החיים זה לא קיבוץ: "הקפיטליזם – מציאות"
המהפך הרעיוני שהשלים יהודה הראל עם הוצאת ספרו "להפריט" משקף תהליך שעברו רבים. "הסוציאליזם הוא אדיר אך לא ישים"
גם יהודה הראל, שהקים אחרי רצח רבין את מפלגת "הדרך השלישית", והיה חבר הכנסת ה-14 ומספר 2 ברשימה אחרי אביגדור קהלני, היה בעברו הלא רחוק מרקסיסט לניניסט, אפילו סטאליניסט לא פחות מאותה קריסטין. אבל להבדיל ממנה, הוא הישיר כל חייו את עיניו אל המציאות.
הוא נמצא כל הזמן בתנועה נוכח העולם המשתנה, אבל גם מי שיצק מים על ידיו של מורו ורבו יצחק טבנקין וראה בהגשמת רעיון הקיבוץ, בקומוניזם, ובסוציאליזם את האידיאל, מביט בפליאה ובחיוך על הדרך הארוכה שעשה, ועל פניית הפרסה האידיאולוגית והרעיונית שביצע.
אני פוגש אותו לקראת הוצאת ספרו החדש "להפריט", שבו כותרת הספר מלמדת למעשה על מהפך הרעיוני שהוא עובר באופן הדרגתי כבר יותר מעשרים שנה . המילה "הפרטה" הייתה אויב, תואר גנאי שלא היה שגור בפיהם של אנשי התנועה הקיבוצית.
לפני 17 שנה, כשכתב את ספרו הראשון "הקיבוץ החדש", היה הראל כבר בעיצומו של התהליך, אבל עדיין לא העז ללכת עד הסוף ולהבין שרעיון הקיבוץ לא שרד. בספר ההוא נעשה ניסיון לסכם תשע שנים של תובנות לגבי המשבר הקיומי, הכלכלי והחברתי שהקיבוץ נמצא בו ולהציע דרכים להתאמתו לסביבה המשתנה.
הדרך שהציע אז לתיקון ושימור הקיבוץ ואיתו האידיאולוגיה הסוציאליסטית הייתה "הפרדת העסק מהקהילה". הוא הציע לנהל את המערכת המשקית של הקיבוץ בדרך קפיטליסטית לגמרי, ואילו בחברה הקיבוצית לשמור במלואם על השוויון, השיתוף ושאר ערכי הקיבוץ.
את הניסיון החדש יישם הראל בהצלחה במרום גולן, הקיבוץ שאותו הקים עם חבריו ב-1967, מיד אחרי כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים. הקיבוץ התאושש מהמשבר הכלכלי וזכה לרווחה כלכלית. הגדלת אפשרות הבחירה של הצריכה השוויונית, הביאו לתחושת סיפוק. אבל בתוך שנים ספורות התברר שהשינוי לא היה מהותי מספיק, והרבה קיבוצים ראו בו תחנה בדרך לשינוי קיצוני בהרבה.
הראל
פרופ' אריה הראל, שהיה מנהל בית החולים איכילוב, הנחיל לבנו יהודה את הסוציאליזם בצורה כה עמוקה, שהוא משוכנע גם היום כי לא יוכל להשתחרר ממנו, אף שאינו מאמין בו יותר. הבית הקנה ליהודה את האתוס והאמונה של הסוציאליזם המהפכני, שהוא חלום על העולם החדש והצודק, הדגל האדום, האינטרנציונל, האמונה וההזדהות עם הניסיון הסובייטי והיכרות עמוקה עם כתביהם של קרל מרקס, רוזה לוקסמבורג ולנין.
אלא שהמציאות כאמור טפחה על פניו, ועל אף שהתנגד לרעיון ההפרטה, הבין בסופו של דבר שמדובר בקרב מאסף. סוג של פרידה כואבת מאמונות אידיאולוגיות שבהן החזיק במשך חמישים שנה מחייו. גם היום הוא גר במרום גולן, אלא שזה כבר לא הקיבוץ שהקים אז, אלא יישוב קהילתי שמספק לתושביו שירותים ורמת חיים גבוהה. שלושה מחמשת ילדיו ועשרה מ-13 נכדיו גרים סביבו ביישוב. הוא משמש כיו"ר חבר הנאמנים של מכללת אוהלו בקצרין ומנהל את היחידה האסטרטגית של הגולן, שעוסקת בענייני אכלוס וחקלאות.
הערצתם את רוסיה של סטאלין. זה בגלל שהייתם עיוורים, או שבאמת לא ידעתם מה מתרחש שם?
"אני מכיר את המשטר הסובייטי, ואת מה שהוא היה, אבל אם אתה מאמין במשהו, האמונה קובעת. האמנו במודרניזציה, בתעשייה הכבדה, שהכי חשוב זו עבודה חקלאית בקיבוץ, למרות שהחקלאות היא רק ארבעה אחוזים מהתוצר. האמנו שמוסרי זה מה שטוב לקיבוץ, ואם אני דואג לעצמי ולמשפחה זה בלתי מוסרי. ההפרטה של המוסר זה הכי חשוב. אנשים חושבים שהרעות היא הדבר הכי חזק, ואני מאמין שרעות היא תנאי לרוב הדברים השליליים. הרעות היא הסם שממית את המוסר. היום מבחינתי מוסרי זה מה שטוב לחברה, לקהילה".
ואיפה המדינה?
"ג'ון קנדי אמר אל תחשבו מה טוב לכם, אלא מה טוב למדינה. בגלל שאמר את זה קנדי, כולם מחאו כפיים, אבל זה משפט שהתאים לסטאלין ולהיטלר, שגם הם יישמו אותו בלי לשאול הרבה שאלות. האמנו בקיבוץ שעובד עבור המדינה, ושכחנו את האנשים. בספר החדש שלי אני מדבר על כך שצריך להעמיד את הפרט באמצע".
הפכת לקפיטליסט מוצהר.
"סוציאליזם היא תוכנית אדירה שאי אפשר ליישם, וקפיטליזם הוא המציאות. הייתה לי מעבדה לרעיונות האלה במרום גולן, בלי רציחות כמו ברוסיה, וזה לא עבד. אני מושפע מאנרכיזם. אני לא מבטל את המדינה, אבל היא רע הכרחי. כמה שהמדינה תתערב פחות, החברה תהיה יותר מוצלחת. מה שכן, לאנשים בגילי יש לפעמים געגוע למנדט הבריטי. פחות בירוקרטיה, יותר חופש פרט, פחות מסים. החיסרון היה שלא נתנו ליהודים לעלות. הייתה חירות פרטית ולא חירות לאומית".
אגב המדינה, מה עם אלו שצריכים עזרה, שנופלים בין הכיסאות. דווקא אמרו שהכי טוב היה להזדקן בקיבוץ.
"צריך לעזור למי שלא יכול לעזור לעצמו, ואלה זקנים, חולים ומוגבלים. במדינת הרווחה יש שתי סכנות גדולות. היא מורידה את המוטיבציה של הפרט לדאוג לעצמו ומגדילה את האבטלה. אם מגזימים בזה, כספים שנועדו לצמיחה, הולכים לחלוקה מחדש. הקפיטליזם חיסל את העוני על ידי צמיחה.
"אם תחלק את הכסף הזה לחלשים, לא תהיה צמיחה. בקיבוץ הייתה לי זכות גדולה להגשים את האידיאולוגיה, אבל זיהיתי שם חולשות כלכליות וחברתיות וחשבתי שהן נובעות מכך שלא מגשימים את האידיאולוגיה עד הסוף, שזה אומר בלי עבודה שכירה ושוויון מלא. הייתה לי אפשרות לעשות את זה במרום גולן עד הסוף".
אחרי ההצלחה במרום גולן, הציע הראל ליישם את המודל בכל התנועה הקיבוצית. הוא הלך לראשי התנועות הקיבוציות והציע לערוך ועידה מאוחדת של התנועות שבה ידובר על הכפלת התנועה הקיבוצית מ-100 ל-200 אלף חברים. הראל אסף סביבו חוקרים ותוך כדי בדיקה גילה שהמלך עירום, שהבנים הממשיכים לא רוצים לחזור לקיבוץ, וכך גם גרעיני תנועות הנוער.
יחד עם פרופ' יחזקאל דרור הם הכינו לראשי התנועה סדנה, אלא שבאמצעה התרחש אירוע מכונן כשהתברר כי איש העסקים דוד בלאס קיבל מהנהלת התנועה מאות מיליונים ושימש עבורם שוק אפור להלוואות. הקרן של התנועה התמוטטה, והיה ברור שהעסק נופל. הראל מונה למנהל המחקר של התנועה הקיבוצית ביד טבנקין, אבל נאלץ לעזוב את תפקידו כי רעיונותיו נתפסו כאיום על רעיון הקיבוץ.
הראל חקר את התיאוריות הכלכליות המרכזיות ששלטו בעולם - ממרקסיזם ועד קיינס, קרל פופר ומילטון פרידמן, ובדק איך השפיעו על רוסיה וגרמניה הנאצית: "היטלר האמין ברעיונות של קיינס, על כך שהמדינה תגדיל את התקציב שלה. כששאלו את קיינס מה עם מחשבה לטווח ארוך, הוא ענה שבטווח הארוך כולם מתים. היטלר גם חשב ככה, ואנחנו יודעים איך זה נגמר".
אז אתה תומך במילטון פרידמן?
"כן, אני חושב ששוק חופשי הוא הפתרון, למרות שיש לו חיסרון גדול כי הוא מתקן את עצמו רק אחרי המשבר. אני לא מאמין בכלכלת המדינה. תפקידה לעזור ולשמור על חוקי התנועה, אבל לא לקבוע לי לאן לנסוע. בארצות הברית הצבא לא מייצר טנקים, אלא נותנים אותו למכרז פרטי. קח דוגמה מתעשיית המלט. היא בכלל לא נחוצה כאן כי היא הורסת את הטבע והכבישים, ומוכרת מלט מונופוליסטי שמייקר את הדירות. אני רוצה לעזור לקוני הדירות, אבל מה שקורה בסוף זה שאני מסבסד כמה אלפי פועלי מלט".
"המכניקה היא גאונית. אינטרסים אישיים הם אמיתיים וצריך לדאוג לציבור. מי שהוא פושע או עובר על החוק, צריך להיענש. גם באוליגרכיה העשירה של עשרים המשפחות העשירות בארץ צריך לטפל. המשפחות האלו התפשטו בצורת פירמידה. יש להן 51 אחוז שליטה בחברה, ולכל חברה יש עוד חברה עם עוד 51 אחוז שליטה גם בה. הם מעבירים מחברה לחברה, חוסכים מיסוי".
ואז הם מאיימים לעזוב ולא להשקיע פה יותר.
"תפקיד המדינה הוא לשמור על שוק חופשי. אם יגבילו אותם יצמחו אחרים. לא רק עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' הם אויבי הכלכלה החופשית. גם לב לבייב".
יש היום מנהיג בישראל?
"יצחק רבין היה מנהיג. הגדרנו אותו בזלזול כאופורטוניסט, אבל המילה באה מאופורטיוניטי, הזדמנות, ורבין חיפש הזדמנויות לפתור בעיות. ביקרתי אותו שלא היתה לו אידיאולוגיה, אבל בדיעבד הוא צדק. אידיאולוגיות הביאו אסונות לעולם, אז בואו נהיה קצת אופורטוניסטים, ונחפש הזדמנויות קטנות לפתרון. באירלנד המודל הצליח כי ההסכמים נכשלו אבל החיים ניצלו. גם פה זה יקרה, אבל בשלבים ובלי מילים גדולות והסכמים מפוצצים".
בסוף הספר יש מישהו שמכנה עצמו א.ה, שמבקר את התהליכים שעברת.
"במאה ה-20 נרצחו מאה מיליון איש לא על ידי פושעים, אלא על ידי אידיאליסטים קומוניסטים, נאצים או יפנים פטריוטים. העולם צריך להיזהר מאוטופיות כמו מנשק גרעיני. גם התיאוריות שאני תומך בהן לא מושלמות. גם לכלכלה החופשית יש חסרונות כבדים, וכבר היום מתגעגעים לסוציאליזם.
מה זה 'קפיטליזם חזירי' אם לא געגוע?"
ולבסוף, אם עברת כזה שינוי רעיוני מטלטל, יש מצב שתשנה את דעתך ותסכים לרדת מהגולן?
"כששאלו אותי על זה בפעם הראשונה, אמרתי שאני צריך לחשוב על זה עשרה רגעים. הקשר שלי עם הגולן לא יכול להשתנות, כי הוא רגשי ולא הגיוני. אני קשור לכל מה שנעשה שם כבר 43 שנה, וזה כמו אהבה לילד. היא לא תשתנה גם אם הוא יחזור בתשובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם