ויקי קנפו: גם אני מרגישה כמו עובדת זרה
בדירת שיכון ועם מינוס בבנק, הדיבורים על העלאת השכר לא מרשימים את ויקי קנפו. "אני עובדת כל החיים אבל לא אגיע לכלום"
בלי פנסיה ובלי זכויות. לא חושבת מה יהיה כשתזדקן. חושבת רק מה יהיה מחר. כשהיא מגיעה לפנימייה, כל פעם מחדש, היא אומרת "יא אלוהים, תעזור לי", ומרימה את העיניים למעלה. קנפו עייפה. "אני שומעת חדשות וצוחקת", היא אומרת. "זה בולשיט. שכר המינימום לא יעלה בחיים.
אם הוא יעלה, אף אחד לא ייהנה ממנו. זה יהיה הפוך. אלה שיצטרכו לשלם אותו ייקחו את המפעלים שלהם ויברחו מכאן, ולנו לא תהיה עבודה. מה זה 700 שקל? זה דמי הכיס של ילדי העשירים. זוג מכנסי ג'ינס שהם קונים בקניון. בשבילנו זה הרבה מאוד. ביבי רצה אמריקה. הוא השיג. אנחנו אוטוטו אמריקה. מה זה אומר? למעלה-למעלה, למטה-למטה. או עשירים או עניים. שכבת ביניים מרוסקת. אדונים ומשרתים".
בעוד חודש תחגוג קנפו 50. היא כבר סבתא. לפני שנה ילדה לה בתה את נכדה הראשון. בעוד חודש גם ימלאו שבע שנים למסע המחאה הרגלי שלה ממצפה רמון למשרד האוצר בירושלים. כמעט שלושה חודשים ישבה בירושלים, עד שחזרה למצפה רמון.
קנפו מחתה אז נגד קיצוץ הקצבאות שיזם שר האוצר נתניהו. הדגל שאיתו הלכה נמצא עכשיו בארון הבגדים בחדר השינה שלה. נקי ומקופל. איתו גם החולצה עם הכתובת "ויקי קנפו - מסע סוף הדרך". הנעליים במרפסת, ארוזות בשקית.
קנפו חולמת להקים מפלגה חברתית ולרוץ בבחירות הבאות לכנסת. "לא תליתי את הנעליים שלי עדיין, אני מבטיחה שבעיתוי הנכון אצא חזרה", היא אומרת. "לאן שצריך. אני חזרתי הביתה לא בגלל שהמאבק נגמר. המאבק לא נגמר. אבל אנחנו עם מוכה. מוכה במחלת השכחה. לא רצו את נתניהו שר אוצר, אז הפכו אותו ראש ממשלה".
"כולם מקללים את נתניהו. אני אומרת 'בזכות מי הוא עלה? מי בחר בו? כולכם'. ביבי לא אשם. הציבור אשם. שכחו מה קרה להם. ממש גועל נפש. אנחנו מדינה של 120 חברי כנסת שלא עושים כלום. צריך להחליף את כולם. אלה שבנו את המדינה הזאת לא התכוונו למדינה כזאת. צריך להרוס אותה ולבנות מחדש. עם האנשים של פעם. אלה שאכפת להם. כל כך רע במדינה הזאת, המצב כל כך קשה, שאנשים אוכלים אחד את השני. אנחנו נהיה ארגנטינה אם זה יימשך ככה. אנחנו נרצח בשביל אוכל. נדרוך על גופות כאן, על גוויות. לא רחוק היום".
"המדינה שלנו, עצוב עצוב עצוב. היא עוזרת לאנשים בכל העולם כדי שיגידו 'אוי, איזה הומניים אתם'. יש רעש אדמה, ולא שאני נגד, אבל אם אנחנו רצים להאיטי, לא אומרים 'עניי עירך קודמים?'. עוד לא קם מישהו במדינה הזאת שהעניין החברתי באמת מעניין אותו. היה לנו אחד, עמיר פרץ, קיבל תפקיד נחשק, שכח מאיפה הוא בא".
"נתניהו גר בקיסריה, ברק גר באקירוב. כולם מדברים באותה שפה. השבע
"אני מרגישה שאנחנו רק דוהרים למטה. לא יורדים ונופלים. דוהרים. אני לא ישנה בלילה. הבן שלי התקבל לבית ספר טכני. ילד מוכשר. ואני צריכה לשלם לו 1,400 שקל לשנה הבאה. בשלושה תשלומים. הוא התקבל בתנאי שישלם. ואין לי. וציוד וספרים ואין. ואני כל כך נסערת. אני מאוכזבת, אדוני ראש הממשלה. לא מיואשת".
"אבל מאוכזבת כן. ממה? מאנשים ממורמרים שלא עושים כלום. שבע שנים עברו, המצב רק הולך ומחמיר, ואף אחד לא יוצא לרחובות. אותי הממסד לא שבר. האנשים שברו אותי. מיליון וחצי רעבים, 170 אלף חד הוריות, אחוז אבטלה עולה, מפעלים נסגרים, את רואה מישהו ברחובות? לא. זה מה שעצוב לי. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. איפה אתם, אנשים? אלוהים, אני רוצה לקום בבוקר יום אחד ולשמוע 'מהפכה'".
קנפו עובדת מאז שהייתה בת 16. ניקיון , בישול, פועלת במפעל. "אף פעם לא עזבתי ולא פיטרו אותי בגלל חוסר שביעות רצון", היא מתגאה. עברה מקומות עבודה כיוון שמקום העבודה הקודם נסגר או החוזה עם הקבלן נגמר.
"המפעלים רק הולכים ונסגרים. אני רוצה לעבוד. תנו לי. ואם אין עבודה, תפרנסו אותי. מה לעשות? אין ברירה. אנשים אומרים לי, 'מה את עושה במצפה רמון? לכי לתל אביב. תרוויחי יותר'. אני לא מבינה. למה? אם מצפה רמון זה לא חלק ממדינת ישראל, שינעלו את המקום. תפנו אותי. תסגרו את הנגב. תשכחו מבן גוריון. ואם כן, ואין לכם עבודה, תדאגו לי. מצפה רמון היא חממה. במילים יותר מכוערות - מצפה רמון זה פח הזבל של המדינה. זאת החצר האחורית".
"כל מי שלא הצליח מגיע לכאן. באיזה מקום אחר הייתי מקבלת דיור ציבורי? אני רואה אנשים עניים בטלוויזיה. מתראיינים על משכורת מינימום בעילום שם. מתביישים. אני צוחקת עליהם אפילו. אני אומרת 'נו, ומה אתם עושים עם זה? מה, גנבתם? אתם אנשים עובדים. רק מי שגונב צריך להתבייש'".
אז יצאה למסע שלה לאחר שקיבלה מכתב שהודיע לה על קיצוץ בקצבאות. לחץ לה וכאב, אמרה. עכשיו היא מחכה לשיגעון שיגרום לצאת שוב לדרך. "הפחד שלי הוא שאהיה לבד", היא אומרת.
"כנראה אנשים לא מספיק רעבים, לא מספיק כואב להם. אני אצא, יגידו מיד 'אגרסיבית', 'נהנית להיות ברחובות'. ייכנסו לי לתחתונים. פעם אמרו 'כל ישראל ערבים זה לזה'. אחד דאג לשני. היום לא מעניין אותי מה קורה בדלת של השכן. אין פה סולידריות. אין מחאה חברתית. הנה, אפילו גלעד שליט. אילו הייתי יכולה להגיד לו, למסכן הזה, אם הוא באמת עוד שפוי, שיישאר שם, שיתגייס שם. כי המדינה הזאת, לא באמת אכפת לה מה קורה איתו. אומרים'צבא חברים', עושים עוד הפגנה, זה לא מעניין את אף אחד. הוא פה, מעבר לרחוב, ואף אחד לא מביא אותו. הוא לא צריך לחזור למדינה כמו שלנו".
מדוע נכשל המאבק שלך? בגלל האדישות?
"המאבק שלי לא נכשל. הציבור נכשל. אני פוגשת היום אקדמאים, אנשים גדולים. אומרים לי'קומי, ויקי, תהיי כמו עוף החול'. אומרים'אנחנו איתך היום. אנחנו כבר מבינים ויודעים שמחר זה יכול לפגוע בנו'. בגלל שמפטרים את כולם. גם דוקטורים וגם היי-טק. מישהו אמר לי'סליחה, ויקי, סליחה שלא היינו איתך'. המאבק הזה הוא בכייה לדורות. כי חשבו איזה אחת מסכנה, מרוקאית (ואני בכלל לא מרוקאית, אני חצי דרום אמריקאית חצי יוונייה), רוצה שהמדינה תשלם לה. טעו".
קנפו מתגוררת היום בדיור ציבורי. דירת שיכון של עמידר, 200 שקל בחודש. מלבד המשכורת שלה היא מקבלת עוד 1,800 שקל דמי מזונות מהביטוח הלאומי. דמי המזונות מקוזזים בהתאם למשכורת שלה מעבודה, עד גובה שכר המינימום.
בנה הבכור של קנפו התאבד לפני חמש שנים בתא המעצר, אחרי שהיה מכור לסמים. בתה התחתנה לפני שנה, בגיל 23, וגרה ברמלה. עובדת בחדר אוכל של תחנת משטרה. בעלה סוכן מכירות. קנפו עצמה מתגוררת עם בנה הצעיר, בן 14. בשנה האחרונה יש לה בן זוג, גרוש מפתח תקווה. יש לה מינוס של 7,000 שקל בבנק והיא אומרת שהיא "מתגלגלת מהלוואה להלוואה".
"המדינה הזאת מחולקת בין אנשים שמחזיקים משרות גדולות, וכאלה שלא למדו ואין להם. אני עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל אני בחיים לא אגיע לכלום. גם אם אעבוד בכביש 40, סליחה על הביטוי. כי אין לי תעודה. אז מנכ"ל ירוויח 40 ואני ארבע. איזה פערים גדולים. למה? הבת שלי ובעלה עובדים. היא לא רצתה ללמוד. לא היה לה הפוטנציאל ללמוד".
"אבל אנשים כמוה וכמוני מחזיקים את המשרות שממילא צריך מישהו שיחזיק אותן. אז לא למדנו. מה, כל המדינה למדה? כולם למדו? מישהו צריך לנקות את המרפאה של הדוקטור. מישהו צריך להגיש אוכל. מישהו צריך לעשות את זה. מישהו צריך להחזיק את המשרות הקטנות. אנשים טובים מבתים טובים. לא הצליחו ללמוד. בגלל זה צריך להעניש אותם? למה?".
"תפסיקו להגיד 'עובדים זרים'. גם אני עובדת זרה. באותם תנאי עבדות. עושים פרסומת לכחול-לבן? שייתנו לעניים לפרסם. זאת העבודה שלנו. פעם להגיד אבא שלי עורך דין, שוטר, לא היה כבוד כמו להגיד אבא שלי בנאי או קבלן. אני אומרת - צמצום פערים. בלי זה בחיים לא נגיע לשום מקום. הנה, השבוע דיברו על משכנתאות. אני אקנה בית? בחיים לא. וגם הבת שלי לא. משלמת 2,000 שקל בחודש שכר דירה למחסן. ולגדל תינוק זה בכלל משכנתה".
"אין להתבסס. מה להתבסס? כדי לקנות היום בית במדינת ישראל את צריכה להיות מיליונרית, ושההורים יעזרו. כמה שתעבדי, לפני החתונה, גם אם תחכי לגיל 50 לא תהיי מבוססת. מספיק להיות יפי נפש. כל הכבוד לעשירים. אני לא מקנאת בהם. בכירים, מנכ"לים. מיליון שקל משכורת? אימאל'ה. אני לא מבינה מה עושים עם כל כך הרבה כסף. זה הרי לא נגמר. נקנה מטוס, נקנה אונייה, מה אחר כך? כל משכורות העתק שמקבלים הבכירים, והפועל הקטן שעובד יותר מכולם מרוויח כלום. זה גועל נפש, חזירות".
יש לה ביקורת גם על בתי התמחוי והעמותות. "סוגרים לעניים את הפה", היא אומרת. "שולחים אותם לעוד בית תמחוי, לעוד עמותה, נותנים להם עוד ארגז אוכל, שבמקרה הטוב יש בו מה לאכול. בדרך כלל זה מוצרים שפג תוקפם. בושה. אני אגיד לך מה מכיל ארגז כזה: כלום. רק מקרוני, מקרוני, מקרוני, סוכר ומלח. מה, כל החיים אוכלים מקרוני? ועניים לוקחים כי זה מה שיש. וסותמים להם את הפה עם מקרוני. מחלישים אותם. ולממשלה נוח. נוח שיהיה שקט תעשייתי, שלא יהיה בלגן. אני נגד בתי תמחוי. נגד זה שבכל בית שני שאת נכנסת אליו בוכים ולא עושים כלום. זה נורא. הולכים לישון, קמים בבוקר וממשיכים לבכות.
"העניים והמזרחים אשמים. הם אומרים 'קיפוח'. די, נמאס, אנחנו עושים את כל זה. אבות אבותינו מזרחיים, לבנים, שחורים. זה איננו כבר. אנחנו עושים את זה לעצמנו, אנחנו. בוכים על מר גורלנו. המרוקאים, החלשים, העניים - זה אנחנו. יש גזענות? אנחנו נותנים לזה לקרות. יש עוני? אותו הדבר. אנחנו לא קמים ועושים משהו, אז אנחנו אשמים בכל. כי אנחנו צריכים לשנות. אנחנו כבר לא שחור ולבן. נגמר הסיפור שהאשכנזים היו הכי טובים והמזרחים פועלים שחורים. כולם אותו דבר. מרוקאי ואשכנזי הולכים למפעל, מקבלים את האשכנזי ואת המרוקאי לא? כל אחד לפי ההישגים שלו".
היא עושה חשבון נפש. "הייתי נאיבית", היא אומרת על המאבק שניהלה לפני שבע שנים. "לא ידעתי למנף את עצמי. הייתי מטומטמת. מי שבאמת היה יכול לעזור לי, לא היה לו אינטרס שאגדל. גברים גם לא אוהבים נשים חזקות".
עכשיו כאמור, היא מתכננת ללכת לפוליטיקה. להקים מפלגה חברתית עצמאית. בשם כל הנפגעים. לא רק חד-הוריות. נכים וקשישים ומחוסרי דיור. "נטו שכבה חלשה ומוחלשת". גם לזה דרוש כסף. "ואם לא אשיג מממן", היא אומרת, "אלך מדן ועד אילת ואקח מכל אחד שמאמין בי שקל. זה הכל".
מה האג'נדה?
"צמצום פערים. קודם כל. לא אכפת לי איך. למדינה הזאת יש הרבה כסף. הוא רק לא מחולק נכון. נמאס לי לשמוע 'ביטחון ביטחון ביטחון'. אני חושבת שמייצרים פה מלחמות כדי לא לעסוק בחברה. פחות חומות, פחות גדרות, פחות חיסולים. אני גם לא צריכה 120 חברי כנסת. מספיק 60. כל האברג'ילים, והאבוטבולים, משפחות פשע, כולם יודעים שהם פושעים. אז תופסים אותם והם משלמים את המחיר. אבל הפשע המאורגן האמיתי נמצא בכנסת. שוחד ושחיתות".
"120 אנשים שלא נותנים שום פתרונות. אומרים'חינוך חינם'. כל שנה אני רק מחלקת בבית ספר צ'קים. אני רוצה שהילדים שלנו ילמדו בחינם באמת, מכיתה א' עד י"ב. גם הילד שלי רוצה להיות רופא, מה יש? למדינה יש כסף, שיתייעלו בדברים אחרים. ראש מועצה אחד, שיחזיק את כל הנגב, לא 10,000 מועצות. שלא יעשו מונופולים, שלא יהיו הפרטות".
מה עם הפליטים והעובדים הזרים?
"למדינה יש אינטרס שהם יהיו כאן. נהנים לשלם להם שכר עבדים ולתת להם לישון בפחי זבל. אני חושבת שלא צריך לקבל אותם. כן, גם לא את הפליטים. אנחנו לא ערוכים לקבל כל כך הרבה אנשים. אני רוצה לראות מי יקבל אותי במדינה אחרת אם אברח מכאן".
בינתיים , היא אומרת, היא בונה את עצמה לאט-לאט. "אומרים שהסנדלר הולך יחף, אבל כשהוא כבר מכין נעל, הוא מרפד אותה טוב. אני אגיע לכנסת. שם, אני אהיה בלגניסטית. אני לא אשב ואשתוק ואני לא אשכח מאיפה באתי. אני לא אקח שוחד ולא אסתבך בשחיתות. אני גם לא רוצה משכורת 30 אלף שקל. 10,000 שקל כן. זה החלום שלי. אני כבר מוכנה לצאת לרחובות. אני מוכנה להיות מפקדת, אבל אני צריכה חיילים מאחוריי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם