פייסל עזאיזה בדרך לעשות היסטוריה
פייסל עזאיזה היה הערבי הראשון במועצה להשכלה גבוהה ובוועדה לתכנון ותקצוב. האם הוא יעשה היסטוריה במשרד החינוך?
ההצבעות נאספו, המועמדים נבחרו, וכך, בישיבה שגרתית, על כוסות נס קפה, נרשם רגע היסטורי קטן: פרופסור פייסל עזאיזה הפך לחבר הערבי הראשון בגוף הבכיר ביותר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.
בשיחה ארוכה, בחדרו במגדל המפורסם של אוניברסיטת חיפה, הצופה אל עיר דו מגזרית, נע עזאיזה בין שני קצוות. מצד אחד, הוא ככל הנראה האדם האופטימי ביותר במזרח התיכון. מהצד האחר, כמי שעוקב מקרוב אחרי מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל הוא חש צורך לטלטל גם את המגזר הערבי וגם את המגזר היהודי לפני שיתרחש פה אסון.
עזאיזה, בן 53, כבר רגיל להיות "הערבי הראשון". הוא היה הראשון בתפקיד יו"ר החברה למתנ"סים ( "אנשים לא ידעו בהתחלה איך לאכול אותי כשבאתי לברך לכבוד פסח או ראש השנה"), ראשון בראשות החוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ראשון במועצה להשכלה גבוהה, ראשון בות"ת. האם הוא יהיה גם שר החינוך הערבי הראשון? "לא אגיד לך שאין חלום כזה", הוא אומר.
שלושה תארים בעבודה סוציאלית הוא השלים באוניברסיטה העברית בירושלים. את הפוסט דוקטורט עשה ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", התמחה במדיניות ממשלות כלפי קבוצות מיעוט, נמשך לסוגיית השוויוניות מתוך הזהות האישית שלו. מיד עם החזרה לארץ הוא למד עוד שיעור בשוויוניות.
השנה הייתה שנת 1992 ויחד איתו חזרה לארץ עמיתה, יהודייה. היא קיבלה תקן כמרצה קבועה, לעזאיזה הוצע להיות מרצה מן החוץ. עזאיזה היה נסער. בראיון שנתן אז ל"הארץ" הוא תהה
"אחרי פרסום הכתבה נשיא האוניברסיטה התקשר ושאל למה לא באתי אליו קודם. שאלתי אותו אם אותה עמיתה ידידה באה אליו גם.'אני לא מבקש טיפול מיוחד', אמרתי לו, 'אני מבקש להיות כמו כולם'". בינתיים פרופסור גבי ורבורג, אז דיקאן אוניברסיטת חיפה, התקשר וביקש קורות חיים.
מאז חייו נעים תמיד בין שני מעגלים - האקדמי והציבורי. בשנת 1998 קיבל קביעות והפך למרצה בכיר, אך דווקא אז שני המעגלים של חייו התנגשו. "המערכות בכפר שלי, דבורייה, קרסו. החינוך, הרווחה, הכלכלה. הייתה פנייה אליי לבוא ולתרום לקהילה, ואני גם הרגשתי מחויבות", נזכר עזאיזה במה שהתחיל כשלוש שנים בראשות מועצת דבורייה. בהמשך שימש כדובר ועד ראשי היישובים הערביים וועדת המעקב העליונה. בסוף חזר לאקדמיה. בינתיים.
לפני כשנה מונה לראש החוג לעבודה סוציאלית, אך הצמיחה האקדמית שלו באה לידי ביטוי גם במגרש הארצי. הוא נחשב לאחד החברים הדומיננטים במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). כאמור , עכשיו מונה לתפקיד חבר הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), ועדה מצומצמת של חברי מל"ג שאחראית על תכנון אסטרטגי ולמעשה חולשת על חלוקת הכספים למוסדות האקדמיים והניהול התקציבי של המערכת כולה. עזאיזה הצטרף לות"ת היישר לקלחת תכנון תוכנית חומש חדשה, שאמורה לשקם סוף סוף את מערכת ההשכלה הגבוהה אחרי הידרדרות מדאיגה של שנים.
ההרגשה בשטח היא שתחליטו מה שתחליטו, החותמת הסופית היא של האוצר. הדימוי שלכם הוא של פרופסורים בלי הרבה שיניים.
"משרד האוצר מנהל את כל המדינה. זה נכון שלא הקדשנו מספיק תשומת לב לשיח הציבורי. בעבר היית אומר 'פרופסור' והייתה הילה, היה כבוד. זה מה שקורה לצערי, בחברה ששינתה את הערכים שלה מהשכלה להצלחה פיננסית. מהבחינה הזאת, השנים הבאות מכריעות לשינוי הדימוי של מל"ג, ממועצה שלא רק מאשרת תוכניות לימוד, אלא גם שותפה לשיח הציבורי, ששמה דגש על מדיניות. פונקציית התכנון הייתה פגומה, אני מקווה שהיא חוזרת להיות מופעלת. יהיו יותר נתונים, תחזיות, השוואות".
יש הרבה מה לתקן במערכת ההשכלה הגבוהה.
"הייתה התפתחות גדולה במספר הסטודנטים, אבל לא במשאבים. להפך, הם קוצצו. אני מקווה שהממשלה הזאת תקבל החלטה היסטורית ותקבע, כמו דוח שוחט, להחזיר שני מיליארד שקוצצו. עושים עניין מההצטרפות ל-OECD, אבל איך אפשר לשים את מערכת ההשכלה הגבוהה על המפה העולמית בלי משאבים, פיתוח תשתיות, השתתפות בכנסים בינלאומיים ופרסומים מדעיים? ".
אתה רואה ירידה ברמה האקדמית?
"ודאי. היו קיצוצים והגענו לתחתית. במספר המרצים, למשל, פשוט אי אפשר לקצץ עוד. אנחנו חיים עכשיו על פירורים של תקציבי עבר. בלי להוסיף על הקיים יהיה קשה להוביל את מערכת ההשכלה הגבוהה. זו תהיה בכייה לדורות. אני גם מקווה שהסטודנטים ישכילו באיזשהו שלב להסכים פרופורציונלית להעלאת שכר לימוד".
עזאיזה חי עם אשתו, מנהלת בית ספר וד"ר להוראת מדעים, ועם ארבעת ילדיהם בכפר שבו גרה משפחתו במשך דורות. בתו הגדולה כבר מסיימת תואר שני בכימיה. הצעירה יותר לומדת משפטים וכלכלה. שני הקטנים עדיין ביסודי ובתיכון, אבל עזאיזה משוכנע שגם פניהם לעבר ההשכלה הגבוהה.
"אני בא ממשפחה חקלאית. אמא שלי מעולם לא הלכה לבית ספר. אבא שלי אולי הלך למשך כמה שנים. הדור של הילדים שלי הולך לכיוון מתקדם עוד יותר. זה כרוניקה של חשיבות ערך ההשכלה בקרב האוכלוסייה הערבית, שזה מנוף למוביליות חברתית".
זו תמונה יפה שלא מתיישבת עם הפערים הידועים בהשכלה לרעת המגזר הערבי.
"אני אדם אופטימי. אם אני מסתכל על פייסל עזאיזה, שנבחר לות"ת פה אחד על ידי כל חברי המל"ג, ועל תחילת דרכו בשנות השישים בבית הספר היסודי בדבורייה, זה נותן תקווה לכל ילד מהפריפריה של החברה הישראלית שיש לו סיכוי".
עזאיזה מונה כחבר במועצה להשכלה גבוהה בזמן כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך, בעקבות המלצה של שר החינוך לשעבר, פרופסור אמנון רובינשטיין. הוא מתעקש שמעולם לא הרגיש שהוא ממלא משבצת מגזרית. "אף פעם לא קיבלתי הרגשה כזאת. כשאני מדבר בישיבות ומתייחס לנושאים שעולים, אני ודאי חלק מהאוכלוסייה הערבית ופועל לצמצום פערים. יש שלוש אוכלוסיות בארץ שלא מימשו את פוטנציאל ההשכלה שלהן - הערבית, החרדית ועיירות הפיתוח. אני מרגיש קודם כל מחויבות לשלוש הקהילות האלה, לנצל את מנוע הצמיחה שקיים בהן ולא מנוצל, אבל בלי לוותר על מצוינות".
אתה מייצג את החרדים?
"מי שתי האוכלוסיות שמובילות את שיעורי העוני? ערבים וחרדים. אם רוצים להתניע מנועי צמיחה בשתי האוכלוסיות האלה חייבים להגדיל את שיעורי התעסוקה ".
בחלקים ניכרים של המגזר לא מקפידים על לימודי ליבה. זה גם יכול לנתק ולהבדיל את המגזר הערבי מהחברה הישראלית.
"אם נשווה את מה שהיהודים לומדים על ערבים ולהפך, נגלה תמונה אחרת. זה משהו שקיימת בו בורות בחברה היהודית. רוב האוכלוסייה הערבית, 85 אחוז, היא מוסלמית ומכירה ברוב הנביאים כשייכים לדת היהודית, אבל בצד היהודי לא מתחנכים לקבל את מוחמד כנביא. בשנת94', כשהתחלתי להרצות כאן, בני בגין היה שר המדע.
הדבר הראשון שהוא עשה היה קידום השכלה גבוהה ומתן מלגות לדוקטורנטים ערבים. באותה שנה הנושא השנתי של משרד החינוך היה'מאה שנות ציונות', ואז נזכרו שיש גם אוכלוסייה ערבית בארץ והיה רחש-בחש מה עושים. בגין שאל איך הייתי פותר את זה, ואמרתי שיש לי רעיון שהוא הרעיון שאני מחזיק בו עד היום: הייתי מביא שני היסטוריונים, אחד ערבי ואחד יהודי, ומבקש שיכתבו את הנראטיב היהודי והנראטיב הפלסטיני. כי זה מה שמפחיד אותי, הבורות. תן לערבי ללמוד את הנראטיב היהודי ולהפך. אני סומך על הדור הצעיר שייקחו מזה את הידע, שיחקרו, שיחפשו את האמת. אני אדם אופטימי שמאמין בפשרות ובפיוס, וזה אפשרי. האופציה היחידה היא שנאפשר לפחות לדורות של ילדינו, בשתי הקהילות, להמשיך להיות הומניסטים".
אתה מדבר על שתי קהילות, זה אומר שערביי ישראל וערביי הרשות הם אותו הדבר? אתה מגדיר את עצמך כפלסטיני?
"אני קודם כל מגדיר את עצמי כאדם. נולדתי למשפחה מוסלמית, מהאומה הפלסטינית, ואני אזרח ישראלי. אזרחי המדינה הערבים הם חלק מהעולם הערבי, אבל אבותינו הכריעו ב-48' שאנחנו חלק ממדינת ישראל".
אי אפשר לדבר על הנושא הזה בלי לדבר על המעצר של אמיר מח'ול ועומר סעיד, החשודים בעברות ביטחוניות חמורות.
"צריך לזכור שהם בגדר שני חשודים. אנחנו יודעים שבמדינה הרבה מתחיל ברעש גדול וצלצולים ומסתיים במשהו קטן. לפני כמה זמן הייתי בכנס בינלאומי באירופה. באותה פגישה היה סגן שר החוץ הסורי להשכלה גבוהה וישבנו איתו לשתות קפה. מישהו היה יכול לצלם את התמונה הזאת ולהגיד'עזאיזה נפגש עם נציג מדינת אויב'. כולי תקווה שאין מאחורי הסיפור הזה כלום".
והיה אם יש?
"אני לא מאמין. אני מודע לחיים הקונפליקטואליים שלנו במדינה שנמצאת בקונפליקט עם העם שאנחנו משתייכים אליו. צריך ללכת בין הטיפות. מצד אחד, לשמור על הגאווה, ומצד שני, לא לסגור דלתות בפני הדור הבא. אני מקווה ששניהם מספיק אחראיים לדעת את טווח החופש שלהם במדינה שאנחנו חיים בה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם