מגדל השן
להתעלם מהרופאים או לשמור על עצמך כמו אתרוג? הכל טוב יותר משיניים תותבות
במסגרת גילי - שלמרבה הצער הופך בזמן האחרון לאנטי גיבור של המדור - נשאבתי לחור שחור של טיפולי שיניים. ודאי שמתם לב שמרבית רופאי שיניים הם טיפוסים חייכנים ועליזים, וזאת על אף משלח ידם המזוויע. אני מניח שעליצותם אינה נובעת מהיותם סאדיסטים הנהנים לתקוף חניכיים באזמל ומכוש או מתוקף העובדה שהם מתמסטלים מצחנת שינים רקובות על בסיס יומי, אלא אך ורק משום שבדמיונם, חשבון הבנק של הפציינט עושה אהבה עם חשבון הבנק שלהם במגוון התנוחות האפשריות על פי ה"קאמה סוטרה". כדרך הטבע ושלא כדרך הטבע.
כפי שהבחין כבר המלח ישמעאל ב"מובי דיק", ואתם ודאי תסכימו איתו, יש הבדל עצום בין תשלום לקבלת תשלום. "מעשה התשלום הוא אולי הקללה הלא נוחה ביותר שהביאו על ראשנו שני הגנבים בגן עדן. אך קבלת תשלום - מה דבר אשר ישווה לה? המעשה האדיב של קבלת כסף הוא באמת הפלא ופלא, בהתחשב בכך שאנו מאמינים בכנות כה רבה כי הכסף הוא שורש כל הקלקלות הארציות וכי בשום פנים לא יוכל בעל ממון להיכנס למלכות השמים. הא, באיזו שמחה אנו דנים עצמנו לאבדון".
עניין יקר שיניים. במיוחד השתלות. מאידך, אין חולק ששיניים תותבות בתוך כוס מים ליד המיטה הן לא שלאגר. אלא אם כן אתה מתכנן להצטרף ללהקת פלמנקו אלטרנטיבית. יש אומרים ששיניים תותבות מסייעות לדיאטה. הנה, אבא של חבר שלי נסע לעפולה ואכל בדרך בוטנים. באמצע ואדי ערה, כשירק מהחלון את הקליפות, ירק יחד איתן את השיניים. שבועיים הוא אכל רק לבן. הוריד חמישה קילו.
אבל לבן זה חלב, וחלב עושה לי גזים. ובכלל, אסור לאכול בשר אדום, ביצים, מטוגן - ולעשן. קראתי במגזין רפואי ברשת (כן, אני יודע שזה תחביב חולני של היפוכונדרים) שבעקבות מגיפת ההשמנה בעולם ובארצות הברית בפרט, החלו חברות שתוצרתן מחטים לזריקות, לייצר מחטים ארוכות במיוחד. זה קרה משום שבשנים האחרונות תפחו הישבנים כסופלה. בלי להעליב, מדובר במחטים עבור נשים דשנות עם גודל תחת ששרוואל נראה עליו כמו חוטיני.
עכשיו, כאדם שמן, אתה לא רק חושש מעצם הכאב שבזריקה ואי הנעימות שבחשיפה, אלא גם מהשפלה, שלא תשמע אחות זורקת לעמיתתה: "אחותי, תביאי את המחטים לתחת שמן". בקיצור, תאכל בריא - תחיה נכון, בסוף תמות כמו כולם.
ובעניין הזה יש לי תובנה עקומה. לפני כמה לילות צפיתי ב"ליל הצייד", מותחן אפל מתור הזהב של הוליווד בשנות החמישים, כשגברים היו גברים ונשים היו נשים ולא פנטזיה של מעצב אופנה הומו. בסרט מככב רוברט מיצ'ם, שמשחק מטיף פסיכופת המענה שני ילדים. במיצ'ם, שחקן מדור נפילי הוליווד, הייתה איכות האספלט המחוספס של בוגארט, רק שבדרך כלל הוא שיחק בתפקיד הנבל. הברנש שיורד אחרי הקרב מהגבעה, יורה בפצועים ועוקר להם את שיני הזהב.
היו לו עיני לטאה מטורפת ולפעמים נראה כאילו ישן את כל הסרט. "אנשים חושבים שיש לי הליכה מעניינת", הסביר פעם, "אני סתם מחזיק את הבטן". כששאלו אותו אם הוא משתמש בשיטת סטניסלבסקי למשחק, השיב: "אני עובד בשיטת סמירנוף". אני בספק אם אתם זוכרים אותו, אולי מהסדרה "רוחות מלחמה" על פי ספרו של הרמן ווק. מיצ'ם אפילו שיחק פעם בסרט שצולם בישראל, "השגריר", יחד עם רוק הדסון שגסס מאיידס. שני השתיינים הכבדים כמעט הרגו אחד את השני על הסט. אפשר לברר עם משה איבגי, ששיחק תפקיד של מחבל.
אבל איך זה לעזאזל קשור אלינו ולבריאות? אז ככה, אמא שלי מתעקשת שסבא שלי, סול, כלומר אבא שלה, דמה למיצ'ם בצעירותו. קופי ממש. ולך תתווכח עם אמא. עכשיו, צריך לומר כמה מילים על סבא שלי ע"ה. לא סמירנוף, לא סיגריות, איש טוב שידע רק עבודה. כבר בילדותו נאלץ לעבוד כדי לממן את לימודיו באוניברסיטת ניו יורק. טיפוס יותר סיזיפי מסזיפוס. מתעורר כל בוקר בחמש וחצי פונקט על השעון. קיץ, חורף - חליפה ומגבעת. מתפלל ויוצא לעבודה. נוסע
כשחזר סבא אחר הצהריים, הייתה מונחת על שולחן הפורמייקה ארוחת שלוש מנות קומפלט. על פלייסמט כמובן. מנה ראשונה, מנה עיקרית (מבושלת, לא מטוגנת) ולקינוח קומפוט מפרי העונה. בערב, הייתה סבתא מגישה לו פרוסת לחם קימל מרוחה בגבינה רזה. את הפרוסה הייתה סבתא מנסרת לשש חתיכות קטנות, אותן היה אוכל בפה סגור ובמתינות.
סבתא שמרה עליו בצמר גפן. לא מטוגן, לא מתובל, לא מלוח ולא מתוק. טעם של שעם. הספות מכוסות ניילון נגד מיקרובים, המזגן עבד רק באוגוסט כדי שלא יקבל גריפה ביולי הצונן. והנה, למרות כל אמצעי הזהירות הפולניים, סבא גמר רע. האיש שלא שתה אפילו יין קידוש ולא עישן מימיו, חלה בכל המחלות שיש לזקנה להציע לבוגריה.
בסוף ימיו שכב סבא דמנטי ואומלל בבית אבות סיעודי בפרדס כץ. ניחוח לא עדין של חרא עמד באוויר, מעורבב בריח חומרי חיטוי זולים וגבינה לבנה שתססה בכלי פלסטיק סדוקים. במיטה לצדו בכה בגניחות ניצול שואה בלי רגל, נע בין סיוט להזיה. הרי לכם, אחרי חיים שלמים של שגרה מתונה, עבודה סיזיפית, קמצנות לא מתונה, כריכי גבינה, קומפוט, משפחה אוהבת וספה מכוסה ניילון, סבל קיומי שאין לו שיעור.
רק כעבור עשר שנים, עם פציעת אבא שלי בתאונת דרכים והפיכתו לצמח, הבנתי שלסבל יש דרגות ולגיהנום עלי אדמות יש מדורים קיצוניים יותר. והכי חשוב, תמיד קח בחשבון הפתעות מאוד לא נעימות.
ובחזרה למיצ'ם. באותן שנים שסבא נגמר בתשלומים, מיצ'ם נכנס לקליניקה על שם בטי פורד לגמילה מאלכוהול. כשהשתחרר, שאל אותו חבר אם למד דבר חדש. מיצ'ם השיב: "יותר קרח".
ב-1997, חמש שנים אחרי סבא, מיצ'ם הלך להחזיר ציוד. הוא היה בן 80. הבן שלו היה איתו לפני שנרדם. בבוקר חזר הבן ומצא אותו מת כשלידו מאפרה עם בדל אחד של פאל-מאל בלי פילטר וכוס ריקה של טקילה. מיצ'ם התעורר באמצע הלילה, הוריד שוט, עישן סיגריה אחרונה, חזר למיטה ומת בשנתו. יש יותר טוב מזה?
האמת, כולם רוצים לגמור כך. במיוחד אנשים שחיים בניגוד להוראות הרופאים. אלה נאחזים באגדות הללו כמוצאי שלל רב. אולם במציאות, מיצ'ם חלה בסרטן ריאות. אז הלכה התאוריה? לא עד הסוף. המחלה תפסה את מיצ'ם בגיל 80. מלאך המוות קצר אותו מהמיטה שלו ולא מבית זקנים נאלח. סוג של הפי אנד. אתם רוצים פשר? פואנטה? לכו לאו הנרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם