה צריכה תמונה בשביל פגישה עם האירופים אז הגענו לעמדה והתחלנו לצעוק להם "אס.אס", בתור דור שלישי לשואה הטרמינלים הממוזגים האלה ישר מקפיצים לי את טרבלינקה ומיידנק. שילמדו מגבעול שלי, נגן ג'ז מחונן, שבמקום לטמא את נשמתו בצבא הכיבוש הוא מפתח
בערב נסענו לסינמטק לערב פילה טרטר ויין בורדו בנושא "עד קם - לוחמי חופש מנלסון מנדלה ועד עבדאללה ברגותי". הרצה שם הפרופסור להיסטוריה אבשלום ניד-א-ג'וב שקיבל סופסוף קביעות באוניברסיטת שטוקהולם על מאמרו המרתק "טיולים שנתיים בבתי ספר של מתנחלים כמסעי צלב מודרניים" בו הוא גם מוכיח כי היהודים כיום הם בכלל שיבוט ביולוגי מומצא של צאצאיו של ג'ינג'ס חאן.
מהקומה ה-30 עוולות הכיבוש נראות לפעמים קטנות יותר והמצפון המיוסר פחות סובל. התחלתי את היום בסדנת ויפסאנה – אני מאמין גדול בסגפנות ובשליטה עצמית ומעוניין להגיע לשלום בתוכי כבסיס לשלום עם שכנינו – נאלצתי להפסיק אותה אחרי שעה בצרחות על אינגריד המטומטמת שהביאה לי את האספרסו בטמפרטורה לא נכונה.
היום יום ירושלים. נוסעים להפגין בשיח ג'ראח. היהודים הגזענים האלה חושבים שהם יכולים להגיע לעיר שמעולם לא קיימו בה סמלי מוסר ותרבות כמו חוף מציצים או בראסרי ולהנות מחופש הקניין? מה, הם לא מבינים את האיום בנוכחות של ארבע משפחות יהודיות על מאה אלף פלסטינים? אנחנו נדאג להעיף את החולירות מהבתים שלהם, להעלות אותם על משאיות ולהחזיר אותם לחורים מהם הם הגיעו, כי רק זו השפה שהם מבינים. בדרך הביתה אני שוב מרגיש איך רוח השלום מפעמת בי והופכת אותי לאדם נעלה ומוסרי יותר.
בערב ישיבת מערכת, מוקף באנשים חושבים. אנחנו סוגרים אייטם למחר על בוטקה לבית ספר שהמתנחלים מקימים בשכונת תלפיות. ת'כלס, אין לי מושג איפה זה, אני לא מתנחל או משהו, אבל העורך אומר שבזווית אלכסונית של המפה זה נראה כמו דרום-מזרח ירושלים ושבגימטריה קטנה זה שווה לרמת שלמה. עליי מוטלת העבודה לתאם את הפרסום עם חברינו הבלוגרים ג'וני קלאן-ברדפורד-פורסט שיש לו הרבה מהלכים בבית הלבן וארתור גולד-כהן מארגון ג'י-שיימלס שהקים קבוצה בפייסבוק בשם "הופ-יודן" שחברים בה כל המי ומי.
הבוקר מתחיל עם פגישה בסלון של ארגון "עם ישראל מת" שחרת על דגלו את המלחמה בלאומנות הישראלית. אורח הכבוד הוא הפרופסור לפילוסופיה גיא צליל-שנאה והנושא הוא המתנחלים גוזלי האדמות שבטוחים שהמוסר שלהם הוא הנכון. לכולנו ברור שמדובר בחבורה של אנשים הזויים שמכופפים את המציאות כך שתתאים לתפיסת עולמם ומסכנים את כולנו בשביל רעיונות משיחיים שלא מתאימים למציאות. סיימנו את האירוע בהסכמה כי עוד מאה שנים כולם יבינו שרק אנחנו צדקנו ובקריאת המניפסט שלנו שמדבר על חיים בצוותא במדינה אחת חילונית-רב-לאומית-רב-תרבותית בה נחיה איש תחת גפנו ותחת תאנתו עם שכנינו היקרים מגדודי חללי אל אקצה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי.
בצהריים עסקית עם נציגי הארגונים הליברליים ועם ג'יימס ורי-נאיב מהקרן החדשה. על הפרק - דרכים להסלים את המאבק. אביגדור אימג'ן מ"השתמטות או נמות" מציע לצאת לעורף האויב ולהתחיל לאסוף די.אנ.איי מקציני צה"ל הבכירים על מנת שלא יוכלו לברוח בלי להיענש. דוברת ארגון "עדאלה" מספרת על עתירה שהגישה לבג"ץ לאור ריבוי ההאשמות בהעברת מידע של ערביי ישראל לסוכנים זרים, בבקשה להכיר בארגון חיזבאללה כתנועה חוקית שתוכל לרוץ לכנסת לאור התנגדותה לכיבוש ותמיכתה בהענשת פושעי המלחמה. כולנו תומכים בצעד האנטי-מילטריסטי המובהק הזה, ואני מוחה דמעה של שלום. ג'יימס פותח את הארנק ואנחנו נושמים לרווחה.
מתחילים את היום בבראנצ' של גבינות גורמה וחלב כבשים באודיטוריום של האוניברסיטה, שבשיאו הפרופסור למדעי המקרא גבי עורבא-פרח מעניק לנו הרצאה מאלפת בנושא "יהושע וג'ק המרטש – נפשות תאומות, עיסוקים מקבילים".
אני מרגיש דיכאון עמוק, עדיין לא מצליח למצוא משמעות בעשייה. בצהריים אני נוסע לפגישה עם החבר'ה מג'נין. זה די מגניב, לא ידעתי שכביש החוף ממשיך אחרי מגרשי הגולף בקיסריה. מעניין למה אנשים נוסעים כל כך רחוק בלי מטוס. בכניסה לכפר הג'יפ שלי קצת מתלכלך מאבק כשאני עולה על איזה חווה מקומית אבל צריך לדעת להקריב בשביל השלום. השכנים מנופפים בידיהם וצועקים משהו עם "אטבח" ו"יהוד". אני חושב לעצמי שהמטבח היהודי הוא באמת מקום טוב לפתח את הדו-קיום ורושם לעצמי לשלוח אליהם בהקדם מתכון לרגל קרושה.
כשפגשתי את ד"ר סלאם מהוועדה לדמוקרטיה-ממערב-לירדן-כל-עוד-יש-רוב-ערבי, ישר צעקתי לו "אהלן, יא חביבי" עם דגש על הח' כמו שראיתי שמחמוד הטבח הערבי עושה בחומוס מתחת לבית שלי. אני בטוח שהדוקטור מעריך את המחווה העממית. ד"ר סלאם הוא אדם משכיל מאוד. הוא נואם בלהט על הצורך של הפליטים לחזור לחיפה ולשייח' מוניס (אל דאגה חברים, בדקתי והוא לא הזכיר את הצפון הישן). אני מוחא כפיים בהתלהבות ובסוף אנחנו מצטלמים ושרים את ההמנון הפלסטיני. בקשתי מהדוקטור קפה אבל בטעות איש ממש זקן עם כאפיה אופנתית הביא לי כוס קטנה עם משהו שחור בטעם של בוץ. מסכנים, בגלל מדיניות הכיבוש והאפליה אין להם פה מכונות אספרסו. אמרתי לאינגריד לשלוח מחר בבוקר מכונה חדשה - עד המפגש הבא הם כבר ישתו רק מקיאטו.
בערב הלכנו למסיבת רייב נגד הכובשים עם הסיסמא "את הראש נסדר - נלחם בגדר". תקלטו שם טכנו-אסיד עדכני והרגשתי איך נחשולים של פיוס מציפים אותי ומערפלים את חושיי.
תוך כדי לגימה מחליטת צמחים, ראיתי שנציגי 'שלום עכשיו' החליטו להוריד את בתיהם של אלירז פרץ ורועי קליין מרשימת בתי הכובשים המיועדים להריסה. אני מתמלא זעם בלתי נשלט, הארגון ימין הקיקיוני הזה חושב שמגיע להם פרס על זה שברוב תמימותם הם החליטו להקריב את עצמם למען מטרה לאומית מטומטמת של הגנה על תושבים (כמו בטקס הפולחני שאינגריד ואני ראינו בברזיל בוויקאנד) ולא להתחבא מאחורה ולהשפיע תרבותית? היו צריכים ללמוד מבן אחותי סביון, ספורטאי כדורת מצטיין, שבמקום לחלל את ערכי היסוד היהודיים בצבא המשחית הוא מגלגל עכשיו כדורים בתחרויות באירלנד. מרוב כעס החלטתי לפתוח את ארגון "שלום-מיד-ברגע-זה" שיחרות על דגלו ערכים של סובלנות, אהבת האדם באשר הוא ופלורליזם ויילחם עד זוב דם בכל הפנאטים ההזויים שגרים מעבר לקו הירוק ובדעות האנטי-מוסריות של ההישראלי המכוער וצמא הדם.
הולכים להירגע בערב קישים וחביצות סלק במוזיאון עם תערוכת ציורים מרגשת בנושא "לוחמות שיוויון וצדק - מז'אן דארק ועד טלי פחימה". במקרה פגשתי שם את כריש הנדל"ן און בון-טון, ואת סגן ראש מנהל מקרקעי ישראל רון-שלטון, ויחד סגרנו על הפשרת קרקע בתל-ברוך עבור חברים מבוססים מקליפורניה שתורמים לנו. החלטנו שחמישה אחוזים מהרווחים יתרמו לפלסטינים לסדנא להכנת קישים.
איזה יופי! יום כיף בבילעין! אין הרבה זמן, אחרי הצהריים אני חותך לסופשבוע בבודפשט. בדרך נקפוץ ללונדון ונסגור את האזרחות בממלכה, אתם יודעים - למקרה שהפרויקט שלנו עם השכנים לא ממש יעבוד. על הדרך נוודא גם שלדוקטורט שלי בספרות יפנית בימי הביניים אכן יש ביקוש במדינות סקנדינביה – בכל זאת, בנאדם צריך גם להרוויח ממשהו, האספרסו לא יכין את עצמו. איך המיליטריסטים-הלאומנים אומרים? מפקד טוב תמיד שומר עתודות.
אין כמו בילעין כדי להדגים שאפשר לקיים פה דו-קיום קונסטרוקטיבי בינינו לבין שכנינו. אנחנו מסתירים את הפנים, לובשים מגנים ומתחמשים בבקבוקי תבערה, רימוני גז ובלוקים ומתכוננים למלחמה עם הכובש האכזר. נאור אמיתי חייב לדעת לצאת למלחמת חורמה למען השלום. בדרך אני מנמנם מתלאות השבוע.
לפתע קול פנימי, מוכה יגון, מנסה לטעון שהנאיביות שלי הרסנית יותר מכל גישה מיליטנטית והיא תוצאה של שילוב של חוסר היכרות מחריד עם העולם המוסלמי, בעיות זהות פוסט-מודרניות חריפות ורצון נואש להאמין בתמונת המציאות הדמיונית שבניתי לעצמי. אני מתפתל והוא זועק שהגישה שלי מעולם לא הייתה רלוונטית לתנאי המזרח התיכון, שהאנשים איתם אני משתף פעולה עכשיו רק מנצלים אותי בשביל לקדם מטרות פוליטיות, דתיות או אנטישמיות ושאין לשמאל הנאור למעשה שום פתרון ריאלי. אני מתעורר עם זיעה קרה, בודק שאינגריד לא מסתכלת, לוקח עוד שני כדורים נגד דיכאון ומגביר את דיסק שירי השלום במערכת. עוד כמה דקות אנחנו בבילעין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם