אחרון המייסדים
לובה אליאב היה מגדל אור בים נמיכות הקומה של מנהיגינו, איש שלא פחד לבכות ולגעת באזרחי המדינה. טור לזכרו
לזכרו, ולמען השיעור במנהיגות, אני רוצה לחשוף את צפונות התנהגותו של לובה, מנהיג ציוני, יהודי חם, איש אמיץ. רבים ממני יוכלו לספר את קרותיו ההיסטוריות והלאומיות, אני אנסה לחשוף את המנהיג שבו.
מגדל אור בים נמיכות הקומה. לובה אליאב ערוץ 2
זכיתי לכבוד להיות הנהג של לובה אליאב. להיות איתו ברכב לבד, שעות, אני והוא ומרחבי ארץ ישראל האהובה – "ארץ הצבי" בפיו, נפתחים ונסגרים ונפתחים, כמו סיפור. הנסיעה יחד הייתה כמו מסע אל לב המהות של הקיום שלנו כאומה, אל מה שנעשה ונבנה – אל מה שעוד יכול וראוי שיהיה.
בזמנים אלו של קרבה גדולה מדברים על הכל, כך היה. או אז התגלה כוחו הגדול של לובה, איש אופטימי ומאמין למרות הכל ואף על פי כן. אי פה אי שם בצבץ הכאב על העוול שביצעה כלפיו מנהיגות המערך, עלתה תחושת ההחמצה על כי לא כיהן כשר ולא זכה לעמוד בראשות מפלגת העבודה.
הייתי הנהג שלו לאירועים מיוחדים וחשובים במיוחד, משך מספר שנים. כל אירוע או כנס של מפלגת העבודה או ההסתדרות, היינו נוסעים יחד.כנהג, נהניתי מפריבילגיות מרחיקות לכת, זכיתי לשמוע מכלי ראשון על סיפור האהבה עם טניה על האקסודוס, זכיתי לשמוע עלילות כורדים ומשפחת ברזאני וסיפורים פטרבורגים ומוסקבאיים ועוד רבים אחרים שהשתיקה יפה שלהם; זכיתי בגישה אל אוסף נדיר שחלקו סודי של מכתבים, תמונות ותעודות וחשוב מכל - בכל עת שהיה לי צורך, ביתו היה פתוח בפניי, לסוגיות פוליטיקה מפלגתית או בעיות ביטחון לאומי ודיפלומטיה או סוגיות מעמד העובדים והפועלים.
היו מוגשים לי אחר כבוד תמיד תה בתמרים על שולחן המוזאיקה-פסיפס הדמשקאי (שהיה ממקום שם ישראלים לא מבקרים, גם היום) והיינו מדברים. תמיד היה מקשיב לי רוב קשב ותמיד עונה ומסביר בסבלנות אין קץ, כמורה אל תלמידו. וכך בדיוק היינו - מורה ותלמיד.
לובה, מפלגתך אינה עוד ביתך
רוצה לספר על חוויה אחת, אולי החזקה מכל. סיפור על מלחמה וחושך והילה אחת. הימים ימי קיץ קשים של שנת 2006. הארץ סוערת. לובה ואנוכי כל יום שישי יוצאים בחמש בבוקר מביתו בקרל נטר שבתל אביב צפונה. העיר תל אביב ישנה ועומדת לקום לעוד יום רגיל, ואנו נוסעים לקו המלחמה, לקו בו מוכרעת דמותו של העם, לקו הגבול הבוער. הרדיו מזהיר והמשרד לא מאשר ואנו נוסעים, והטילים יורדים, והשיירות נוסעות ארוכות ארוכות בכיוון הנגדי ואנו נוסעים.
הפוך מתנועת האנשים כנגד הזרם ובמעלה הרעיון של יהודים הבונים ונאחזים בארצם, זה היה לובה. בלי תיאומים מוקדמים, בניגוד להנחיות הביטחוניות בלי פמליות ומלווים, הוא ואני עוברים יישוב יישוב יישוב על קו החזית. כך בלי התרעה, עוברים בשערי היישובים מעודדים ומחזקים, אני רושם בפנקס בקשות ומשימות ומעביר למשרד ולובה – הוא מחבק ומנשק
ובוכה איתם ושר איתם ואוכל איתם ונוגע בהם באזרחים של המדינה שלו, שהוא היה חלק מבנייתה. והם המתיישבים האמיצים של גבול הצפון בעיירה, בקיבוץ ובמושב, שנשארו בבתיהם כי קו הגבול הוא קו היישובים, הם אהבו אותו אהבת אמת. הילה גדולה היתה מקיפה את החדר ומקומות המפגש בשדה בפרדס במקלט וטיל לא בא גם אם אזעקה נשמעה, הילה שנתנה למתיישבים את התחושה שהם לא לבד - שאחד מאבות האומה בא.
לובה יקר ואהוב, נאמר רק זאת, מפלגתך אינה עוד ביתך, ציבור תלמידיך, חבריך, ההולכים אחריך הם ביתך, וגדולים ורבים הם מכל מנדט פוליטי הקיים למפלגה, וגדולים הם מכל מנדט ציבורי שלא ניתן. מנדט העם הוא הקובע, והעם - הוא בחשבון אחרון אחריך ואיתך.
טניה היקרה, אין מילים להודות על שעות יקרות ומיוחדות יחד, מי ייתן ואלופך ומנהיגנו יהיה כזיכרון חי, חזק, חם ולא נמוג לעד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם