ממשל אובמה נמצא בשיא השפל
הברית שכרתו ברזיל, טורקיה ואיראן מצאה את ארה"ב עם המכנסיים למטה, הודות למדיניות הרופסת של ממשל אובמה
האופטימיסטים קיוו לשינוי משמעותי, הן בתוככי ארה"ב והן במדיניות החוץ האמריקאית. מסעותיו המתוקשרים היטב הפיחו רוח חדשה בלבם של אלה אשר ראו בממשל בוש אסון. אובמה הצליח להעביר את הרפורמה בבריאות, להאט במקצת את דהירת הכלכלה אל תוך משבר, אך מעבר לכך, אין הישגים מרשימים שניתן להצביע עליהם במדיניות הפנים. דומה שגם סקרי דעת הקהל בארה"ב אינם מחמיאים במיוחד לנשיא על הישגיו בייצוב הכלכלה והחברה האמריקאית.
הכישלון הבולט ביותר של אובמה הוא במדיניות החוץ של ארה"ב, והירידה המשמעותית ביותר במעמדה של ארה"ב כמעצמת העל היחידה. אגב, אין ודאות כלל שהתואר "מעצמת העל היחידה" הוא מדויק. מחקר מעמיק ויסודי עלול להוכיח את ההיפך.
במאמר חד כתער ב"וושינגטון פוסט" מצביע צ'ארלס קראוטהאמר על כשלי הממשל האמריקאי הנוכחי במדיניות החוץ, תוך דגש חזק מאוד על אובדן האמינות האמריקאית ומעמדה בזירה הבינלאומית. קראוטהאמר הוא רפובליקני בדעותיו, לכן טבעי לחשוד בו בכתיבה מגמתית, פוליטית במהותה, וקנטרנית כלפי מי שמסמל את היריב הפוליטי הכה מובן. עיון מעמיק וחסר פניות בטיעוניו, עשוי להוביל למסקנות אחרות.
הסכם איראן-טורקיה-ברזיל, אליבא דה קראוטהאמר, הוא בבחינת הונאה כי תחתיו תוכל איראן להמשיך להעשיר אורניום בשטחה, ובפרויקט הגרעין שלה לא ייפגע, אך הפעם תחת המעטה של שיתוף פעולה, לכאורה, עם שתי מדינות שהתנדבו "להציל" את שלום העולם. את זאת כולם מבינים, אלא שהתרגיל מצאה את ארה"ב עם ה"מכנסיים למטה" תודות למדיניות הרופסת של ממשל אובמה.
טיוטת ההסכם בין המעצמות לגבי הסנקציות כלפי איראן שאמורה להתקבל באו"ם מוכיחה את הטענות של קראוטהאמר: לא סגירת חשבונות הבנק של איראן בחו"ל, לא פגיעה בבנק המרכזי
לארה"ב יהיה קשה מאוד לכשנע את החברות האחרות שהסנקציות המוצעות, שממילא הן בלתי יעילות בעליל, אינן נחוצות כלל. אין ספק שזו מכה קשה מאוד לתדמיתה של ארה"ב. הפוטו-אופ של שלושת המנהיגים החותמים על הסכם, אחמדיניג'אד, דה סילבה וארדואן, מהווה תעודת השפלה לארה"ב.
קראוטהאמר מצביע, ובצדק רב, על כשלים נוספים של הממשל העלולים להשפיע לרעה על מאזן הכוחות בעולם. חוסר העניין במה שקורה בלבנון, ההתעלמות המבזה ממעשיה של רוסיה בקווקז, חוסר המעש לגבי אמריקה הלטינית, במיוחד השתוללותו של מנהיג ונצואלה, הוגו צ'אבז, המטיל את אימתו על מדינות שכנות אחרות - כל אלה הן דוגמאות חולשת ממשל אובמה. זו הסיבה לפעילותן הרציונלית מאוד של טורקיה וברזיל כלפי איראן, והמחסה שהן נותנות לרמייה הגדולה של האייתולות.
לכל אלה יש להוסיף את השקיעה העמוקה בבוץ העיראקי, הפקיסטני והאפגני, הדורש מדי יום ביומו קורבנות אמריקאיים רבים. את סוף ההסתבכות הזו לא ניתן לשער. את השחיקה העצומה בהרתעה האמריקאית כמעצמה צבאית כן ניתן למדוד, והתוצאות אינן מעודדות כלל.
תהליך השלום, אם בכלל ניתן לכנותו כך, בין ישראל לבין הפלסטינים בחסות ארה"ב, מושפע מחולשתו של אובמה. באופן פרדוקסלי, דווקא ישראל היא זו שעלולה להינזק הכי הרבה היות שקשריה עם ארה"ב כה הדוקים, ולא ניתן להתעלם מדרישותיו של הנשיא.
לראיה, נתניהו ניאות להקפיא את הבנייה, כולל בירושלים, לבצע מחוות שונות, מבלי שהצד הפלסטיני נדרש למאמץ דומה. "שיחות הקירבה" הן כתם שחור, בושה וחרפה לדיפלומטיה האמריקאית. שני הצדדים היו צריכים לנסוע מרחק של קילומטרים ספורים, להיפגש ולנסות להגיע להסדר. ממשל אובמה נגרר לנוסחה של אבו מאזן, כפה אותה על ישראל, והתוצאות מונחות בפנינו.
למרות כל הנאמר לעיל, יש להבהיר: ממשל אובמה הגיע רק לרבע הקדנציה הראשונה. לא הכל אבוד, וחייבים להתחיל להוכיח מנהיגות. המעשה הראשון והחשוב שעל ממשל אובמה לעשות הוא לפעול נגד איראן ללא שהות, ללא חשש או מורא. ניתן גם ניתן להפיל את משטר האייתולות ולחסל את תכנית הגרעין. אם אובמה יעשה זאת, אין ספק שמעמדו ומעמד ארצו יזנקו מעלה, ובכך יניח תרומה חשובה לייצוב מאזן הכוחות בעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם